רוסיה מנסה למכור את העסקה בין ארה”ב לאיראן כהישג של טהראן ובמקביל לקשור את ידי ישראל בלבנון.

ב-18 ביוני 2026 פרסם משרד החוץ של רוסיה בהצהרותיו הרשמיות הצהרה בקשר לחתימת מזכר הבנות בין ארה”ב לאיראן. באופן פורמלי, מוסקבה בירכה על ההסכמה להפסקת הסכסוך הצבאי, שנחתמה על ידי נשיא ארה”ב דונלד טראמפ ונשיא איראן מסעוד פזשקיאן.

אבל מאחורי המילים הדיפלומטיות במסמך זה מסתתרת משמעות הרבה יותר קשה: רוסיה מנסה להגן על איראן, להאשים את ישראל ובו זמנית להציג את עצמה כמתווכת שלום – על רקע המלחמה האגרסיבית שלה נגד אוקראינה.

חשוב לקרוא את ההצהרה הזו לא כהערה נייטרלית, אלא כאות פוליטי. מוסקבה לא רק שמחה על הפסקת האש בין וושינגטון לטהראן. היא מנסה לקבע תמונת עולם נוחה לה: איראן – צד לגיטימי בארכיטקטורה האזורית העתידית של המזרח התיכון, ארה”ב וישראל – אשמים בהסלמה, ורוסיה – כביכול מדינה אחראית שמציעה למזרח התיכון “ביטחון קולקטיבי”.

לישראל זהו רגע מדאיג. במיוחד משום שבטקסט הרוסי אין שיחה אמיתית על הפרוקסים האיראניים, על “חיזבאללה”, על האיום הרקטי, על ביטחון האזורים הצפוניים של ישראל ועל הסיבה שטהראן נשארת במשך עשורים מקור לאי יציבות באזור.

הצהרה רשמית של משרד החוץ הרוסי: רטוריקה של שלום ומסגרת אנטי-ישראלית

משרד החוץ של רוסיה כותב בהצהרה על “שלום”, “אמון”, “חוק בינלאומי”, “ניווט בטוח” דרך מצר הורמוז והצורך למנוע הסלמה חדשה. במבט ראשון זו נוסחה דיפלומטית רגילה. אבל בהמשך מופיעה המשפט המפתח: מוסקבה מכנה את מה שקרה “תוקפנות אמריקאית-ישראלית בלתי מוצדקת נגד איראן”. ניסוח זה הופך את כל המסמך מהערה של שלום למסגרת פוליטית אנטי-ישראלית.

רוסיה לא רואה את ישראל כמדינה שמגנה על עצמה מאיום איראני. היא לא שואלת על תפקיד איראן בלבנון, סוריה, תימן ורצועת עזה. היא לא מדברת על כך שישראל רואה את התוכנית הגרעינית והרקטית האיראנית כאיום ישיר על ביטחונה.

במקום זאת, מוסקבה מיד ממנה את האשמים. ארה”ב וישראל – “תוקפנים”. איראן – צד שכביכול יש להגן על זכויותיו. לוגיקה זו נוחה לטהראן, אך מסוכנת לישראל, כי היא מוציאה מהמשוואה את הסיבה לפעולות הישראליות.

למה אזכור לבנון מסוכן לישראל

חשוב במיוחד שמשרד החוץ של רוסיה מזכיר בנפרד את הצורך למנוע הסלמה “כולל בלבנון”. זו לא פרט מקרי. לפי רויטרס, מזכר ארה”ב ואיראן כולל הפסקת פעולות צבאיות בכל החזיתות, כולל לבנון, והתנאים הסופיים צריכים להידון במשך 60 ימים.

לישראל לבנון היא לא נקודה דיפלומטית מופשטת. זו “חיזבאללה”, תשתית צבאית איראנית, טילים, רחפנים, דרום לבנון וביטחון צפון ישראל. אם המסגרת הבינלאומית תיבנה כך שכל פעולה ישראלית בלבנון תתפרש כ”הפרת שלום”, אז ישראל תמצא את עצמה תחת לחץ חיצוני חדש.

רויטרס כבר כתב שאחרי העסקה החלו מכליות לעבור דרך מצר הורמוז, אך התקפות ישראליות בלבנון עוררו ספקות ביציבות הפסקת האש; עם זאת, ישראל לא הייתה צד לשיחות האיראניות-אמריקאיות וממשיכה לדון עם ארה”ב על האינטרסים הביטחוניים שלה בלבנון.

כאן בדיוק ההצהרה הרוסית פועלת נגד ישראל. מוסקבה מראש תומכת במבנה כזה שבו איראן מקבלת הפוגה דיפלומטית, וישראל יכולה להיות מואשמת בכל הסלמה חדשה – גם אם מדובר באיום מצד “חיזבאללה”.

דו-פרצופיות של מוסקבה: דיפלומטיה לאיראן, טילים לאוקראינה

השכבה הכי צינית בהצהרה היא לא רק בהגנה על איראן. היא בכך שרוסיה מדברת על שלום במזרח התיכון, תוך שהיא ממשיכה במלחמה נגד אוקראינה.

מוסקבה קוראת לצדדים אחרים “לא לאפשר הסלמה מסוכנת חדשה”, מדברת על אמון בין מדינות וחוק בינלאומי. אבל רוסיה עצמה כבר שנה רביעית מנהלת מלחמה אגרסיבית נגד אוקראינה, תוקפת ערים אוקראיניות, הורסת תשתיות אזרחיות ודורשת מהקורבן של המלחמה ויתורים פוליטיים.

זהו סטנדרט כפול. במקום שבו לרוסיה נוח להחליש את הלחץ על איראן בת בריתה, היא משתמשת בשפת הדיפלומטיה. במקום שבו רוסיה עצמה היא התוקפן, היא מדברת בשפת הכוח.

לקהל הישראלי זה חשוב במיוחד. כאשר הקרמלין מאשים את ישראל ב”תוקפנות”, הוא לא מגן על החוק הבינלאומי. הוא מגן על תמונת עולם נוחה לו, שבה איראן מקבלת הפוגה, ישראל נמצאת תחת חשד, והמלחמה הרוסית נגד אוקראינה נדחקת לשוליים.

זו הסיבה שחדשות ישראל — Nikk.Agency רואה את הצהרת משרד החוץ הרוסי לא כהתגובה דיפלומטית רגילה, אלא כחלק ממשחק מידע רחב יותר: מוסקבה מנסה להיראות כמתווכת שלום במקום שבו זה עוזר לאיראן, ובו זמנית נמנעת משיחה על אחריותה שלה למלחמה באוקראינה.

הקרמלין עשוי לחשוש שאחרי איראן טראמפ יעסוק באוקראינה

יש עוד הקשר פוליטי חשוב. אחרי מזכר ארה”ב ואיראן, לדונלד טראמפ יש אפשרות להעביר את תשומת הלב למסלול האוקראיני. בפסגת G7 נושא אוקראינה לא נעלם: רויטרס כתב שוולודימיר זלנסקי דיבר על לחץ סנקציות נוסף על רוסיה, ומנהיגי המערב דנו בצעדים חדשים נגד הכלכלה הצבאית הרוסית.

לקרמלין זהו תרחיש לא נעים. אם וושינגטון סבורה שסכסוך גדול אחד הועבר לפורמט של משא ומתן, השאלה הבאה עשויה להיות התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה. אז מוסקבה תצטרך לענות לא על איראן, הורמוז או לבנון, אלא על המלחמה שלה עצמה.

זו הסיבה שהצהרת משרד החוץ הרוסי יכולה להיקרא כניסיון להקדים וללבוש את תפקיד “מתווך השלום”. רוסיה רוצה להיראות כצד שתומך בהסלמה, מקדם ביטחון ומציע פתרונות אזוריים. אבל התמונה הזו מתמוטטת בהשוואה הראשונה עם אוקראינה.

אי אפשר לדרוש איפוק מישראל וארה”ב – ולהמשיך להשמיד ערים אוקראיניות. אי אפשר לדבר על “ביטחון בלתי ניתן לחלוקה” במפרץ הפרסי – ולהכחיש את זכותה של אוקראינה לביטחון, לשלמות טריטוריאלית ולהגנה מפני תוקפנות.

מה זה אומר לישראל

לישראל הצהרת משרד החוץ הרוסי – זו לא רק עוד טקסט ממוסקבה. זהו אות על איך רוסיה תפרש את המצב החדש אחרי מזכר ארה”ב ואיראן.

ראשית: מוסקבה תקדם את איראן כמשתתפת לגיטימית במערכת הביטחון האזורית העתידית.

שנית: רוסיה תנסה להציג את ישראל כמקור להסלמה, במיוחד אם מדובר בלבנון ו”חיזבאללה”.

שלישית: הקרמלין ישתמש בנושא השלום במזרח התיכון כדי להסיח את הדעת מהמלחמה שלו נגד אוקראינה ולהציג את עצמו לא כתוקפן, אלא כמתווך.

רביעית: אם טראמפ אכן יגביר את הלחץ על רוסיה בנושא האוקראיני, מוסקבה עשויה להשתמש עוד יותר בקלף האיראני כדי להתמקח בכמה כיוונים בבת אחת – המזרח התיכון, אנרגיה, סנקציות, אוקראינה.

המזכר עצמו של ארה”ב ואיראן עשוי להוריד זמנית את המתח סביב מצר הורמוז ולתת לשווקים הפוגה. רויטרס כבר ציין את השפעת ההסכם על שוק הנפט והציפיות לשיקום השיט. אבל לישראל המחיר של הפוגה כזו עשוי להיות גבוה, אם ביטחון המדינה יתחיל להיכנס להסכמות שבהן ישראל לא הייתה צד מלא.

רוסיה קוראת לזה ייצוב. לישראל זה עשוי להיות מלכודת דיפלומטית: איראן מקבלת זמן, מוסקבה מקבלת תפקיד, והפעולות של ישראל נגד איומים איראניים מנסים להציג כהפרעה ל”שלום”.

המסקנה העיקרית פשוטה. ב-18 ביוני 2026 פרסם משרד החוץ של רוסיה לא רק הצהרה על מזכר ארה”ב ואיראן. הוא פרסם מסמך שבו מוסקבה מדברת על שלום, מגנה על איראן; מאשימה את ישראל, לא מבחינה באיומים על ישראל; ודנה בחוק הבינלאומי, תוך שהיא ממשיכה בתוקפנות נגד אוקראינה.

בזה בדיוק טמון הדו-פרצופיות של הדיפלומטיה הרוסית: שלום לבעלי ברית, לחץ על ישראל, מלחמה נגד אוקראינה – וניסיון למכור את כל זה כדאגה לביטחון גלובלי.