כאשר אנטישמיות שוב הופכת לשפת הפוליטיקה: כיצד התקפות על ישראל שינו את המרחב הפוסט-סובייטי

לאחר ה-7 באוקטובר 2023, ולאחר מכן על רקע המבצעים הצבאיים הישראליים הבאים, חלה עלייה חדה ברטוריקה אנטישמית ואנטי-ישראלית במרחב הפוסט-סובייטי. מה שבהתחלה נראה כמו סדרה של התקפות שוליות מצד תעמולנים קטנים, הפך עם הזמן לאלמנט בולט בשיח הציבורי – במיוחד ברוסיה, בלארוס, בקווקז ובחלק ממדינות מרכז אסיה. בגל החדש של רטוריקה זו התמזגו אנטי-ציונות סובייטית ישנה, מיתוסים אנטישמיים קלאסיים, רדיקליזם דתי ומבנים קונספירטיביים מודרניים. החומר מבוסס על מחקרו של ד”ר נתי קנטורוביץ’.

לקהל הישראלי כאן חשוב לא רק עצם העובדה של עליית העוינות.

הרבה יותר חשוב דבר אחר: מדובר כבר לא בתגובה רגשית ספונטנית לאירועים במזרח התיכון, אלא ביצירת סביבה מידעית יציבה, שבה ישראל והיהודים משמשים כמטרה נוחה למוביליזציה פנימית, תעמולה חיצונית וחימום אידיאולוגי של החברה.

כיצד הרטוריקה האנטי-ישראלית יצאה מהשוליים למיינסטרים

לאחר ה-7 באוקטובר השנאה קיבלה שפה חדשה

הטבח ההמוני שביצע חמאס ב-7 באוקטובר והמבצע הישראלי שבא בעקבותיו היוו טריגר לגל חדש של רגשות אנטי-ישראליים במרחב הפוסט-סובייטי. אך השינוי הבולט ביותר, כפי שמראה המחקר, התרחש מאוחר יותר – לאחר המבצעים “העם כאריה” ו”שאגת האריה”. אז הרטוריקה העוינת הפסיקה להיות רעש משני בפריפריה של המדיה והחלה לחדור לתחום הציבורי הרחב יותר.

אם בעבר תזות כאלה הופצו בעיקר על ידי רדיקלים בודדים, אז לאחר מכן הן החלו להיתפס על ידי פרשנים פרו-ממשלתיים גדולים, אידיאולוגים ודמויות מדיה. במקרים מסוימים זה לווה לא רק במילים, אלא גם בפעולות ממשיות – מספיק לזכור את הפוגרומים האנטי-ישראליים בצפון הקווקז הרוסי, שהיו אות אזהרה לכל האזור.

לישראל זה אומר שמדובר לא רק בהתקפות על המוניטין. מתעוררת בעיה רחבה יותר: במרחב המידע השכן של התפוצה היהודית מתבסס דימוי של ישראל כאויב אוניברסלי, והנושא היהודי ככלי מניפולציה פוליטית.

שחקנים חיצוניים נכנסו למשחק

אחת התכונות המסוכנות ביותר של השלב החדש הייתה הגברת ההשפעה החיצונית. המחקר מציין כי מוטיבים תעמולתיים איראניים, חמאסיים וטורקיים החלו לחדור לשיח הפוסט-סובייטי עוד קודם לכן, אך דווקא בשלבים האחרונים של הסכסוך הם הפכו לחלק בולט מהמיינסטרים. מדובר כבר לא ברעש רקע, אלא בהזרמה שיטתית של נרטיבים אנטישמיים ואנטי-ישראליים לשדה המדיה הרוסי והאזורי.

זה הפך לרגיש במיוחד עבור אזורים מוסלמיים בקווקז ובמרכז אסיה, שם מסרים כאלה מוגשים דרך רטוריקה דתית, פניות ל”הגנת האסלאם” ומיתוסים ישנים על “קונספירציה יהודית”.

כתוצאה מכך, התעמולה האנטי-ישראלית מפסיקה להיות רק כלי פוליטי – היא מתחילה לפעול כמנגנון רדיקליזציה.

זו הסיבה שהנושא שמעלה נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency, חשוב לא רק כסקירה של מגמות מדיה. זהו עניין של ביטחון הקהילות היהודיות, יציבות הקשרים בין ישראל לתפוצה והבנה כיצד האנטישמיות מתאימה את עצמה שוב להקשר הגיאופוליטי החדש.

אילו מיתוסים והאשמות פועלים היום נגד ישראל

“ישראל שולטת בארה”ב” וסכמות ישנות אחרות באריזה חדשה

אחד המוטיבים העמידים ביותר הוא התפיסה של שליטה יהודית או ישראלית לכאורה על ארצות הברית.

בהיגיון זה וושינגטון מוצגת לא כשחקן עצמאי, אלא כמעט כמנגנון שירותי לטובת ישראל. תזה כזו נוחה למספר קהלים: היא מאפשרת להסביר כל משבר במזרח התיכון דרך קונספירציה ובו זמנית מחזקת את המיתוס האנטישמי הישן על “שלטון יהודי עולמי”.

המחקר מציין במיוחד כי לסכמה זו החלו לשלב גם את “פרשת אפשטיין”. שמו של ג’פרי אפשטיין משמש כאופמיזם המחליף את המילה הישירה “יהודים” בתעמולה אנטישמית. מופיעים ביטויים כמו “קואליציית אפשטיין”, “כנופיית אפשטיין” ונוסחאות דומות אחרות. למעשה, זו ניסיון ליצור קוד תעמולתי חדש, מובן לקהל ונוח לעקוף האשמות ישירות באנטישמיות.

שפה כזו מסוכנת במיוחד בכך שהיא מתפשטת במהירות ברשתות החברתיות, שם שנאה גסה מוסווית כ”אירוניה”, “אנליזה” או “ביקורת אנטי-מערכתית”.

מאנטי-ציונות לדמוניזציה דתית

הקו השני הגדול הוא דמוניזציה של ישראל דרך עלילות דתיות ופסאודו-דתיות. במחקר מובאים דוגמאות לטענות שישראל לכאורה שואפת “לטהר את המזרח התיכון” למען בניית המקדש השלישי, שהיהודים לכאורה דוגלים ברעיונות של השמדת “גויים”, והתקפות על איראן מתוארות אפילו כ”קרבן”.

זה כבר לא רק תעמולה פוליטית. זו שפה של עלילות ימי הביניים, מתורגמת לפורמט דיגיטלי מודרני. כאן מתעוררים גם האשמות ב”רציחות פולחניות”, ומוטיבים על “בחירה אלוהית”, וניסיונות להשתמש שוב בנושא צליבת ישו כנשק נגד יהודים. בחוגים מסוימים מתעוררת במקביל גם מה שנקראת “תיאוריית ההחלפה”, לפיה העם היהודי לכאורה איבד את מקומו בהיסטוריה המקראית, ו”ישראל האמיתית” הפכה לכנסייה או אפילו לעם הרוסי.

לקורא הישראלי זה חשוב להבין בצורה ברורה: מבנים כאלה לעיתים רחוקות נשארים רק מילים. ההיסטוריה מראה שדווקא מיתוסים כאלה לעיתים קרובות הופכים לגשר מעבר מתוקפנות באוויר לתוקפנות ברחוב.

מנסים לדחוק את השואה מהזיכרון הציבורי

מגמה בולטת נוספת היא התקפה על עצם הזיכרון של השואה.

המחקר מתעד קריאות להפסיק לכבד את קורבנותיה בטענה לפעולות ישראל המודרנית, וכן ניסיונות לשלול מהיהודים את מעמדם כקורבנות היסטוריים של רצח עם. במקביל מתעלמים מתפקיד המשטר האיראני בהכחשת השואה באופן שיטתי ברמה הבינלאומית.

זה לא אוסף מקרי של סיסמאות. כך פועלת לוגיקת “קורבנות תחרותית”, שבה טרגדיות מסוימות מתנגשות בכוונה עם אחרות, והזיכרון הופך לכלי במאבק אידיאולוגי. עבור העולם היהודי ועבור ישראל זהו אחד החזיתות הרגישות ביותר: תחת מתקפה נמצאת לא רק הפוליטיקה המודרנית, אלא גם האמת ההיסטורית הבסיסית.

מדוע זה מסוכן במיוחד לישראל ולקהילות היהודיות

רוסיה ובלארוס הופכות לאזור סיכון נפרד

המחקר מדגיש שבישראל ובלארוס המצב שונה ממדינות אחרות באזור.

אם בחלק ממדינות הקווקז ואסיה שפת השנאה חיה בעיקר ברשתות החברתיות ולעיתים מוגבלת בחומרה על ידי השלטונות, אז ברוסיה ובלארוס להפצתה מתחברים תעמולנים ואידיאולוגים פרו-ממשלתיים ידועים. בבלארוס, על פי נתוני המחקר, מדובר לעיתים קרובות בנציגים מהשכבה העליונה של מערכת המדיה המשטרית.

ברוסיה התמונה שונה במקצת: התזות האנטי-ישראליות הרדיקליות ביותר מקודמות לעיתים קרובות יותר על ידי דמויות מהשורה השנייה או השלישית של המערכת התעמולתית. אך גם שם מתועדים פרקים מסוכנים, כאשר מהערות רגילות על ישראל נוצרות קמפיינים קונספירטיביים עוינים – עם האשמות בשליטה, איומים והתערבות.

זה יוצר לישראל אתגר כפול. מצד אחד, הרמה הרשמית עשויה עדיין לשמור על איפוק חיצוני. מצד שני, המרחב הציבורי כבר רווי בתזות שיכולות לשמש מחר גם ברמה של פוליטיקה גדולה.

בינתיים אין מעבר רחב לאלימות, אבל יש כבר אותות

במחקר מצוין כי חודש לאחר תחילת השלב החדש של פעולות הלחימה, השפה הקיצונית של השנאה עדיין לא הפכה באופן גורף לצעדים מעשיים. עם זאת, פרקים מדאיגים כבר תועדו: ידוע לפחות על תקיפה על בית כנסת בסוחומי, וכן על מעצר תא איראני, שלפי נתוני המחקר, תכנן התקפות על שגרירות ישראל והקהילה היהודית באזרבייג’ן.

זה בדיוק המקרה שבו היעדר אלימות המונית לא צריך להרגיע. כאשר בסביבה הציבורית במשך חודשים מתנפחים עלילות על “קונספירציה יהודית”, “פולחנים”, “תוקפנות ישראלית” ו”שלילת היהודים מזכות לזיכרון”, הסיכון לרדיקליזציה מעשית עולה כמעט אוטומטית.

לישראל דרושה לא רק הגנה, אלא גם התקפה בשדה המידע

המסקנה העיקרית מהחומר הזה היא שבמרחב הפוסט-סובייטי האנטישמיות שוב הופכת לא לטכנולוגיה. היא עוזרת למשטרים למוביליזציה של קהל, להעביר את הרוגז הציבורי, לבנות בריתות עם כוחות אנטי-מערביים ופרו-איראניים ולהסביר לעולם את האידיאולוגיה שלהם דרך דמות האויב.

לכן התגובה של ישראל, ארגונים יהודיים ומדיה ידידותית לא יכולה להסתפק בהכחשות בלבד. דרושה אסטרטגיה פעילה יותר: חשיפת רשתות השפעה, חשיפה פומבית של מקורות תעמולה, מעקב שיטתי אחר אופמיזמים חדשים ועבודה מתמדת עם הקהל דובר הרוסית – הן בישראל עצמה והן מחוצה לה.

בדיוק בהקשר זה השיחה על הרטוריקה האנטי-ישראלית הפוסט-סובייטית מפסיקה להיות נושא אקדמי. זו כבר חלק מהמאבק הגדול על ביטחון הקהילות היהודיות, על שמירת הזיכרון של השואה ועל זכותה של ישראל לא להיות מדמוניזציה במלחמות אידיאולוגיות זרות.