ישראל ורשימת האו”ם על אלימות מינית — מדוע בירושלים מדברים על מכה פוליטית

ישראל עשויה להיכנס ל’רשימה השחורה’ של האו”ם בנושא אלימות מינית באזורי סכסוך. מדובר ברשימת מדינות, מחלקות וקבוצות חמושות, שלפי גרסת המזכיר הכללי של האו”ם, קשורות לאלימות מינית בסכסוכים או נושאות באחריות לפרקטיקות כאלה.

לפי נתוני The Jerusalem Post מ-28 במאי 2026, לרשימת 2026 עשויות להיכלל מבנים ישראליים, כולל שירות בתי הסוהר של ישראל. ההכרזה הרשמית בעת הפרסום עדיין לא נעשתה, אך התקשורת הישראלית כבר דיווחה שההחלטה התקבלה וגרמה לתגובה חריפה בירושלים.

לישראל זה לא רק עוד ויכוח עם האו”ם. עצם השכנות ברשימה אחת עם חמאס, דאעש וארגוני טרור אחרים נתפסת בירושלים כניסיון למחוק את ההבדל המוסרי בין מדינה שנלחמת אחרי 7 באוקטובר לבין מבנים שעבורם טרור, חטיפות ואלימות הם חלק מהשיטה.

מה קרה ב-28 במאי 2026 ולמה זה הפך לשערורייה

ב-28 במאי 2026 The Jerusalem Post דיווח שהאו”ם מוסיף מבנים ישראליים לרשימה הקשורה לאלימות מינית בתנאי סכסוך מזוין. בפרסום צוין במיוחד שחמאס כבר נמצא ברשימה זו, ומדינה או קבוצה חמושה שנכנסה לרשימת המזכיר הכללי של האו”ם נשארת שם לפחות שנה אחת.

כאן חשובה הכרונולוגיה.

באוגוסט 2025 המזכיר הכללי של האו”ם אנטוניו גוטרש כלל את חמאס בדו”ח השנתי על אלימות מינית בסכסוכים. הבסיס לכך היו מסקנות על פשעים שבוצעו במהלך התקיפה ב-7 באוקטובר 2023 ובתקופת החזקת בני ערובה ישראלים ברצועת עזה.

אז ישראל קיבלה איתות שהיא עשויה להיות הבאה במנגנון המעקב הזה. רויטרס דיווחה ב-12 באוגוסט 2025 שגוטרש שם את ישראל ‘בהודעה’ בשל טענות על אלימות מינית נגד עצורים פלסטינים. זה לא היה אומר הכללה מיידית ברשימה, אלא אזהרה: אם האו”ם יחשוב שמדובר בדפוסים חוזרים, ישראל עשויה להיכנס לדו”ח של השנה הבאה.

כעת, במאי 2026, בדיוק התרחיש הזה, לפי דיווחים ישראליים, מתממש.

אילו מבנים עשויים להיכנס לרשימה

לפי התקשורת הישראלית, בין המבנים שצריכים להיכנס לרשימת 2026, נקרא שירות בתי הסוהר של ישראל. כמו כן מדובר על מחלקות ישראליות אחרות שנכנסו למערכת המעקב של האו”ם.

מקורות ישראליים טוענים שירושלים העבירה מסמכים, נתונים ותשובות מפורטות להאשמות המפורטות בדו”חות ובפרויקטים של מסמכים. יתרה מכך, ישראל הזמינה נציגים מהמשרד הרלוונטי להגיע למדינה, לבקר בירושלים וללמוד באופן אישי את החומרים המוצגים.

בדיוק הנקודה הזו הפכה למרכזית בתגובה הישראלית. בירושלים אומרים: אם המדינה סיפקה תשובות, פתחה את הדלת לבדיקה והציעה גישה ישירה למידע, אך ההחלטה עדיין מתקדמת, אז השאלה כבר יוצאת מגדר הליך זכויות אדם מקצועי.

לאחר דיווחים על ההחלטה, ישראל הודיעה על הקפאת היחסים עם משרד המזכיר הכללי של האו”ם. Israel Hayom דיווח ב-28 במאי 2026 שהשגריר הישראלי באו”ם דני דנון הודיע על הפסקת היחסים עם משרד גוטרש לאחר הכללת מבנים ישראליים ברשימה.

למה ישראל רואה בזה החלטה פוליטית

השגריר הישראלי באו”ם דני דנון כינה את ההחלטה הצפויה בושה מוסרית. לדבריו, המזכיר הכללי של האו”ם שם את ישראל באותה רשימה שחורה עם חמאס, דאעש וארגוני הטרור האכזריים ביותר בעולם.

לישראל זו שאלה עקרונית לא רק של מוניטין, אלא גם של שפת הפוליטיקה הבינלאומית.

אלימות מינית במלחמה היא אחת הקטגוריות החמורות ביותר של פשעים. אי אפשר להשתיק אותה, אי אפשר להמעיט בערכה ואי אפשר להפוך אותה לנושא של משחק תעמולתי. אבל בדיוק בגלל זה, לפי ההיגיון הישראלי, כל האשמות צריכות להיבדק בקפדנות מרבית: לפי מקורות, לפי נהלים, לפי ראיות, לפי מקרים ספציפיים, ולא דרך מסגרת פוליטית שבה ישראל מונחת מראש בשורה אחת עם טרוריסטים.

אחרי 7 באוקטובר זה במיוחד רגיש. חמאס נכלל ברשימה לאחר עדויות על אלימות מינית במהלך התקיפה ההמונית על ישראל וביחס לבני ערובה. העמדה הישראלית מבוססת על כך שהשוואת מבנים מדינתיים של ישראל עם חמאס באותו מרחב מוסרי לא עוזרת לקורבנות, אלא הורסת את האמון במנגנון האו”ם עצמו.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הסיפור הזה כחלק ממלחמה דיפלומטית-מידעית רחבה יותר סביב ישראל. היום לא רק מה שקורה בשדה הקרב או בחדרי המשא ומתן קובע. קובע גם אילו מילים נכנסות לדו”חות בינלאומיים, איך המילים האלה מצוטטות אחר כך בתקשורת, בבתי משפט, באוניברסיטאות ובקמפיינים פוליטיים.

איפה כאן הניו יורק טיימס וניקולס כריסטוף

חלק נפרד מהסיפור הזה קשור לפרסום של ניקולס כריסטוף בניו יורק טיימס. ב-11 במאי 2026 הוא כתב טור שבו נטען על אלימות מינית נגד עצורים פלסטינים מצד חיילים ושומרים ישראלים.

הפרסום הזה הפך מיד לנושא בינלאומי רועש. הגרדיאן דיווח ב-14 במאי 2026 שישראל הודיעה על כוונתה להגיש תביעה נגד הניו יורק טיימס בשל החומר על אלימות מינית נגד עצורים פלסטינים.

בישראל קיבלו את המאמר של כריסטוף כחלק מקמפיין שבו האשמות חמורות נגד מבנים ישראליים מופצות ברגע שבו המדינה עצמה שואפת להכרה בפשעי חמאס ב-7 באוקטובר. מבקרי החומר הצביעו על שאלות למקורות, לפורמט הפרסום ועל כך שהטקסט יצא במדור הדעות, אך התחיל לעבוד כמסמך עובדתי בסדר היום הבינלאומי.

בינתיים, לפי דיווחים בתקשורת המערבית, הניו יורק טיימס הגנה על הפרסום והתעקשה שהחומר עבר בדיקה. תומכי הפרסום טענו שההאשמות נגד עצורים פלסטינים דורשות חקירה ולא ניתן להשליך אותן רק כי לא נוח לדון בהן.

בדיוק כאן הקונפליקט הופך במיוחד חריף. צד אחד מדבר על הצורך בבדיקת האשמות חמורות. הצד השני — על כך שהאשמות כאלה משמשות ללא הקשר מספיק והופכות לכלי לחץ פוליטי על ישראל.

למה הרשימה הזו של האו”ם חשובה לקהל הישראלי

לישראל הכניסה לרשימה כזו — זה לא רק שורה בדו”ח שנתי. זו עשויה להיות בסיס להתקפות דיפלומטיות נוספות, החלטות, יוזמות משפטיות, קמפיינים של חרם ולחץ על פקידים ישראלים, צבא, מערכת בתי הסוהר ומבנים ביטחוניים.

מסוכן במיוחד שהמסמכים הבינלאומיים חיים יותר ממחזור החדשות. היום זה כותרת. מחר — ציטוט בדו”ח של ארגון זכויות אדם. בעוד חודש — טיעון בדיונים פרלמנטריים באירופה. בעוד שנה — חלק מתביעה, קמפיין אוניברסיטאי או האשמה תקשורתית נגד ישראל.

לכן ירושלים מגיבה כל כך בחריפות לניסוחים של האו”ם. בישראל סבורים שהארגון איבד מזמן את הנייטרליות בשאלות הקשורות לסכסוך הישראלי-פלסטיני, ועכשיו משתמש באחת מהנושאים הכואבים ביותר — אלימות מינית — בהקשר פוליטי.

אבל יש גם צד אחר. אם נגד עובדי מדינה או מחלקות ישראליות נשמעות האשמות קונקרטיות, הן צריכות להיבדק. מדינה שדורשת מהעולם הכרה בפשעי חמאס, מעוניינת בעצמה שכל החשדות נגד מבניה ייבחנו בשקיפות, במקצועיות וללא השתקה.

ההבדל הוא שבדיקה והשוואה פוליטית — אינם אותו דבר.

מה יהיה הלאה

אם הכללת מבנים ישראליים ברשימה תאושר רשמית, ישראל כנראה תמשיך במתקפה דיפלומטית על משרד המזכיר הכללי של האו”ם. הקפאת היחסים עם משרד גוטרש כבר מראה שירושלים לא מתכוונת לראות בזה הליך בירוקרטי רגיל.

הלאה השאלה תהיה האם ישראל תוכל להציג לבעלי בריתה את קו ההוכחות שלה: אילו נתונים הועברו לאו”ם, אילו האשמות נידחות, אילו בדיקות כבר נערכו, היכן יש תיקים אמיתיים והיכן, לפי גרסת ישראל, תמונה פוליטית שנאספה.

גם לאו”ם זו בדיקה. אם הארגון רוצה שדו”חותיו ייתפסו ככלי להגנת קורבנות, הוא יצטרך להסביר מדוע ישראל נמצאת באותה רשימה עם חמאס ודאעש, ואיך בדיוק מופרדים עובדות מאומתות מלחץ פוליטי.

בינתיים בישראל המסקנה נשמעת קשה: האו”ם לא רק מעריך האשמות, אלא יוצר מסגרת בינלאומית חדשה שבה מנסים לשים את ישראל לצד ארגוני טרור. ובדיוק את זה בירושלים מכנים לא צדק, אלא טשטוש מוסרי.