“הנשיא פוטין – חבר גדול של ישראל”: כאשר “חבר” עוזר לאויב – מדוע הראיון עם שגריר ישראל במוסקבה נשמע כמו תקלה מסוכנת

ראיון עם שגריר ישראל ברוסיה עודד יוסף, שפורסם על ידי RTVI ב-14 במרץ 2026, באמת נקרא כבד. לא בגלל שהדיפלומט חייב לדבר בשפת האולטימטומים. ולא בגלל שלירושלים אין סיבות לשמור על ערוצי תקשורת עם מוסקבה. הכובד הוא במקום אחר: באותו שיחה נשמעות שתי קווים בלתי תואמים – הכרה בכך שרוסיה נקטה עמדה חד צדדית כלפי איראן, ובמקביל מחמאות כמעט מופגנות כלפי מוסקבה ובאופן אישי לפוטין.

ציטוטים

למי שאין כוח לקרוא במקור או מי שלא רוצה לקרוא את התקשורת הרוסית הפרופגנדה Z – סוג של תקשורת, נביא מיד את הציטוטים הבולטים ביותר של הדיפלומט הישראלי.

“הם (איראן -עריכה) מייצרים טילים לטווח ארוך, שיכולים … להגיע לרוסיה”.

“אנחנו מקיימים יחסים טובים מאוד עם רוסיה. רוסיה – חברה חזקה וחשובה מאוד של ישראל, ויש לנו קשרים טובים מאוד ברמות שונות. ו… , היכולת של רוסיה לשחק תפקיד משמעותי קשורה מאוד לעמדה שמשודרת בהצהרות הרשמיות שלה.

“לצערי, מה שנשמע בהצהרות הרשמיות בשבועות האחרונים הוא קבלת הנרטיב האיראני בצורה חד צדדית. אני חושב שזה מציב את החבר הטוב מאוד שלנו, רוסיה, במצב שבו היכולת לשחק תפקיד משמעותי מאוד מאוד מוגבלת”.

“הרשו לי לומר שוב, שאנחנו מעריכים מאוד את עמדת ההנהגה הרוסית ובמיוחד את הנשיא פוטין, כאשר מדובר במחויבות חזקה מאוד לביטחון ישראל ועם ישראל. לא סוד ש20 אחוזים מאוכלוסיית ישראל הם יוצאי ברית המועצות. רבים מהם עדיין מחזיקים באזרחות רוסית. והמחויבות הזו, שמתבטאת בדרכים רבות, חשובה לנו מאוד.”

“… אני מאוד מופתע מהצהרות הרשמיות בנוגע לאירועים האחרונים באיראן, שנושאות אופי חד צדדי מאוד. אני חושב שיש לנו הרבה יותר נקודות מגע ממה שנראה מההצהרות הרשמיות האחרונות בנושא זה. בסדר היום הדו-צדדי שלנו, נקודות המגע הללו מנוצלות באופן פעיל מאוד לפתרון סוגיות אסטרטגיות, כמו גם סוגיות של שיתוף פעולה בתחום הכלכלה והתרבות.

השנה אנחנו מתכוונים לחגוג את יום השנה ה-35 לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין המדינות שלנו. אני בטוח שזה יהיה שנה נהדרת, כאשר רוסיה וישראל יוכלו להדגיש עד כמה חזקים הקשרים שלנו, עד כמה חזקה הידידות שלנו.”

“אני … רואה באחת המשימות החשובות ביותר שלי להכין ביקורים של הנהגת ישראל, כולל כמובן ראש הממשלה נתניהו, ברוסיה במהלך השנה הזו, ואני מקווה שזה יתממש.”

“— כלומר הביקור עדיין על סדר היום, למרות הכל?

— כמובן”.

“אנחנו מכבדים את רוסיה … ומקיימים איתה קשרים טובים. אני מקווה שזה יכול לשמש גם לטובת היציבות באזור”.

“… הרשו לי פשוט לומר, שבין ישראל לרוסיה יש תקשורת מאוד יעילה ושיתוף פעולה מאוד טוב ברמות שונות, במיוחד בין שני המנהיגים שלנו“.

“— רוסיה האשימה לאחרונה את ישראל בתקיפות על בית התרבות הרוסי בעיר נבטיה בלבנון. השגרירות הרוסית בלבנון גינתה את המכה כתוקפנות. אתה יכול להסביר את התקיפה הזו? מה קרה? יש לך מידע כלשהו?

— אין לי מידע נוסף בנושא זה. אבל אני יכול להבטיח לך: בכל פעם שאנחנו מקבלים בקשות למידע או להבהרות מהחברים הרוסים שלנו, אנחנו בודקים את המצב, את האירוע, בצורה מאוד קפדנית. אם יש צורך, אנחנו עורכים חקירה, ואם יש צורך, אנחנו לומדים ממנו לקחים. אין לי הערות בנושא הספציפי הזה, אבל, ככל שאני מבין, המצב הזה עדיין נבדק”.

“— אגב, שאלה טכנית אחת. נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי הודיע לאחרונה כי חיילים ומומחים אוקראינים נשלחים למזרח התיכון כדי להדריך מדינות המפרץ הפרסי להפיל רחפנים איראניים. ישראל ביקשה מאוקראינה עזרה כזו?

— אני חושב שמאז קבלת העצמאות ב-1948, ישראל הוכיחה שהצלחנו ליצור צבא חזק מאוד, כוחות מזוינים חזקים מאוד ופוטנציאל צבאי טכנולוגי גבוה מאוד. תודה לאל, אנחנו נמצאים במצב שבו אנחנו מסוגלים להגן על עצמנו בעצמנו”.

“— לישראל חשוב שרוסיה תצטרף למועצת השלום בעזה?

אני סבור שאם רוסיה רוצה בכך ורוצה לשחק תפקיד שמכוון להשגת מטרה זו … , אז התשובה שלי היא כן.”

“— אגב, האם ולדימיר פוטין קיבל הזמנה לבקר בישראל?

— הנשיא פוטין – חבר גדול של ישראל. אני לא מודע להזמנה ספציפית, אבל אני יכול להבטיח לך שהנשיא פוטין תמיד חבר רצוי מאוד ואורח במדינתנו“.

“אני אומר בביטחון, שלדעתי הרשויות הרוסיות נלחמות באנטישמיות ללא פשרות. ואני שמח על כך. אני יכול לראות בעיניי חיים יהודיים מאוד פעילים ומאוד בולטים, שממשיכים כאן, ברוסיה.”

“יש לנו שיתוף פעולה מאוד קרוב, כשמדובר בחיים התרבותיים, בחילופי אקדמיים. אנחנו יכולים וצריכים לעשות הרבה יותר ביחסי המסחר שלנו. וזה, אני חושב, יהיו הנושאים המרכזיים שעליהם הייתי רוצה להתמקד בשנה הקרובה.”

…

יוסף אומר במפורש שרוסיה היא ‘חברה חזקה וחשובה מאוד של ישראל’, שהוא ‘מאוד מופתע’ מהצהרות הרשמיות של מוסקבה על איראן, וגם מכנה את פוטין ‘חבר גדול של ישראל’ ו’תמיד חבר רצוי מאוד ואורח’. זה לא סיכום של רגשות זרים ולא משפט שנלקח מארכיון ישן. זו עמדה טרייה, פומבית, מתועדת, שנאמרה כבר על רקע מלחמה גדולה עם איראן.

וכאן מתחיל השאלה הישראלית המרכזית. היכן מסתיימת הדיפלומטיה ומתחיל ההשפלה של המדינה עצמה – בראש ובראשונה של אזרחיה, שחיים תחת איום של טילים ורחפנים?

מה בדיוק נאמר בראיון ולמה זה צורם

למען ההגינות, יוסף לא הציג אחדות מוחלטת עם מוסקבה. להפך, הוא הכיר בכך שהצהרות הרשמיות של רוסיה על איראן נשמעות חד צדדיות, למעשה מקבלות את הנרטיב האיראני ומגבילות את היכולת של רוסיה לשחק תפקיד קונסטרוקטיבי. יתר על כן, לשאלה על פרסומים שדיברו על העברת נתונים וניסיון רוסיים לאיראן, השגריר השיב: אם זה נכון, זה היה סתירה ברורה למחויבות המוצהרת של רוסיה לביטחון ישראל.

אבל בדיוק בגלל זה הראיון נראה כל כך דיסוננסי. אם מוסקבה, לפי דברי השגריר עצמו, משדרת גישה חד צדדית פרו-איראנית, אם אפילו עזרה היפותטית לטהראן הייתה מכה ישירה לביטחון הישראלי, אז למה באותה שיחה שוב ושוב להעלות את דרגת הרטוריקה הידידותית? למה להדגיש ‘קשרים חזקים’, להכין ביקורים ולדבר על ‘שנה נהדרת’ ליחסים הרוסיים-ישראליים דווקא עכשיו?

הבעיה היא לא שהשגריר לא טרק את הדלת. הבעיה היא שהשפה הציבורית ברגע כזה יוצרת תחושה של לא מקצועיות, אלא בלבול מוסרי. עבור הצופה הישראלי, ששומע אזעקות, עוקב אחרי התקפות איראן על ישראל והמדינות השכנות ומבין את המחיר של כל טעות, זה נשמע לא כמו דיפלומטיה עדינה, אלא כמו החלפת מושגים מסוכנת.

על רקע אילו הודעות זה נשמע

הקשר כאן עקרוני. AP ורויטרס דיווחו בשבוע שעבר על כך שרוסיה יכלה לספק לאיראן מידע שיכול לעזור לטהראן להכות במתקנים צבאיים אמריקאים באזור; במקביל, השליח המיוחד של ארה”ב סטיב ויטקוף דיבר בפומבי שמוסקבה הכחישה זאת. הראיון עצמו ב-RTVI גם הזכיר את הדיווחים של CNN ו-The Washington Post על העברת ניסיון רוסי במלחמת רחפנים ומודיעין לאיראן על מטרות אמריקאיות. כלומר, לא מדובר בוויכוח תיאורטי באקדמיה, אלא בחשדות קשים מאוד לישראל.

בנפרד עומד גם זה שרוסיה לא נראית כצופה מהצד. רויטרס דיווחה שמוסקבה קראה בפומבי לישראל וארה”ב להפסיק את המלחמה נגד איראן, ו’רוסאטום’ אישרה את המשך העבודה בתחנת הכוח הגרעינית בבושהר, שם לרוסיה יש נוכחות משמעותית. זה לא גיאוגרפיה נייטרלית ולא אריתמטיקה דיפלומטית מופשטת. זו נוכחות צפופה, חומרית, אסטרטגית ליד המדינה האיראנית בזמן מלחמה.

למה עבור הקהל הישראלי רטוריקה כזו נראית כטעות

ישראל באמת חייבת לדבר עם כל השחקנים הגדולים. זה המזרח התיכון, לא סמינר על אתיקה פוליטית. כאן פועלים אינטרסים, ערוצי דה-אסקלציה, חישובים צבאיים, גורלות בני ערובה, הכיוון הסורי, הגורם האיראני, הלחץ של המעצמות הגדולות. אף אחד לא דורש ברצינות מהשגריר לעבור לז’אנר של אקטיביזם רחוב.

אבל יש גבול. כאשר מדינה, שנחשדת בעזרה למשטר שתוקף את ישראל, מקבלת בשידור מעמד של ‘חברה חזקה וחשובה מאוד’, לא נוצר רושם של דיפלומטיה בוגרת, אלא תחושה שהמילים הנכונות נאמרות לאנשים הלא נכונים. החברה הישראלית היום רגישה לא לטון בכלל, אלא לטון מזויף. ובמובן הזה, הנוסחה של יוסף נשמעת רע במיוחד כי המלחמה הסירה את המרחב לדו-משמעות.

עבור קהל שעוקב אחרי הסכסוך לא מאולפני מוסקבה, אלא לפי אזעקות, דוחות ונתיבים למקלט הקרוב, NAחדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency מתעד כאן לא ניואנס פרוטוקול, אלא סימפטום: בין האיום האמיתי לרטוריקה הרשמית נוצר פער בולט מדי.

חברות לא יכולה להיות חזקה יותר מהמציאות של המלחמה

החלק הבעייתי ביותר בראיון הוא לא במילים על ‘חבר חשוב’. החלק הבעייתי ביותר הוא הקלות שבה נאמרו הנוסחאות על פוטין כ’חבר גדול של ישראל’ ועל החברות שהיא ‘חזקה מאוד מאוד’. כי בזמן מלחמה, משפטים כאלה מפסיקים להיות רק ריטואל. הם הופכים לאות פוליטי. ואת האות הזה שומעים לא רק במוסקבה.

שומעים אותו בטהראן. שומעים אותו משפחות ישראליות, שחיות תחת איום של התקפות חדשות. שומעים אותו בעלי ברית של ישראל, שעבורם השאלה עכשיו עומדת בצורה פשוטה מאוד: מי עוזר לרסן את האיום האיראני, ומי – במישרין או בעקיפין – מרחיב את המרחב עבורו.

זו הסיבה שהתגובה לראיון הזה בישראל לא תהיה רגועה. ולא צריכה להיות רגועה. אפשר לשמור על קשרים דיפלומטיים. אפשר לא לשרוף גשרים. אפשר אפילו להשאיר מרחב למשא ומתן עתידי. אבל אי אפשר בעיצומה של מלחמה לקרוא ‘חבר גדול’ למנהיג מדינה, שסביבה כבר יש דיווחים רציניים על עזרה למכונת המלחמה האיראנית ושבעצמה נקטה עמדה נוחה לטהראן בפומבי.

היכן עובר הגבול בין איפוק לבושה

הגבול עובר שם, כאשר השפה הדיפלומטית מפסיקה להגן על האינטרסים של המדינה ומתחילה להסוות את המובן מאליו. רוסיה עבור ישראל יכולה להיות שותפה לשיחה. יכולה להיות גורם. יכולה להיות בעיה שצריך לקחת בחשבון. אבל בנסיבות הנוכחיות לתאר אותה בפומבי כמעט בשפת הברית – זה להחליף את הפיכחון האסטרטגי באוסף מחמאות, שלא משתלבות טוב עם המציאות הצבאית.

זה בדיוק מה שהופך את הראיון של עודד יוסף לכל כך לא נוח לקריאה. לא החדות. לא המחלוקת. אלא התחושה שלאדם שמייצג את ישראל באחד הרגעים המסוכנים ביותר לאזור, חסרה הדבר החשוב ביותר – דיוק הדגש המוסרי.