“שם הבית”: תערוכה של האמנית הישראלית זואי סבר נפתחה בקייב במוזיאון הלאומי על שם טאראס שבצ’נקו

ישראל בקייב: התערוכה של זואי סבר “שם, דה דים” (תרגום מאוקראינית – “שם, היכן הבית”). הפכה לשיחה על זיכרון, חירות וזכות לשמיים שלווים. מ-27 ביוני עד 16 ביולי 2026 ניתן לראות את הפרויקט התערוכתי החדש במוזיאון הלאומי של טאראס שבצ’נקו בכתובת: קייב, שדרות טאראס שבצ’נקו, 12.

פתיחת התערוכה התקיימה ב-26 ביוני 2026 בתמיכת שגרירות ישראל באוקראינה.

בטקס ציין שגריר ישראל באוקראינה מיכאל ברודסקי כי התערוכה של זואי סבר מציגה את ישראל כפי שהיא מוכרת ואהובה: בהירה, צבעונית, חמה ושמחה.

המשפט הזה נשמע כמו תיאור מדויק של העולם האמנותי של זואי סבר.

אבל בקייב, בזמן מלחמה, תערוכה על בית, אור ושמחה נתפסת הרבה יותר עמוק מאשר אירוע תרבותי רגיל.

כי היום המילה “בית” עבור אוקראינה היא לא רק כתובת, עיר או זיכרון משפחתי.

זו זכות לחיות.

זכות לחזור.

זכות לשמיים שלווים.

זכות להגן על המרחב שלך, על החירות שלך ועל העתיד שלך.

איך המוזיאון מציג את התערוכה “שם, דה דים”

המוזיאון הלאומי של טאראס שבצ’נקו מתאר את התערוכה של זואי סבר כעצירה בעולם מדאיג.

המוזיאון מתחיל לא מהביוגרפיה של האמנית ולא מרשימת העבודות, אלא מהמושג עצמו של בית.

בית בתיאור הזה הוא מקום של כוח.

זו נקודת משען ובו זמנית נקודת התנגדות פנימית בעולם שהופך ליותר ויותר לא יציב.

בית הוא מה שנותן לאדם כוח לחיות.

זה מקום שרוצים לחזור אליו.

זה מה שמגיע בחלומות כשאדם נמצא רחוק, כשהמציאות המוכרת נהרסת או כשמסביב יש יותר מדי דאגה.

המוזיאון כותב על הטורבולנטיות שאליה העולם כולו מתדרדר בהדרגה, ועל כך שבתנועה הזו לאדם לעיתים קרובות חסרה האפשרות לעצור.

לעצור לא רק פיזית.

אלא פנימית.

להרהר.

לזכור, למען מה הוא ממשיך לנוע קדימה.

ובדיוק כזו עצירה המוזיאון מכנה את התערוכה “שם, דה דים”.

זו לא תערוכה שדורשת מהצופה הכנה מורכבת או שפה אמנותית.

המשמעות שלה נחשפת דרך דימויים פשוטים מאוד, כמעט ילדותיים, אבל מכך עוד יותר חזקים: בקרים שמשיים, ערים צבעוניות, כוס קפה על השולחן בבוקר, שמחת הילדות של הקיום, תחושת “כאן ועכשיו”.

כל זה קשור למקום שבו האדם מרגיש חזק.

בדיוק שם, לפי מחשבת המוזיאון, נמצא הבית.

לא רק על המפה.

לא רק במסמכים.

אלא בזיכרון, בגוף, בשפה, בזיכרון בהיר, ביכולת לשמוח בבוקר רגיל.

שמיים שלווים כערך עיקרי

בתיאור המוזיאוני יש דימוי חשוב מאוד — גלויה מהילדות, שנכתבה לסבתא ליום ההולדת.

בה יש מילים רגילות: איחול לשמיים שלווים, אושר, שגשוג, אהבה והסכמה.

ביטויים כאלה בעבר יכלו להיראות רגילים, כמעט פורמליים.

אבל אחרי הרס, אובדן, ייאוש, מאמץ על-אנושי ותחושת חוסר אונים, המילים האלה מפסיקות להיות בנאליות.

שמיים שלווים הופכים לא לנוסחה יפה, אלא לערך אמיתי.

למה שאדם מבין באמת רק כשהשמיים השלווים האלה מנסים לקחת ממנו.

בדיוק בגלל זה התערוכה של זואי סבר בקייב היום נשמעת במיוחד חזק.

היא מדברת על דברים פשוטים, אבל לא מפשטת את המציאות.

היא מחזירה את הצופה לרצונות האנושיים הבסיסיים: לחיות בבית, לשתות קפה בבוקר בלי פחד, לראות את שמחת הילדים, להכיר את העיר שלו, להאמין ביום המחר.

המוזיאון מדגיש שהעבודות של זואי סבר מלאות באופטימיזם ילדותי חסר דאגות.

אבל זו לא נאיביות של אדם שלא מכיר כאב.

להפך.

האופטימיזם הזה נובע מהבנה ברורה עד כמה שבירים ויקרים הדברים היומיומיים.

בזה טמון הכוח של עבודותיה: הצבע, האור והפנטזיה בהן לא מבטלים את דאגת העולם, אלא עונים לה.

לא בבריחה מהמציאות, אלא באישור החיים.

האמנית בין לבוב לתל אביב

זואי סבר היא אמנית ישראלית שנולדה בלבוב.

בגיל 16 היא עברה עם הוריה לישראל, והיום היא חיה ועובדת בתל אביב.

הביוגרפיה הזו הופכת את התערוכה בקייב לאישית במיוחד.

לפני הצופה לא רק אמנית מישראל שהגיעה להציג את עבודותיה באוקראינה.

לפניו אדם שבחייו מחוברים לבוב ותל אביב, זיכרון אוקראיני ובית ישראלי, סיפור אישי של מעבר והבנה מה זה לחפש, לבנות ולהגן על המקום שלך בעולם.

המוזיאון מכנה את זואי סבר אחת מהאמניות החשובות ביותר של ישראל המודרנית.

התערוכות האישיות שלה התקיימו בישראל, גרמניה, צרפת, קזחסטן, ליטא ומדינות נוספות.

היא השתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות ובמכירות פומביות, ועבודותיה נמצאות במוזיאונים ובאוספים פרטיים בישראל, ארה”ב, קנדה, ספרד, צרפת, גרמניה, בריטניה, שווייץ, אוסטרליה, הולנד, אוקראינה וקזחסטן.

בנפרד המוזיאון מדבר על הסגנון הייחודי שלה, שנקרא Kaleidoart.

דרך הסגנון הזה זואי סבר שואפת להראות עולם בהיר וחי, שבו המציאות מתקיימת בקלות לצד הפנטזיה.

זהו הגדרה חשובה.

כי באמנות שלה הפנטזיה לא נראית כבריחה מהחיים.

להפך — זו דרך לראות את החיים בצורה יותר רחבה, צבעונית וחזקה ממה שהם נראים ברגע של עייפות או כאב.

ישראל, שרואים דרך צבע וחום

שגריר ישראל באוקראינה מיכאל ברודסקי אמר שהתערוכה מציגה את ישראל בהירה, צבעונית, חמה ושמחה.

עבור הקהל הישראלי המילים האלה נשמעות מאוד מוכרות.

ישראל אכן נתפסת לעיתים קרובות דרך אור, שמש, תנועה, רעש רחובות, ים, שווקים, משפחתיות, אנרגיה של ערים ויכולת לשמוח בחיים גם בתנאי איום מתמיד.

אבל בעבודות של זואי סבר ישראל הזו לא הופכת לגלויה תיירותית.

זו לא רק מדינה של שמש וצבע.

זה בית.

בית שגם מכיר דאגה.

בית שמגנים עליו.

בית שבו אנשים לומדים לחיות לצד הכאב, לא מאפשרים לו לקחת מהם את השמחה לגמרי.

בדיוק בגלל זה התערוכה בקייב הופכת לא רק להצגת אמנות ישראלית, אלא לשיחה בין שתי חברות שמבינות היטב את מחיר הביטחון.

אוקראינה היום מגנה על ביתה מפני התוקפנות הרוסית.

ישראל יודעת שלא ניתן לתפוס את הבית כמובן מאליו.

במפגש הזה מופיע המשמעות העיקרית של הפרויקט.

בית הוא לא רק מקום שבו אדם חי.

בית הוא מקום שעליו אדם אחראי.

למה התערוכה הזו חשובה לאוקראינה

עבור אוקראינה נושא הבית אחרי 24 בפברואר 2022 הפך לאחד הנושאים המרכזיים של החיים.

מיליוני אנשים נאלצו לעזוב את עריהם.

רבים איבדו דירות, בתים, רחובות שאליהם היו קשורים במשך שנים.

רבים ממשיכים לחיות תחת איום של תקיפות, אזעקות וחדשות יומיות על הרס.

לכן תערוכה שנבנתה סביב דימויים של בית, זיכרון, שמחת ילדות ושמיים שלווים, בקייב נתפסת לא כאמנות מופשטת.

היא פוגעת בנקודה העמוקה ביותר של החוויה האוקראינית של היום.

בית הוא מה שהטרוריסטים הרוסים מנסים להרוס לא רק פיזית, אלא גם פסיכולוגית.

להשמיד את תחושת הביטחון.

להכריח את האדם להתרגל לדאגה.

לעשות כך שכוס קפה רגילה בבוקר תהפוך למותרות ולא לנורמה.

ובדיוק בגלל זה אמנות שמזכירה את הערך של דברים פשוטים הופכת לצורת התנגדות.

לא צבאית, אלא אנושית.

לא רועשת, אבל מאוד חשובה.

עמדתה האזרחית של זואי סבר

זואי סבר קשורה לאוקראינה לא רק במקום הלידה.

מאז הפלישה המלאה היא תומכת באוקראינה באופן פעיל.

האמנית השתתפה ביצירת קבוצה מתנדבת שסייעה לספק ציוד מגן לחיילים אוקראינים.

כמו כן, היא מבצעת פרויקטים הומניטריים ואמנותיים עבור אוקראינים, כולל פרויקטים הקשורים לילדים ולמרחבי מקלט.

חלק זה של הביוגרפיה שלה חשוב במיוחד להבנת התערוכה.

כי “שם, דה דים” הוא לא רק ציורים יפים על בית.

זהו פרויקט של אדם שמבין שלפעמים צריך לא רק לצייר את הבית, אלא גם להגן עליו.

לעזור לאלה שמגנים עליו.

לתמוך באלה שאיבדו תחושת תמיכה.

להחזיר לילדים צבע במקום שבו המלחמה משאירה קירות בטון ופחד.

לחדשות נא – חדשות ישראל סיפורים כאלה חשובים בדיוק משום שהם מראים את העומק האמיתי של הקשרים בין ישראל לאוקראינה.

לא רק ברמת ההצהרות הרשמיות.

לא רק ברמת הפגישות הדיפלומטיות.

אלא ברמת האנשים שבוחרים להיות קרובים.

המוזיאון הלאומי על שם טאראס שבצ’נקו כמקום סמלי

העובדה שהתערוכה מתקיימת דווקא במוזיאון הלאומי על שם טאראס שבצ’נקו מוסיפה לה משמעות נוספת.

שבצ’נקו עבור אוקראינה – לא רק משורר.

זהו סמל לזיכרון, חירות, כבוד וזכות העם לדבר בקולו.

לכן התערוכה על הבית במוזיאון שבצ’נקו הופכת לחלק משיחה רחבה יותר: על זיכרון תרבותי, על תמיכה לאומית, על כך שהאדם והעם שומרים על עצמם דרך שפה, אמנות, דימויים ויכולת לא להיכנע.

זויה סבר מציגה את הבית דרך צבע ודמיון.

מוזיאון שבצ’נקו ממקם את השיחה הזו בהקשר ההיסטורי והתרבותי האוקראיני.

שגרירות ישראל תומכת בפרויקט, והופכת אותו לחלק מדיאלוג תרבותי בין ישראל לאוקראינה.

וכל זה יחד הופך את התערוכה לאירוע שלא ניתן לצמצם רק לפוסטר.

זהו סיפור על איך האמנות עוזרת לאנשים להרגיש שוב קשר לחיים.

מה שצריך לדעת המבקרים

התערוכה של זויה סבר “שם, דה דים” מתקיימת במוזיאון הלאומי על שם טאראס שבצ’נקו בקייב.

תאריכי התערוכה: 27 ביוני – 16 ביולי 2026.

כתובת: שדרות טאראס שבצ’נקו, 12.

הכניסה לתערוכה – בכרטיס כניסה למוזיאון.

המחיר, כפי שנקבע על ידי המוזיאון: 200 גריבנה כרטיס מלא, 100 גריבנה כרטיס מוזל.

שעות פתיחת המוזיאון: רביעי – ראשון, מ-10:00 עד 18:00.

הקופה פתוחה עד 17:15.

שני ושלישי – ימי חופשה.

יום שישי האחרון של החודש – יום ניקיון, המוזיאון סגור.

סיכום

התערוכה של זויה סבר “שם, דה דים” בקייב – זה לא רק אירוע תרבותי ולא רק הצגת אמנות ישראלית.

זו שיחה על הבית ברגע שבו המושג עצמו של בית הפך עבור אוקראינה לשאלה של חירות, ביטחון ועתיד.

זו תערוכה על שמיים שלווים, שכבר לא נתפסים כברכה רגילה.

על אופטימיות ילדותית, שנולדת לא מתוך נאיביות, אלא מתוך הבנה של ערך החיים.

על צבע, שלא מבטל את הכאב, אבל עוזר לו לא לנצח את האדם.

על לבוב ותל אביב.

על ישראל ואוקראינה.

על זיכרון שמחבר אנשים חזק יותר מאשר נוסחאות רשמיות.

ועל בית, שלפעמים נמצא לא רק במקום שבו אתה גר, אלא במקום שבו יש לך כוח לזכור, לאהוב, להגן ולחזור.