הכנסייה הרוסית האורתודוקסית במוסקבה בחרה בצד האייתולות — ושומרת על רשת נכסים בישראל, שכבר אי אפשר לראות בה “נייטרלית” – או שאפשר?

כל עוד ישראל חיה בלוגיקה של איום מצד איראן, הכנסייה האורתודוקסית הרוסית (הפטריארכיה של מוסקבה) מציגה אופטיקה פוליטית ומוסרית שונה לחלוטין. ב-10 במרץ 2026, הפטריארך קיריל בירך רשמית את מוג’תבא חוסייני חמנאי על “היבחרו למנהיג העליון של איראן”, פנה אליו במילים “אח יקר!” והדגיש במיוחד את הקרבה בנושאי “ערכים מוסריים מסורתיים”. עבור הקורא הישראלי, זה כבר לא דיפלומטיה כנסייתית ולא נימוס טקסי. זהו מחווה פתוחה כלפי משטר שבונה את האסטרטגיה האזורית שלו על עימות עם המדינה היהודית במשך עשרות שנים.

הפטריארך קיריל (שם אמיתי ולדימיר מיכאילוביץ’ גונדיאייב; נולד ב-20 בנובמבר 1946, לנינגרד, רפובליקת הפדרציה הסובייטית הסוציאליסטית הרוסית) הוא איש דת רוסי, סוכן ק.ג.ב לשעבר, בישוף הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. מאז 1 בפברואר 2009 — פטריארך מוסקבה, ראש הכנסייה האורתודוקסית הרוסית. מקדם את האידיאולוגיה של “העולם הרוסי” ונחשב לאחד מיוזמי המיליטריזציה של הרטוריקה הכנסייתית.

לאחר מותו של הפטריארך אלכסיי השני ב-2008 הפך לממלא מקום הפטריארך. קודם לכן עמד במשך שנים רבות בראש מחלקת הקשרים החיצוניים של הפטריארכיה של מוסקבה והיה חבר קבוע בסינוד הקדוש. בשנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 ניהל את האקדמיה והסמינר התיאולוגי של לנינגרד.

ידוע בעמדתו הנוקשה נגד הענקת אוטוקפליה לכנסייה האורתודוקסית האוקראינית.

נחשב לתומך במשטר פוטין ותמך בגלוי בפלישה של רוסיה לאוקראינה. בירך את המלחמה והצדיק את פעולות הכוחות הרוסיים, בטענה שהפלישה כביכול “צודקת”. במהלך המלחמה, מבנים כנסייתיים שימשו למעשה לתעמולה לגיוס מאמינים לצבא. כמו כן, התיר הצדקה לשימוש אפשרי של רוסיה בנשק גרעיני.

על רקע זה, השאלה על נוכחות הפטריארכיה של מוסקבה בישראל מתחילה להישמע אחרת.

לא במובן מופשט, לא כירושה היסטורית מהמאה ה-19, אלא כתשתית פעילה. המשלחת הרוחנית הרוסית בירושלים כותבת בעצמה באתר הרשמי שלה שהיא “הנציגות הרשמית והיחידה” של הפטריארכיה של מוסקבה בשטח הקנוני של הכנסייה האורתודוקסית של ירושלים, הכוללת את ישראל, פלסטין וירדן. יתרה מכך, משלחת זו נקראת הגוף המשפטי היחיד הרשום במדינה, וכל הנכסים שלה כפופים לה ישירות ואין להם מעמד נפרד משלהם.

לציבור הישראלי חשובה במיוחד פרט זה. מדובר לא בקהילות מפוזרות ולא בכמה מבנים ישנים שנשארו במקרה מתקופת האימפריה העות’מאנית או המנדט הבריטי. מדובר במבנה מרכזי עם ניהול, עיצוב משפטי ונוכחות קבועה במדינה. הנהלת המשלחת, כפי שמצוין באתר שלה, ממוקמת במבנה ההיסטורי הראשי בירושלים.

היכן בדיוק נוכחת הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בישראל

לפי הרשימה הרשמית של נכסי המשלחת הרוחנית הרוסית, לפטריארכיה של מוסקבה יש בישראל

• קתדרלת השילוש הקדוש בירושלים,
• מנזר הנשים גורננסקי בעין כרם,
• נכס צדקת טביתא ביפו ברחוב הרצל בתל אביב,
• נכס הנביא אליהו בחיפה ברחוב היער ו
• נכס מרים המגדלית במגדלה צפונית לטבריה.

כל הכתובות, הטלפונים והקואורדינטות הגיאוגרפיות הללו מפורסמים בעמוד הרשמי של המשלחת עצמה.

כלומר, השאלה כבר לא מסתכמת ב”האם יש לכנסייה האורתודוקסית הרוסית משהו בישראל”. יש. ולא מעט. זו רשת של נקודות נוכחות בירושלים, תל אביב-יפו, חיפה והגליל. עבור מדינה שנאלצת להסתכל על כל תשתית חיצונית דרך פריזמת הביטחון, זה לא עניין של מה בכך ולא פורמליות. במיוחד כאשר מדובר במבנה שבראשו עומד מנהיג שבזמן מלחמה אזורית בוחר בשפת האחווה עם הנהגת איראן.

כאן חשוב להיות כנים ולא להחליף ניתוח בהיסטריה. עצם קיומם של כנסיות, מנזרים ונכסים כנסייתיים אינו מהווה הפרה. ישראל היא דמוקרטיה, לא משטר תיאוקרטי של אייתולות. לקהילות נוצריות יש זכות לפולחן, עלייה לרגל ותחזוקת נכסים דתיים. אבל באותה מידה יש לומר בכנות גם את הדבר הבא: כאשר רשת כזו שייכת לא לקהילה מקומית אוטונומית, אלא למבנה מרכזי הכפוף ישירות לפטריארך במוסקבה, היא מפסיקה להיות רק נושא דתי. זה כבר גם שאלה של השפעה, שאלה של קשרים ושאלה של נוכחות סימבולית. מסקנה זו היא פרשנות פוליטית, אך היא נשענת ישירות על מבנה הניהול שהמשלחת עצמה הצהירה עליו.

למה עבור ישראל זה כבר לא נושא כנסייתי מופשט

בישראל יודעים מזמן: כוח רך לעיתים רחוקות מגיע עם שלט “השפעה זרה”. לרוב הוא מגיע דרך מבנים חוקיים, קשרים תרבותיים, זכויות היסטוריות, מסלולי עלייה לרגל ורטוריקה דתית. ואם בראש כל המערכת הזו עומד מרכז כנסייתי שבונה בגלוי קרבה פומבית עם המנהיג העליון החדש של איראן, כבר אי אפשר להתעלם מזה.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בסיפור הזה לא ויכוח של תיאולוגים ולא התנצחות בין-דתית, אלא שאלה ישראלית לגמרי: האם המדינה יכולה לאפשר למבנה כנסייתי חיצוני מפותח לשמור על בסיס גדול במדינה, אם הנהגתו למעשה נותנת לגיטימציה למשטר שנשאר איום קיומי לישראל. זה לא טיעון לרדיפת מאמינים.

זה טיעון לשקיפות, שקיפות וזכות החברה לשאול שאלות לא נעימות.

במיוחד כי מדובר לא רק בציניות פוליטית, אלא בבחירת צד על רקע דיכויים אמיתיים בתוך איראן עצמה. בעדכון המדינה של יולי 2025, הוועדה האמריקאית לחופש דת בינלאומי כותבת שהרשויות האיראניות רודפות באופן שיטתי מיעוטים דתיים, כולל יהודים ונוצרים, ולאחר ההסלמה הצבאית ביוני 2025 הלחץ על המיעוטים רק גבר. באותו סקירה מדובר על מעצרים שרירותיים, אפליה ולחץ מכוון על קהילות דתיות.

בנפרד, ארגון זכויות האדם Article 18 דיווח שבשנת 2024, 96 נוצרים באיראן קיבלו במצטבר 263 שנות מאסר, בעוד שבשנת 2023 מדובר היה ב-22 נוצרים ו-43.5 שנות מאסר בסך הכל. זה לא רקע שאפשר להוציא מהסוגריים. כאשר ראש הכנסייה האורתודוקסית הרוסית מדבר על “דיאלוג פורה” עם הצד האיראני ועל קרבה בערכים, הוא עושה זאת ביחס למשטר שמחזק בו זמנית את הלחץ על מיעוטים דתיים.

מה בדיוק צריך ישראל לדון

לישראל אין צורך להילחם באורתודוקסיה כשלעצמה.

זה יהיה דרך שגויה, גסה ומסוכנת.

אבל ישראל חייבת להבחין בין החיים הדתיים המקומיים לבין מבנה חיצוני הכפוף למרכז שבוחר פוליטית ומוסרית בצד אחד מאויבי המדינה המרכזיים. זה כבר לא שאלה של טעם, לא שאלה של אהדה ולא שאלה של הרגל דיפלומטי ישן “לא לגעת בכנסייה”. זו שאלה של איך המדינה מבינה נוכחות מוסדית זרה על אדמתה בתנאי מלחמה ולחץ אזורי.

במקביל, חשוב לא לטעון את מה שעדיין לא הוכח בפומבי.

מקורות רשמיים מאפשרים לומר בביטחון שלמבנה הפטריארכיה של מוסקבה יש נוכחות משפטית מעוצבת ורשת נכסים בישראל. הם גם מאפשרים לומר בביטחון שהפטריארך קיריל תמך בפומבי במנהיג העליון החדש של איראן.

אבל אין הוכחות פומביות ישירות לכך שנכסי הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בישראל משמשים לפעילות בלתי חוקית, על פי מקורות אלה.

כאן הגבול צריך להיות ברור. עם זאת, עצם קיומה של תשתית כזו כבר יוצרת פלטפורמה למעמד, השפעה, קשרים ולגיטימציה — וזה עבור ישראל נושא חשוב של שליטה ודיון ציבורי.

זו הסיבה שהשיחה על נכסי הכנסייה האורתודוקסית הרוסית בישראל כבר לא יכולה להתנהל בסגנון “זה רק מבנים כנסייתיים ישנים”. לא, זה לא רק מבנים. זו רשת פיזית של נוכחות מבנה שבדרג הגבוה ביותר בחר בגלוי בצד האייתולות. בזמנים רגילים זה היה נראה כמו אות אזהרה.

בזמן מלחמה עבור ישראל זה כבר נראה כמו אתגר שלא ניתן להסתיר מאחורי הנוסחה המוכרת של “אוטונומיה דתית”.