החלפה ללא ביטחון: מדוע התוכנית של טראמפ לגבי אוקראינה לא תעצור את המלחמה

הרעיון האמריקאי לסיים את המלחמה באמצעות חילופי שטחים אוקראיניים בתמורה לערבויות ביטחוניות מערביות נראה פשוט רק על הנייר. בפועל, גישה זו אינה מסירה את התביעות הרוסיות או את החששות האוקראיניים, ולכן אינה מקרבת את סיום המלחמה באופן יציב. עבור הקהל הישראלי, כאן חשוב לא רק הסיפור האוקראיני: מדובר באיכות הערבויות הבינלאומיות, במחיר הוויתורים תחת לחץ ובמה שקורה כאשר משברים גלובליים מתחילים להתחרות זה בזה על תשומת הלב של וושינגטון. הבסיס לחומר הוא הטקסט שסיפקת.

מדוע הנוסחה ‘שטחים בתמורה לערבויות’ נתקעת

סכמה פשוטה שלא פותרת את הבעיה העיקרית

ממשל דונלד טראמפ, כפי שעולה מהניתוח, ניסה לבנות לוגיקת משא ומתן סביב מבנה מובן: אוקראינה מוותרת על החלקים שנותרו בשליטתה בדונבאס, ובתמורה מקבלת ערבויות ביטחוניות מארה”ב ואירופה. כלפי חוץ זה נראה כמו דרך ישירה לסיום המלחמה. אבל הבעיה המרכזית בכל מלחמה אינה רק בקו החזית ולא רק במפה.

השאלה המרכזית היא אחרת: האם הצדדים יאמינו שההתחייבויות שהושגו יכובדו.

בדיוק כאן כל המבנה מתחיל להתפורר. מוסקבה, גם אם תקבל שטחים נוספים, לא תפסיק לחשוש שאוקראינה תישאר חמושה, קשורה למערב ויכולה בעתיד להחזיר את האבוד בכוח. קייב, מצידה, לא יכולה לראות כהבטחה אמינה את ההבטחות של אותן מדינות שלא נכנסו למלחמה ישירות אפילו ברגע של מתח מרבי. התוצאה היא נוסחה שבה כל צד רואה סיכון לעצמו, אך לא רואה תועלת מובטחת.

לישראל לוגיקה זו מובנת במיוחד. באזור שבו האיומים נמדדים לא בהצהרות אלא ביכולות האמיתיות של היריב, הבטחות מופשטות כמעט אף פעם לא נתפסות כתחליף מלא לעומק הגנתי, לנוכחות צבאית וליכולת ההרתעה העצמית.

מדוע רוסיה לא תירגע גם לאחר ויתורים טריטוריאליים

שגוי לחשוב שעבור הקרמלין השאלה מסתכמת רק בשליטה על דונבאס. כן, השטח חשוב. כן, כבר שולמה עליו מחיר עצום. אבל עבור מוסקבה, כפי שמראה לוגיקת מחברי הניתוח, חשוב יותר דבר אחר: שאוקראינה לא תהפוך בעתיד לפלטפורמה צבאית של המערב בגבולות רוסיה.

אם לאחר עסקה היפותטית קייב תשמור על שיתוף פעולה צבאי הדוק עם נאט”ו, תמשיך לקבל נשק מודרני ותיחשב כבעלת ברית פוטנציאלית של הגוש המערבי, אז העברת שטחים חדשים לא תסיר את הפחד הרוסי הבסיסי. יתר על כן, המודלים הנדונים במערב של ‘ערבויות’ בהשתתפות מדינות אירופה עשויים רק להעצים את תחושת האיום הרוסית, אם יכללו נוכחות צבאית זרה בשטח האוקראיני.

זו הסיבה שהרעיון ‘לתת אדמה ולסגור את השאלה’ נראה נאיבי מדי. הוא לא עונה על מערך החששות שהצד הרוסי מביע מתחילת המלחמה, גם אם תביעות אלו מוצגות בניסוחים שונים.

מדוע אוקראינה לא יכולה לראות ערבויות כאלה כמספיקות

אובדן דונבאס – זה לא רק סמליות, אלא גם גיאוגרפיה צבאית

עבור אוקראינה מדובר לא רק בוויתור פוליטי כואב. שאר החלקים שבשליטתה בדונבאס יש להם משמעות הגנתית. במהלך שנות המלחמה, קו זה הפך לחגורה מבוצרת המסייעת לבלום את התקדמות האויב לשטח פתוח יותר.

אובדן רצועה זו הופך את המדינה לפגיעה יותר. ואם בתמורה מוצעות ערבויות שעלולות להיות פוליטית מעורפלות או תלויות בשינויי שלטון בבירות המערב, אז עבור קייב עסקה כזו נראית כהחלפת משאב הגנתי אמיתי בהבטחות שלא ניתן לבדוק עד הסוף.

בדיוק את העצב הזה הקהל הישראלי קורא היטב. במזרח התיכון מחיר הטעות בשאלות ביטחוניות גבוה מדי מכדי להאמין בנוסחאות שאינן מגובות במנגנונים קשיחים ועובדים. כאשר איראן, שלוחותיה והאיום המתמיד של הסלמה נמצאים בקרבת מקום, הרעיון להחליף הגנה קונקרטית ב’מטריה’ דיפלומטית נתפס בספקנות מובנת.

מה מציע הגישה האלטרנטיבית

מחברי הטקסט מובילים למודל מורכב יותר, אך ריאלי יותר: לא לסחור בשטחים עבור מבנה דיפלומטי יפה, אלא ליצור הסכם ביטחוני רחב לכל השחקנים המרכזיים. מדובר בארכיטקטורה רב-צדדית, שבה רוסיה, אוקראינה, ארה”ב ואירופה מסכימים לא רק על הפסקת אש, אלא גם על הגבלות הדדיות.

זה יכול לכלול ויתור של אוקראינה על הצטרפות לבריתות צבאיות, מעמד נייטרלי פורמלי, מגבלות על קטגוריות מסוימות של נשק, ומצד שני – הגבלות על כוחות רוסיים ומערכות כבדות בקרבת השטח האוקראיני. רעיון חשוב נוסף הוא התחייבויות משפטיות מחייבות מצד המערב לאספקת מערכות הגנה ספציפיות לאוקראינה, ולא הבטחות מעורפלות של ‘תמיכה במקרה הצורך’.

בלוגיקה כזו אוקראינה שומרת על יכולת ההגנה העצמית, רוסיה מקבלת מסגרות ברורות יותר, והמערב מתרגם את הערבויות מהצהרות פוליטיות להתחייבויות פורמליות.

בדיוק בהקשר זה הנושא שמעלה נאנווסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency, יוצא הרבה מעבר לחזית האוקראינית. העולם שוב מתמודד עם השאלה האם ניתן לבנות ביטחון על הצהרות, אם הצדדים אינם סומכים זה על זה ואם מאחורי כל הסכם עומדים פחדים, שאיפות וזיכרון מהבטחות שהופרו.

מה זה אומר עבור ישראל והאזור

המקרה האוקראיני כאזהרה לכל המערב

הפסקה במשא ומתן, הקשורה בין היתר למעבר תשומת הלב של וושינגטון לאיראן, מראה דבר חשוב נוסף: הפוליטיקה הגלובלית אינה יודעת להתרכז לאורך זמן במשבר אחד. היום יש עדיפות אחת, מחר אחרת. עבור מדינות התלויות בתמיכה חיצונית, זה תמיד גורם סיכון.

ישראל רואה כאן תמונה מוכרת מאוד. כאשר מעצמות גדולות מנסות לנהל בו זמנית את המלחמה האוקראינית, האיום האיראני, המצב באזור והפוליטיקה הפנימית, ההתחייבויות הבריתיות מתחילות להיבדק לא במילים, אלא במשאבים, בזמן ובנכונות לקבל החלטות קשות.

לכן המסקנה העיקרית מהסיפור הזה נשמעת קשה: שלום יציב אינו נבנה על נוסחאות פשוטות. אם ההסכם אינו מתחשב באינטרסים הביטחוניים האמיתיים של כל הצדדים, אם הוא אינו מכיל מנגנוני ביצוע ניתנים לבדיקה ואם אחד הצדדים סבור שפשוט דוחפים אותו לכניעה תחת שם חדש, סכמה כזו כמעט בלתי נמנעת תיכשל.

עבור אוקראינה זה אומר שהדרך לסיום המלחמה תהיה ארוכה ומורכבת יותר ממה שהמתווכים היו רוצים. עבור ארה”ב – שהצלחה דיפלומטית מהירה עשויה להתברר כאשליה. ועבור ישראל – שהשאלה על אמינות הערבויות החיצוניות נשארת לא כוויכוח תיאורטי, אלא כשיעור מעשי שכדאי ללמוד בקפידה כבר עכשיו.