“ואליה-כוס”: “רוסיה לא תחטוף את זלנסקי, כמו שארה”ב עשתה עם מאדורו”

כאשר ולנטינה מטוויינקו החלה לשוחח בשידור אצל אולגה סקבייבה על כך שרוסיה לא תעשה “חטיפה של זלנסקי”, כי זה כביכול “לא הסגנון שלה”, זה יצא אפילו לא צביעות בצורתה הטהורה, אלא כמעט בדיחה פוליטית מוכנה. לפי דיווח של TASS ב-3 באפריל 2026, יושבת ראש מועצת הפדרציה הצהירה שרוסיה “לא תחטוף את ולדימיר זלנסקי” “כמו שארה”ב עשתה עם מדורו”, כי אז המדינה “תאבד כבוד לעצמה”.

“אתם מציעים לחטוף את זלנסקי? אל תגרמו לי לענות שצריך להכות, צריך עכשיו לחטוף מישהו. זה לא הסגנון שלנו. אנחנו המדינה הכי מכבדת את עצמה והכי מכובדת בעולם. אם נפעל בשיטות כאלה, נאבד כבוד לעצמנו. והדבר השני – ארצות הברית לא קיבלה שום אפקט מהרצח של [אייתוללה עלי] חמינאי. אבל הכתם יישאר בהיסטוריה לנצח“, – היא אמרה בראיון לאולגה סקבייבה לתוכנית “60 דקות”

הבעיה עבור מטוויינקו היא שהמשפט הזה נשמע לא כהפגנת כבוד, אלא כדוגמה עד כמה ההנהגה הרוסית התרחקה מהמציאות המקבילה שלה. כאשר נציג המדינה, נגד הנהגתה הוצא צו על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי בגין גירוש בלתי חוקי של ילדים אוקראינים, מתחיל להרצות על אי קבילות חטיפות, זה כבר לא תעמולה במובן הרגיל. זה ז’אנר שבו האבסורד כותב לעצמו את התסריט.

מה בדיוק אמרה מטוויינקו ולמה זה נשמע כמו סאטירה גרועה

TASS העביר את דבריה באופן חד משמעי: רוסיה, כביכול, “לא תפעל בשיטות כאלה, אחרת תאבד כבוד לעצמה”. ההקשר היה השוואה למבצע של ארה”ב בינואר בוונצואלה, כאשר ניקולאס מדורו נתפס על ידי כוחות אמריקאים והובא לניו יורק, שם עמד למשפט באשמות הקשורות לסחר בסמים. אפיזודה זו אכן הפכה לאחד המשברים הבינלאומיים הרועשים ביותר בתחילת 2026, ועליה החליטה מטוויינקו להסתמך כדוגמה ל”סגנון זר”.

אבל כאן מתחיל מה שרוצים לנסח בפשטות, כמעט באנושיות: מה בכלל הם אומרים. כי המכונה הממשלתית הרוסית חיה שנים רבות לא בלוגיקה של חוק, אלא בלוגיקה של אלימות, כפייה, גירושים, היעלמויות ולחץ חוץ משפטי. לכן המשפט “זה לא הסגנון שלנו” בביצוע רוסי נשמע בערך כמו אם פירומן היה מספר על כללי בטיחות אש.

למה המילים על “לא הסגנון שלנו” מתנפצות על העובדות

במרץ 2026, ועדת החקירה הבינלאומית העצמאית של האו”ם על הפרות באוקראינה הגיעה למסקנה שהרשויות הרוסיות ביצעו פשעים נגד האנושות בצורת גירוש והעברה כפויה של ילדים אוקראינים, כמו גם היעלמויות כפויות שלהם. הוועדה ציינה במיוחד שיש לה נתונים מאומתים לפחות על 1205 ילדים מחמישה אזורים באוקראינה.

זה כבר לא פובליציסטיקה ולא רגשות, אלא ניסוחים של חקירה בינלאומית.

עוד קודם לכן, במרץ 2023, בית הדין הפלילי הבינלאומי הוציא צו מעצר לפוטין ולמריה לבובה-בלובה בדיוק על המקרה של גירוש בלתי חוקי והעברת ילדים אוקראינים מהשטחים הכבושים. במשך השנתיים הללו, מהות ההאשמות לא נעלמה לשום מקום, אלא להיפך, נוספה במסקנות חדשות של מבנים בינלאומיים. לכן הניסיון להציג את רוסיה כמדינה שלכאורה מכבדת את עצמה מדי לחטיפות, מתנפץ על העובדות שכבר נקבעו על ידי המשפט הבינלאומי.

יתרה מכך, האו”ם בשנת 2025 הצהיר במיוחד שההיעלמויות הכפויות שבוצעו על ידי הרשויות הרוסיות נגד האוכלוסייה האזרחית של אוקראינה קיבלו אופי שיטתי ויכולות להיות מסווגות כפשעים נגד האנושות. כאשר על רקע כזה מטוויינקו מספרת על כך שרוסיה לא רוצה לאבד כבוד, זה נראה לא כהגנה על מוניטין, אלא כניסיון כושל למחוק את הזיכרון על הפרקטיקות שלה. חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency במקרה זה רואה לא רק ציטוט שערורייתי של היום, אלא ריכוז של כל הרטוריקה הרוסית: קודם חיים שנים בחטיפות, גירושים וטרור, ואז מציגים את עצמך כמידה פגועה.

למה בישראל מילים כאלה נשמעות במיוחד ציניות

עבור הקהל הישראלי, הסיפור הזה חותך את האוזן עוד יותר.

באזור שבו נושא החטיפות, בני הערובה וההחזקה הכפויה של אנשים מזמן הפסיק להיות מופשט, הצהרות על “סגנון” ו”כבוד” נשמעות במיוחד רקובות, כאשר הן נאמרות על ידי נציגי משטר שבונה את כוחו על כפייה ופחד. כאן כבר אי אפשר להסתפק בסיפור נייטרלי. כי מאחורי המשפט החלק של מטוויינקו מסתתרת המנהג הרוסי הישן: לדבר על מוסר מעמדת כוח, אפילו כשמאחור יש ארכיון שלם של האשמות בינלאומיות.

זו הסיבה שהתגובה שלה בסופו של דבר עובדת לא למען מוסקבה, אלא נגדה. היא לא מצדיקה את רוסיה ולא מדגימה “סגנון גבוה”. היא רק מראה שוב עד כמה האליטה הרוסית רגילה לחשוב שמשפט שנאמר בקול רם יכול לבטל את מסמכי האו”ם, את החלטות בית הדין הפלילי הבינלאומי ואת הזיכרון על מה שקרה בשטחים הכבושים של אוקראינה. זה לא יבטל. ובזה, אולי, המשמעות העיקרית של כל הסיפור הזה.

מי זו “ואליה-כוס”

“ואליה-כוס” – זה לא שם רשמי ולא “כינוי היסטורי”, אלא כינוי גס ומשפיל שבו קוראים לולנטינה מטוויינקו במרחב האוקראיני, האנטי-קרמליני ובחלק מהאופוזיציה הרוסית. תחת הכינוי הזה מתכוונים בדיוק לולנטינה מטוויינקו – יושבת ראש מועצת הפדרציה של רוסיה הנוכחית, הבית העליון של הפרלמנט הרוסי. היא מכהנת בתפקיד זה מאז 2011 ונבחרה מחדש לתקופה חדשה בספטמבר 2024.

בקצרה, מטוויינקו היא אחת הדמויות הוותיקות והמערכתיות ביותר בהיררכיה של פוטין. לפי הביוגרפיה הרשמית, היא נולדה ב-7 באפריל 1949 בשפטובקה (אוקראינה), סיימה את המכון הכימיקו-פרמצבטי של לנינגרד, עברה דרך מבנים מפלגתיים סובייטיים, לאחר מכן הייתה דיפלומטית במלטה וביוון, סגנית ראש ממשלת רוסיה, מושלת סנט פטרסבורג, ואז עברה למועצת הפדרציה, שם הפכה לאחת הדמויות הציבוריות המרכזיות של המשטר. רויטרס והאתר הרשמי של מועצת הפדרציה מכנים אותה ישירות דוברת הבית העליון של הפרלמנט הרוסי.

הכינוי “ואליה-כוס” בדרך כלל מוסבר כך: “ואליה” – פנייה מכוונת נמוכה, עממית במקום “ולנטינה”, ו”כוס” בגרסאות פופולריות מתייחס לשמועות ישנות על אהבה לשתייה ולדמותה מהסביבה הנומנקלטורית המאוחרת סובייטית ופוסט-סובייטית. אבל כאן חשובה הדיוק: אין מקור מתועד של הכינוי הזה. פרסומים אוקראיניים שמספרים את הסיפור הזה, מציגים אותו בעצמם כרמת שמועות וגרסאות שיחה, ולא כעובדה מבוססת. לכן נכון יותר לכתוב כך: “ואליה-כוס” – זה תווית פוליטית מעליבה, שמקורה מקושר לשמועות לא מאומתות על מסיבות ואלכוהול.

למה הכינוי הזה כל כך נדבק דווקא אליה? לא רק בגלל הפולקלור הגס. מטוויינקו עבור רבים הפכה לסמל של הנומנקלטורה הרוסית הישנה: דיבור ציבורי חלק מאוד, מדינתיות מופגנת, נאמנות מוחלטת לקרמלין ובאותו זמן השתתפות בהחלטות שבמערב ובאוקראינה מקשרים למלחמה ולתוקפנות. בשנת 2022, דווקא מועצת הפדרציה תחת הנהגתה אישרה את הסיפוח הרוסי של ארבעה אזורים אוקראיניים לאחר משאלי עם מזויפים. לכן במרחב התקשורתי האוקראיני שמה כבר מזמן הפך לא רק לשם של פקידה, אלא לדמות ממיתית ומבזה.

אם ממש לתמצת, אז “ואליה-כוס” – זה לא סיפור על פרט ביוגרפי אמיתי, אלא דרך להשפיל את מטוויינקו כפני המשטר. כלומר, קודם כל יש שנאה פוליטית לתפקידה במערכת השלטון, ומעליה – תווית עממית, רעה, רחובית. כך בדיוק יש להציג את זה, אם צריך טקסט ללא נקודות תורפה: לא לחזור על רכילות כעובדה, אלא להסביר שזה כינוי מעליב של ולנטינה מטוויינקו, אחת הדמויות המשפיעות והאודיות ביותר בצמרת הממשל הרוסי.