טיגראן וניקיטה מברדיאנסק: שלוש שנים לאחר רצח הנערים על ידי רוסיה, שאמרו ‘תהילה לאוקראינה’

ב-24 ביוני 2026 מלאו שלוש שנים למותם של טיגראן אוגניסיאן וניקיטה חנגאנוב — שני נערים אוקראינים בני 16 מברדיאנסק הכבושה זמנית.

שמותיהם הפכו לסמל לא רק של התנגדות לכיבוש, אלא גם לאופן שבו המערכת הרוסית של מלחמה פועלת נגד ילדים: תחילה לחץ, אחר כך חטיפות וחקירות, לאחר מכן האשמות בסעיף כבד, ובסוף — מוות, שאותו מכנים האומבודסמן האוקראיני ופעילי זכויות אדם כהוצאה להורג ללא משפט.

בדקות האחרונות, לפי וידאו שהופץ, אחד הנערים אמר משפט שהפך לחלק מהזיכרון האוקראיני על ברדיאנסק:

“זהו, זה מוות, חבר’ה. להתראות. תהילה לאוקראינה!”

התשובה שנשמעה לאחר מכן הייתה קצרה ומפחידה באותה מידה:

“תהילה לגיבורים!”

חשוב לקרוא את המילים הללו לא כציטוט יפה ולא כסיסמת מלחמה לרשתות החברתיות. אלו היו מילותיו של ילד שהבין שאולי הוא מדבר בפעם האחרונה.

ברדיאנסק, הכיבוש ושני נערים שלא שתקו

ברדיאנסק, עיר על חוף ים אזוב במחוז זפוריז’יה, נמצאה תחת כיבוש רוסי לאחר תחילת הפלישה המלאה של רוסיה לאוקראינה. עבור תושבים רבים הכיבוש הפך לא רק למציאות צבאית, אלא גם למערכת יומית של שליטה: סינון, חיפושים, הלשנות, כפייה, איומים ולחץ על משפחות.

טיגראן אוגניסיאן וניקיטה חנגאנוב נשארו בעיר מולדתם.

שניהם נולדו בשנת 2006. לפי צו נשיא אוקראינה להענקת פרס לאחר המוות, טיגראן היה תלמיד בית הספר מספר 7 בברדיאנסק, וניקיטה — בית הספר מספר 1.

ביולי 2025 ולדימיר זלנסקי העניק לשניהם לאחר המוות את עיטור החירות על אומץ אזרחי, פטריוטיות והגנה על עצמאות אוקראינה.

מקורות אוקראינים כותבים שהנערים לא הסתירו את עמדתם הפרו-אוקראינית. בתנאי הכיבוש זה כבר הפך לסיבה לרדיפה. המערכת הרוסית רואה כל אי הסכמה לא כעמדה אזרחית, אלא כאיום. במיוחד אם מדובר בנערים שאינם מוכנים לקבל את הכיבוש כ”נורמה חדשה”.

לקהל הישראלי הסיפור הזה חשוב במיוחד לא משום שצריך להשוות אותו מכנית למציאות הישראלית. השוואות ישירות לעיתים מפשטות טרגדיות. אבל יש קו מוסרי משותף: כאשר מכונת המדינה מתחילה לכנות ילדים “טרוריסטים”, לענות אותם, לשלול מהמשפחות את הזכות להגנה ואפילו לאחר המוות לא להחזיר את הגופות, מדובר כבר לא ב”קונפליקט גרסאות”, אלא בהריסת גבולות בסיסיים של אנושיות.

חדשות ישראל — חדשות ישראל רואה את הסיפור הזה בהקשר כזה: כדוגמה לכך שהמלחמה הרוסית נגד אוקראינה מכוונת לא רק נגד הצבא או השטח, אלא גם נגד עתיד החברה האוקראינית.

איך התחיל הרדיפה

לפי נתוני הפרלמנט האירופי, הרדיפה של טיגראן אוגניסיאן וניקיטה חנגאנוב החלה לאחר חודשים של חקירות קשות על ידי מבנים רוסיים. בהחלטת הפרלמנט האירופי מ-15 ביוני 2023 נאמר שהחקירות החלו ב-30 בספטמבר 2022 ולוו בהכאות, עינויים בשוק חשמלי ולחץ על משפחות הנערים.

האמת האוקראינית הביאה כרונולוגיה מפורטת.

ב-30 בספטמבר 2022 חטפו חיילים רוסים את טיגראן מביתו, שם גר עם סבתו. קרוביו לא ידעו כמה ימים היכן הוא נמצא. לאחר שחרורו הלחץ לא פסק: הנערים נחקרו באופן קבוע, בבתיהם נערכו חיפושים. בינואר 2023, לפי נתונים אלו, חיילים רוסים מנעו את הוצאת טיגראן מהשטח הכבוש, וב-7 באפריל לקחו את שני הנערים לרוסטוב-על-דון לבדיקה פסיכולוגית-פסיכיאטרית.

פרט זה חשוב. השלטון הכובש לא רק “בדק” את הנערים. הוא בנה בהדרגה סביבם תיק פלילי, והפך את תושבי העיר הכבושה הקטינים לאובייקט לרדיפה ראוותנית.

במאי 2023 הלחץ עבר לשלב חדש. ועדת החקירות של הפדרציה הרוסית האשימה את טיגראן וניקיטה בהכנה לכאורה של חבלה במסילת הברזל בברדיאנסק. הפרלמנט האירופי תיעד כי הם עמדו בפני עד 20 שנות מאסר לפי סעיף 281 של הקוד הפלילי הרוסי, ולא קיבלו סיוע משפטי הולם.

כך פועלת לוגיקת הכיבוש: תחילה לוקחים מהאדם את הביטחון, לאחר מכן את הקול, אחר כך את הזכות להגנה, ואז את האפשרות להישמע.

מה דרש הפרלמנט האירופי

ב-15 ביוני 2023 הפרלמנט האירופי קיבל החלטה על עינויים ורדיפה פלילית של הקטינים האוקראינים טיגראן אוגניסיאן וניקיטה חנגאנוב על ידי הפדרציה הרוסית.

במסמך דרש הפרלמנט האירופי להפסיק מיד את ההליכים נגד הנערים, להסיר את כל ההאשמות ולהבטיח את שחרורם. כמו כן, ההחלטה קראה לוועד הצלב האדום הבינלאומי לסייע בהחזרת הנערים בבטחה לשטח שבשליטת אוקראינה, ולנציג המיוחד של מזכ”ל האו”ם לענייני אלימות נגד ילדים — לערוך חקירה.

תשעה ימים לאחר החלטה זו, טיגראן וניקיטה נהרגו.

זה הופך את הסיפור של ברדיאנסק לכבד במיוחד. המוסדות הבינלאומיים כבר ידעו על המקרה שלהם. כבר נשמעו דרישות פומביות. כבר היה ברור שמדובר בקטינים המאוימים על ידי המערכת הרוסית המדכאת. אבל זה לא הספיק כדי להציל את חייהם.

לישראל, שבה נושא הילדים, בני הערובה, גופות המתים, זכות המשפחות להלוויות וכבוד המתים יש חשיבות מיוחדת, הסיפור הזה צריך להיות מובן ללא הסברים נוספים. כאשר למשפחה לא נותנים להגן על הילד, ולאחר מכן לא נותנים לה להיפרד ממנו כראוי, זה לא רק פשע נגד משפחה מסוימת. זו הדגמה של שליטה על החיים והמתים.

יום המוות: גרסת הכובשים וגרסת פעילי זכויות האדם

רוב המקורות האוקראינים והבינלאומיים מציינים את תאריך מותם של הנערים — 24 ביוני 2023. סוספילנה לציון השנה השלישית הזכירה כי טיגראן אוגניסיאן ומיקיטה חנגאנוב נהרגו ביום זה בברדיאנסק הכבושה זמנית.

הגרסה הרוסית הכובשת טענה כי הנערים לכאורה פתחו באש ונהרגו כתוצאה מ”קרב יריות”. רדיו סבובודה כתב כי השלטונות הכובשים האשימו אותם בטרור, ונסיבות הווידאו שהופץ עם מילותיו האחרונות של טיגראן נותרו לא ברורות.

פעילי זכויות האדם האוקראינים אומרים אחרת. ZMINA בהסתמך על יוזמת המדיה לזכויות האדם כתבה כי, לפי נתוני מיז”ח, הנערים נהרגו על ידי צלפים רוסים. בהמשך עורך הדין של משפחת טיגראן, אנדריי יעקובלב, אמר כי אופי הפציעות, לדעתו, מצביע לא על מבצע מעצר, אלא על הוצאה להורג ללא משפט.

לכן בטקסט עיתונאי חשוב לנסח במדויק:
האומבודסמן האוקראיני ופעילי זכויות האדם מכנים את רצח טיגראן וניקיטה כהוצאה להורג ללא משפט; הצד הכובש הרוסי קידם את הגרסה של “קרב יריות”, אך אין אמון עצמאי בגרסה זו.

זו לא נוסחה חלשה. להפך, היא חזקה יותר מצעקת תעמולה, כי היא נשענת על עובדות, מקורות ושפה משפטית מדויקת.

לאחר המוות: גופות, תעודות, הלוויות וניסיון למחוק עקבות

חלק נפרד מהסיפור הזה הוא מה שקרה כבר לאחר מותם של הנערים.

האמת האוקראינית כתבה כי לקרובים לא ניתנה תעודת פטירה, וסבתו של טיגראן לא הורשתה אפילו לזיהוי גופת נכדה. לפי נתוני העיתון, גופות הנערים נשלחו ל”בדיקה” במליטופול.

מאוחר יותר דיווחה ZMINA כי הכובשים הרוסים לא החזירו את הגופות לקרובים במשך יותר מחמישה חודשים לצורך קבורה. לדברי נציגי פעילי זכויות האדם, המשפחות נותרו ללא אפשרות להיפרד מהילדים כראוי.

בדצמבר 2023 אמר עורך הדין של משפחת טיגראן, אנדריי יעקובלב, כי לא ידוע היכן נמצאות גופות הנערים, וכי הסיבה האמיתית לסירוב להחזירן לקרובים עשויה להיות רצון להסתיר רצח מכוון. בשנת 2024 הופיעו דיווחים כי מבנים רוסיים עשויים לקבור את הנערים בסתר, והתיק על “טרור” נסגר ללא חקירה מלאה.

זהו עוד שכבה של פשע.

להרוג — זה מפחיד.
להכריז על ילדים מתים כ”טרוריסטים” — זה מפחיד עוד יותר.
לא להחזיר את הגופות לקרובים, לא לתת קבר, לא לתת תעודות, לא לתת זכות להיפרד — זו ניסיון לשלוט לא רק בחיים, אלא גם בזיכרון.

במסורת היהודית והישראלית נושא הקבורה, החזרת הגופות וכבוד המתים יש חשיבות מיוחדת. לכן הסיפור של טיגראן וניקיטה לא צריך להיתפס כ”טרגדיה אוקראינית רחוקה”. יש בו שאלה אוניברסלית: מה קורה לעולם אם אפילו מותו של ילד לא עוצר את השקר הממשלתי?

כרונולוגיה קצרה של המקרה

למה הסיפור הזה חשוב לישראל

החברה הישראלית מבינה היטב מהי חיים תחת איום, מהי מלחמה, מהי כאב משפחות ומהי מאבק להחזרת אנשים הביתה. אבל דווקא בגלל זה חשוב לישראל לראות גם את החוויה האוקראינית — לא דרך נוסחאות דיפלומטיות, אלא דרך גורלות של אנשים ספציפיים.

טיגראן וניקיטה לא היו פוליטיקאים.
לא היו מפקדים.
לא היו אנשים מבוגרים שבחרו בעצמם בדרך צבאית.

הם היו נערים מעיר כבושה.

אבל המכונה הרוסית ראתה בהם איום, כי אפילו אדם בן 16 שלא מקבל את הכיבוש, הורס את המיתוס המרכזי של הכובש. המיתוס שהעיר הכבושה “הסכימה”. המיתוס שלאכפת לאנשים איזה דגל מתנוסס מעל המינהל. המיתוס שהפחד חזק יותר מהכבוד.

הסיפור של ברדיאנסק מראה את ההפך: לפעמים הכבוד חזק יותר מהפחד אפילו אצל אלה שעדיין לא הספיקו להתבגר.

לכן חדשות ישראל — חדשות ישראל חוזרת לנושא הזה שלוש שנים לאחר מכן. לא כדי להפוך את הטרגדיה לסיסמה. אלא כדי ששמות הילדים לא ייעלמו מאחורי זרם החדשות היומיומי, הצהרות דיפלומטיות ועייפות מהמלחמה.

זיכרון כהתנגדות

התעמולה הרוסית ניסתה להדביק לטיגראן ולניקיטה תווית של “טרוריסטים”. זו טכניקה סטנדרטית של דה-הומניזציה: תחילה שוללים מהאדם את שמו, לאחר מכן את גילו, לאחר מכן את הביוגרפיה שלו, לאחר מכן את הזכות לחמלה.

אבל יש להם שמות.

טיגראן אוגניסיאן.
ניקיטה חנגאנוב.

יש עיר — ברדיאנסק.
יש תאריך — 24 ביוני 2023.
יש עובדה של רדיפה, שתועדה על ידי הפרלמנט האירופי.
יש הענקת פרס לאחר המוות בעיטור החירות.
יש מילים אחרונות שהפכו לחלק מהזיכרון על התנגדות לכיבוש.

הזיכרון בסיפורים כאלה הוא לא רק נר ולא רק יום השנה. הזיכרון הוא סירוב לאפשר לרוצחים לכתוב את הגרסה הסופית של הביוגרפיה של קורבנותיהם.

טיגראן וניקיטה ניסו להציג כפושעים.
אוקראינה זכרה אותם כילדים שלא בגדו במדינתם.
המוסדות האירופיים תיעדו את רדיפתם כדוגמה לאלימות רוסית נגד קטינים אוקראינים.
פעילי זכויות האדם ממשיכים לדבר על הוצאה להורג ללא משפט וניסיון להסתיר עקבות הפשע.

שלוש שנים לאחר מכן הסיפור הזה נשאר פצע פתוח. לא רק עבור ברדיאנסק. לא רק עבור אוקראינה. עבור כל מי שמבין: מלחמה נגד ילדים היא תמיד מלחמה נגד העתיד.

וכאשר נער בן 16 בעיר כבושה אומר לפני מותו “תהילה לאוקראינה”, הוא לא מדבר על פוליטיקה.

הוא מדבר על זכותו של אדם לא להיכנע בפני אלה שבאו עם נשק, עינויים ושקר.