רחפן ברומניה וההיסטריה של הקרמלין: מדוע מוסקבה שוב מאשימה את נאט”ו, האיחוד האירופי ואוקראינה

ה’שאהד’ הרוסי ברומניה: תקרית שמוסקבה מנסה להפוך על פניה

לאחר הדיווח על פגיעת כטב”ם רוסי בבית מגורים בעיר גאלאץ שברומניה, הקרמלין עשה את מה שהוא עושה כמעט תמיד לאחר תקריות מסוכנות בגבולות נאט”ו: התחיל לא להסביר, אלא להאשים.

בהתחלה נשמעה הנוסחה המוכרת על ‘הצורך בבדיקה’. לאחר מכן הדיפלומטיה הרוסית עברה לגרסה אגרסיבית יותר: כביכול נאט”ו והאיחוד האירופי משתמשים במה שקרה כדי להגביר את העימות עם רוסיה. כלומר, הלוגיקה של מוסקבה שוב נבנית לא סביב עצם העובדה של ההתקפה, אלא סביב הניסיון להציג את התוקף כקורבן.

לישראל הסיפור הזה גם מובן ללא הסברים מיותרים. כאשר מדינה חיה ליד איומים של כטב”מים, טילים וכוחות פרוקסי, היא יודעת היטב את המחיר של ניסוחים כאלה. אם אמצעי תקיפה נכנס לשטח של מדינה אחרת, זה כבר לא ‘רעש’, לא ‘פרובוקציה’ ולא ‘קמפיין מידע’. זה עניין של ביטחון, אחריות וסיכון להסלמה נוספת.

רומניה אינה נקודה מקרית על המפה. זו מדינה של נאט”ו, שכנה של אוקראינה, אלמנט חשוב באגף המזרחי של אירופה ומשתתפת במערכת האזורית של הרתעה. לכן כל כטב”ם רוסי שנמצא בשטחה, יוצא אוטומטית מגבולות החזית האוקראינית.

מה הצהירו בשגרירות הרוסית

שגרירות רוסיה בבוקרשט האשימה את נאט”ו והאיחוד האירופי בכך שהם כביכול ניצלו את התקרית לקידום קו מדיניות חוץ המכוון לעימות עם מוסקבה.

הניסוח מראה.

רוסיה קודם כל מנהלת מלחמה נגד אוקראינה, משגרת כטב”מים תקיפה, יוצרת איום על מדינות שכנות, ואז מצהירה שדווקא התגובה של המערב היא הבעיה. זו תבנית מוכרת מזמן: לא לדון בפעולה, אלא לתקוף את מי שמצביע עליה.

עוד יותר רחוק הלך השגריר הרוסי ברומניה ולדימיר ליפאייב. הוא הצהיר כי נפילת הכטב”ם בגאלאץ כביכול ‘לא מקרית’ וכאילו הייתה ‘מתוכננת מראש’.

הפנייה הזו כבר לא נראית כהסבר דיפלומטי. זו ניסיון ליצור מראש מציאות חלופית, שבה האחריות מועברת לאוקראינה, נאט”ו והאיחוד האירופי, ורוסיה עצמה שוב מציגה את עצמה כצד ש’מפרובקים’.

למה הקרמלין מגיב כל כך בעצבנות על הפרק הרומני

רומניה לא נוחה למוסקבה דווקא כי זו לא אוקראינה. התקפה על ערים אוקראיניות הקרמלין מנסה במשך שנים להציג כעניין פנימי של המלחמה, ‘תגובה’, ‘צורך צבאי’ או איום מומצא נוסף.

אבל כאשר כטב”ם רוסי נמצא במדינה של נאט”ו, המצב הופך לשונה.

מוסקבה מבינה שכל פרק כזה יכול להגביר את הלחץ על בעלי הברית: מדרישות להגן בצורה קשוחה יותר על המרחב האווירי ועד לשיחות על מערכות הגנה אווירית חדשות, הרחבת הסיוע הצבאי לאוקראינה והגנה פעילה יותר על האגף המזרחי של הברית. לכן הרטוריקה הרוסית הופכת לחדה יותר, עצבנית וגסה יותר.

בהיגיון הזה, האיומים של ליפאייב על כך ש’צעדי תגובה’ מצד רוסיה כביכול יהיו, נראים לא כמו ביטחון, אלא כניסיון להפחיד את רומניה לפני שהיא ובעלי בריתה ינסחו תגובה קשוחה יותר.

מוסקבה רוצה להטמיע מחשבה פשוטה: אל תגיבו, אחרת יהיה גרוע יותר.

לקורא הישראלי יש כאן מקבילה חשובה. משטרים טרוריסטיים ואוטוריטריים בודקים לעיתים קרובות את גבולות המותר לא במכה אחת גדולה, אלא בסדרת תקריות. קודם כל כטב”ם ‘בטעות’ נכנס. אחר כך שברים ‘ממקור לא ידוע’. אחר כך אשמה ‘פרובוקציה’. ואז מתחיל הלחץ על מי שדורש חקירה.

חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בוחנת עלילות כאלה דווקא בהיגיון הזה: לא כרעש דיפלומטי נפרד, אלא כחלק ממלחמת עצבים גדולה, שבה מוסקבה בודקת את תגובת אירופה, נאט”ו ושכנות אוקראינה.

זכרובה, פסקוב ומדבדב: מקהלה אחת, תפקידים שונים

דמיטרי פסקוב הצהיר כי פוטין התוודע למידע על הכטב”ם הרוסי שנמצא ברומניה. עם זאת, הקרמלין שוב הסתתר מאחורי המשפט על כך שעד לסיום הבדיקה הרשמית כביכול אי אפשר לדבר על מקור הכטב”ם.

זו עמדה נוחה: כל עוד הבדיקה לא הסתיימה, מוסקבה דורשת לא להסיק מסקנות. כאשר המסקנות מופיעות, הקרמלין מכריז עליהן כמונעות פוליטית.

מריה זכרובה, מצידה, איימה על רומניה בתגובה על סגירת הקונסוליה הכללית הרוסית בקונסטנצה. את המצב סביב התקרית היא כינתה ‘רעש’, אף שמדובר בכטב”ם שנמצא בשטח מדינה של נאט”ו.

דמיטרי מדבדב הופיע בנפרד. הוא שוב איים על מדינות האיחוד האירופי במכות והצהיר שהן כביכול משתתפות ישירות במלחמה נגד רוסיה. במערכת הרוסית מדבדב מזמן משחק את תפקיד הרמקול הרשמי של איומים קיצוניים: הוא אומר את מה שהקרמלין רוצה להשליך לשדה הציבורי, אך לא תמיד מוכן להציג כעמדת הנשיא או משרד החוץ.

תגובה תלת-רמתית זו — פסקוב, זכרובה, מדבדב — מראה לא כוח, אלא עצבנות. אחד מרכך את הניסוחים, השנייה תוקפת דיפלומטית, השלישי מאיים. בסופו של דבר מתקבלת לא גרסה אחידה, אלא אוסף היסטרי של אותות לקהלים שונים.

מה משנה התקרית הזו עבור נאט”ו, אוקראינה והאזור

הסכנה העיקרית של פרקים כאלה היא שהם בהדרגה מרגילים את אירופה למחשבה: כטב”מים רוסיים ליד גבולות נאט”ו — זה כבר כמעט נורמה חדשה. זה בדיוק מה שאי אפשר לאפשר.

אם כטב”ם נכנס לרומניה והתגובה מוגבלת רק להצהרות, הקרמלין מסיק מסקנות. אם אחרי כל מקרה כזה מתחזקת ההגנה האווירית, התיאום עם אוקראינה, השליטה במרחב האווירי והלחץ הפוליטי על מוסקבה, המסקנות יהיו אחרות.

אוקראינה בסיפור הזה מוצאת את עצמה בתפקיד המוכר לה של מדינה שמזהירה את שכנותיה: המלחמה הרוסית לא נשארת בתוך גבולות אוקראינה. היא מתפשטת הלאה — דרך כטב”מים, טילים, התקפות סייבר, דיסאינפורמציה, לחץ אנרגטי ואיומים על דיפלומטים.

רומניה מתמודדת עם שאלה שכבר מזמן עומדת בפני פולין, מדינות הבלטיות וכל מזרח אירופה: איך להגיב על פעולות רוסיות כך שלא לאפשר למוסקבה להרחיב את אזור החסינות.

למה ההאשמות נגד אוקראינה נשמעות במיוחד ציניות

הצהרות השגריר הרוסי על ‘פרובוקציה מבוימת’ ורצון קייב לגרור את נאט”ו למלחמה נראות כניסיון להרוס מראש את האמון בגרסה האוקראינית של האירועים.

אבל הלוגיקה של המלחמה עצמה אומרת ההפך.

אוקראינה מעוניינת בהגנה על שטחה ובהגברת התמיכה של בעלי הברית, אבל דווקא רוסיה משגרת כטב”מים תקיפה, מכה בערים, בנמלים, באנרגיה ובתשתיות אזרחיות. דווקא ההתקפות הרוסיות יוצרות באופן קבוע איום על מדינות שכנות. לכן להאשים את קייב בתוצאות ההתקפות הרוסיות — זו לא דיפלומטיה, אלא היפוך תעמולתי.

לישראל המנגנון הזה גם מוכר. כאשר תוקף משגר טילים או כטב”מים, ואז מאשים את הצד המותקף ב’הסלמה’, המשמעות של המתרחש מטושטשת בכוונה. מטרת הרטוריקה הזו היא לגרום לקהל החיצוני להתווכח לא על העובדות, אלא על ‘גרסאות’.

מה חשוב להבין לקהל הישראלי

התקרית ברומניה — זו לא רק חדשות אירופיות. זו חלק מהמשבר הכללי של הביטחון הבינלאומי, שבו כטב”מים הופכים לכלי של לחץ, פרובוקציה ובדיקת גבולות.

ישראל חיה באזור שבו איומים כאלה מזמן הפכו למציאות. לכן הסיפור עם הכטב”ם הרוסי ברומניה צריך להיקרא לא כפרק אירופי רחוק, אלא כאזהרה: אם משטרים תוקפניים רואים תגובה חלשה, הם מרחיבים את שדה הסיכון.

מוסקבה מנסה כעת לעשות שלושה דברים בו זמנית. להסיר מעצמה אחריות. להפחיד את רומניה והאיחוד האירופי. להאשים את אוקראינה במה שנגרם כתוצאה מהמלחמה הרוסית.

אבל ככל שהצהרות אלה נשמעות חזקות יותר, כך ברור יותר דבר אחר: הקרמלין עצבני דווקא כי התקפה על שטח מדינה של נאט”ו אי אפשר להסתיר לחלוטין מאחורי המילים המוכרות על ‘פרובוקציה’, ‘בדיקה’ ו’קמפיין אנטי-רוסי’.