אוקראינה התקרבה להגנה אווירית בלייזר: בצבא אוקראינה נקבו במועד הופעת הנשק נגד FPV ושאהד

אוקראינה מאיצה את פיתוח הנשק הלייזרי כדי להתמודד עם המל”טים הרוסיים. מערכות ניסיוניות כבר מסוגלות לפגוע במל”טים קטנים מסוג FPV, והשלב הבא צריך להיות ניסויים ויישום מעשי נגד מכשירים גדולים יותר מסוג Shahed.

ב-22 ביולי 2026, סגן מפקד הכוחות המזוינים של אוקראינה, בריגדיר גנרל אנדריי לבדנקו, הצהיר כי צוותים בתוך הכוחות המזוינים ובחברות ביטחוניות פרטיות עובדים במקביל על מערכות לייזר.

לדבריו, במהלך החודשים הקרובים אוקראינה עשויה לקבל אמצעים שיאפשרו לפגוע במטרות אוויריות בצורה יעילה יותר מאשר קבוצות ירי ניידות עם מקלעים. אם נחשב את התקופה מהצהרתו, מדובר על התקופה מסוף ספטמבר עד סוף אוקטובר 2026.

מה באמת הצהירו בכוחות המזוינים של אוקראינה

הצהרת לבדנקו דורשת פרשנות זהירה. הצבא לא הודיע כי תוך שניים-שלושה חודשים הכוחות המזוינים יקבלו בהכרח סדרה של מערכת לייזר מסוימת. הוא גם לא ציין את היצרן, עוצמת המערכת, טווח הפגיעה, מספר המערכות המוכנות או היחידות שיכולות לקבל אותן.

הגנרל דיבר על מספר פרויקטים הקשורים ל”נשק העתיד”. חלק מהפיתוחים מתבצעים ישירות בתוך הצבא האוקראיני, פרויקטים אחרים מפותחים על ידי חברות פרטיות.

“היא כבר היום יודעת להפיל FPV, כבר עובדת היום על ‘שאהדים'”, הצהיר לבדנקו, מתאר את מצב הפיתוחים הנוכחי. הוא הוסיף כי התוצאות שיתקבלו בחודשים הקרובים אמורות לאפשר להילחם בצורה יעילה יותר עם אמצעי התקפה אוויריים.

כך, התקופה שנקבעה מתייחסת ככל הנראה להופעת דגמים מוכנים לצבא או לסיום שלב נוסף של ניסויים. אין עדיין בסיס לטעון כי בסתיו אוקראינה תחליף לחלוטין את קבוצות הירי הניידות במערכות לייזר.

מדובר ביצירת רמה נוספת של הגנה אווירית, שאמורה להשלים טילים נגד מטוסים, תעופה, קבוצות ניידות, לוחמה אלקטרונית ומל”טים אוקראיניים ליירוט.

“טריזוב” ו-Sunray: אילו לייזרים מפתחת אוקראינה

ההודעה הרשמית הראשונה על קיומו של נשק לייזר אוקראיני הופיעה ב-16 בדצמבר 2024. אז הודיע מפקד כוחות המערכות הלא מאוישות, ודים סוחארבסקי, כי המערכת קיבלה את השם “טריזוב”.

לדברי סוחארבסקי, המערכת האוקראינית כבר יכלה לפגוע במטרות אוויריות בגובה של יותר משני קילומטרים. עם זאת, המאפיינים הטכניים, עוצמת הלייזר ותוצאות הניסויים לא נחשפו, ולא היה אישור עצמאי לטווח המוצהר אז.

בשנת 2025, “טריזוב” כבר נחשב על ידי מומחים צבאיים אוקראיניים כאלמנט אפשרי של מערכת רב-שכבתית להתמודדות עם מל”טים. הוצע להשתמש במערכות לייזר מסוג זה בשכבה האמצעית של ההגנה האווירית – בערך בגבהים של אחד עד שישה קילומטרים – יחד עם טילים קטנים ואמצעי יירוט אחרים.

בפברואר 2026 הופיעה מידע על מערכת לייזר אוקראינית נוספת – Sunray. עיתונאי The Atlantic נכח בניסוי של אב טיפוס שהותקן על גג טנדר. מל”ט קטן ריחף במרחק של כמה מאות מטרים מהמערכת, ולאחר מכן המערכת עקבה אוטומטית אחרי המטרה. לאחר מספר שניות של השפעה, המל”ט נדלק ונפל.

לפי המפתחים, Sunray פותחה במשך כשנתיים. פיתוח האב טיפוס עלה כמה מיליוני דולרים, והעלות המשוערת של מערכת סדרתית עשויה להיות כמה מאות אלפי דולרים. המערכת קומפקטית מספיק להובלה ברכב ונראית כמו טלסקופ עם מצלמות אופטיות מותקנות לידו.

לא אושר רשמית אם “טריזוב” ו-Sunray הם פרויקטים שונים, פיתוחים קשורים או שמות שונים של אותו קומפלקס. לא ניתן לשלול שבתוך אוקראינה נבדקות במקביל מספר מערכות לייזר שנוצרו על ידי צוותים צבאיים ופרטיים שונים.

לכן, אין לקשור את הצהרת לבדנקו רק לשם אחד. סביר להניח שהכוחות המזוינים מעריכים מספר פתרונות במקביל וינסו לבחור מערכות שניתן לייצר ולהציב ליד ערים, שדות תעופה, מתקני אנרגיה ומיקומים צבאיים בצורה מהירה יחסית.

למה אוקראינה נזקקה לנשק לייזר

הבעיה העיקרית של ההגנה האווירית המודרנית היא עלות היירוט.

רוסיה יכולה לשגר מספר רב של מל”טים זולים יחסית, ביניהם ישנם Shahed התקפיים, מחקים, מכשירי סיור ומל”טים קטנים מסוג FPV. כדי להשמיד חלק מהם, אוקראינה נאלצת להשתמש בטילים נגד מטוסים יקרים בהרבה.

הלייזר משנה את הכלכלה של יירוט כזה. המערכת לא משגרת תחמושת פיזית, אלא מכוונת קרן אנרגיה מרוכזת לנקודה פגיעה במטרה. בהתאם לעוצמה ולמרחק, הלייזר יכול לפגוע במנוע, בסוללה, במערכת הבקרה, בציוד האופטי או בגוף המל”ט.

לאחר כל ירי אין צורך להתקין טיל חדש. כל עוד המערכת מקבלת חשמל ומתמודדת עם הקירור, היא תיאורטית יכולה להמשיך לעבוד.

משרד ההגנה הבריטי מעריך את עלות השימוש התפעולית של מערכת לייזר DragonFire בפחות מעשרה פאונד. לעומת זאת, עלות של טיל יירוט מסורתי יכולה להגיע למאות אלפי פאונד.

לאוקראינה, שמתמודדת מדי יום עם התקפות המוניות, ההבדל הוא עקרוני. הלייזר יכול להיות קו ההגנה האחרון הזול במקום שבו השימוש בטיל אינו מוצדק כלכלית, והמקלע אינו מספק את הדיוק הנדרש.

נאנובסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency מציין: היתרון של הלייזר אינו רק במחיר. הקרן מגיעה למטרה כמעט מיד, אינה יוצרת פיזור של רסיסי טיל נגד מטוסים ואינה גורמת לנפילת כדורי מקלע שנורו כלפי מעלה מעל אזורים מאוכלסים.

עם זאת, יתרון זה עובד רק בתנאי שהמערכת גילתה את המל”ט בזמן, לקחה אותו אוטומטית למעקב והצליחה להחזיק את הקרן בנקודה אחת מספיק זמן כדי להרוס את המטרה.

למה הלייזר לא יחליף את כל ההגנה האווירית האוקראינית

לייזר קרבי אינו נשק אוניברסלי. יכולותיו תלויות ישירות במזג האוויר, במרחק, בשקיפות האטמוספירה, בעוצמת מקור האנרגיה וביעילות הקירור.

ערפל, גשם כבד, שלג, עשן, אבק ולחות גבוהה מפזרים את אנרגיית הקרן. ככל שהמטרה רחוקה יותר, כך קשה יותר לשמור על ריכוז האנרגיה הנדרש על שטח קטן של הגוף.

משרד החשב הכללי האמריקאי GAO מציין כי נשק לייזר בדרך כלל מאבד יעילות עם הגדלת המרחק, ותנאי האטמוספירה והצורך בקירור נשארים בין המגבלות הטכנולוגיות העיקריות. לייזרים גם לרוב עובדים ברצף על מטרה אחת, מה שמקשה על הדיפת התקפה צפופה בו זמנית.

קיימת גם בעיית קו ראייה ישיר. מבנים, עצים, תוואי שטח, עננות או עשן יכולים לחסום את המטרה. המערכת גם צריכה לקבל נתונים ממכ”ם או אמצעי תצפית אופטיים, שכן הלייזר עצמו אינו מחליף מערכת גילוי מלאה.

נגד מל”ט FPV, שמרחף או נע בגובה נמוך, קל יחסית לספק תנאים כאלה. Shahed טס מהר יותר, יכול לשנות גובה ולהיות באוויר בתנאי מזג אוויר קשים. כדי לפגוע בו יידרש קרן חזקה יותר, מעקב מדויק וזמן השפעה מספיק.

לכן, האמירה על היכולת “לעבוד על Shahed” עדיין לא אומרת שהלייזר האוקראיני כבר משמיד באופן יציב מכשירים כאלה במהלך התקפות המוניות אמיתיות.

האפשרות הריאליסטית ביותר היא שילוב לייזרים עם מכ”מים, חיישנים אקוסטיים, מל”טים ליירוט, אמצעי לוחמה אלקטרונית, תותחים נגד מטוסים ומערכות טילים. מערכת אוטומטית צריכה לקבוע בעצמה באיזה נשק כדאי לפגוע במטרה מסוימת.

הקרן הברזלית הישראלית מראה את מורכבות המשימה

עבור הקהל הישראלי, הפיתוח האוקראיני מושווה באופן בלתי נמנע למערכת הקרן הברזלית, שנוצרה על ידי רפאל בשיתוף עם מנהלת המחקר והפיתוח של משרד הביטחון הישראלי וגורמים נוספים.

ב-28 בדצמבר 2025, המערכת המבצעית הראשונה של הקרן הברזלית נמסרה לחיל האוויר הישראלי. לפני כן, המערכת עברה תוכנית ניסויים ממושכת, במהלכה יירטה מל”טים, טילים ותחמושת מרגמה.

משרד הביטחון הישראלי מדגיש כי הקרן הברזלית אינה מחליפה את ההגנה האווירית הקיימת. המערכת אמורה להיות רמה נוספת של הגנה, הפועלת יחד עם כיפת ברזל, קלע דוד ומערכות חץ.

רפאל מייחסת את הקרן הברזלית למעמד של לייזרים בעוצמה של כ-100 קילוואט ומצהירה על יכולת לפגוע במטרות אוויריות שונות בטווח של כמה מאות מטרים עד עשרה קילומטרים. המערכת משתמשת באופטיקה מדויקת, מעקב אוטומטי ומערכת ניהול קרן.

הניסיון הישראלי מראה כי בין השמדת מטרה הדגמתית בהצלחה לבין יצירת אלמנט מלא של ההגנה האווירית הלאומית יש שנים של ניסויים, אינטגרציה, פיתוח תשתית אנרגטית וייצור סדרתי.

הגישה האוקראינית שונה. המדינה מנסה לעבור את אותו מסלול מהר וזול יותר, שכן הפיתוחים נבדקים מיד בתנאי מלחמה אמיתיים. זה מאיץ את החיפוש אחר פתרונות עובדים, אך אינו מבטל את המגבלות הפיזיות של טכנולוגיית הלייזר.

מה עשוי להשתנות בחודשים הקרובים

האירוע המרכזי יהיה לא הדגמה נוספת של מל”ט קטן בוער, אלא שימוש מאושר במערכת נגד Shahed בתנועה במצב קרבי אמיתי.

לאחר מכן יהיה צורך לענות על מספר שאלות נוספות:

• כמה מטרות המערכת יכולה להשמיד בפרק זמן קצר;
• איך היא פועלת בזמן גשם, ערפל, עשן ושלג;
• איזה מרחק פגיעה אושר בניסויים;
• כמה אנרגיה נדרשת למערכת;
• כמה מהר ניתן לייצר מערכות חדשות;
• האם ניתן לשלב את הלייזר עם הרשת האוקראינית הקיימת לגילוי מטרות אוויריות;
• כמה מערכות יידרשו להגנה על עיר גדולה או מתקן תשתית אחד.

נאנובסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה חשיבות עקרונית להפריד בין טכנולוגיה עתידית ליכולת קרבית שכבר הוכחה. אוקראינה אכן התקרבה ליצירת נשק לייזר משלה, והצהרות הפיקוד הצבאי מראות שהפרויקט יצא מגבולות הניסויים במעבדה.

אך התקופה של שניים-שלושה חודשים כרגע מציינת הופעת אמצעים חדשים ושלב נוסף של פיתוח, ולא יצירת כיפת לייזר בלתי חדירה על כל המדינה.

גם סדרה מוגבלת של מערכות יכולה לשנות את המצב באופן משמעותי. אם הלייזר יוכל להשמיד יחסית בזול מל”טים מסוג FPV וחלק מה-Shahed, אוקראינה תקבל אפשרות לחסוך טילים יקרים, להפחית את העומס על קבוצות ירי ניידות ולחזק את ההגנה על תשתיות קריטיות.

במקרה כזה, הלייזר הקרבי האוקראיני יהפוך לאלמנט מעשי של הגנה אווירית רב-שכבתית – בדומה לאופן שבו ישראל רואה את הקרן הברזלית לא כתחליף לכל המערכות, אלא כקו הגנה מיוחד נוסף.