מלחמה עם איראן: טהראן ניצלה 60 ימי הפסקת האש להכנת שלב חדש

ב-17 ביוני 2026 חתמו ארה”ב ואיראן על מזכר הבנות שאמור היה לתת לצדדים 60 ימים למשא ומתן ולהחזיר את השיט התקין דרך מצר הורמוז. ב-17 באוגוסט פרסם ה-Wall Street Journal תמונה שונה לחלוטין של החודשיים הללו: ההנהגה האיראנית ניצלה את ההפוגה לשיקום היכולות הצבאיות ולהכנה למלחמה רחבה יותר אפשרית.

לא מדובר רק בטילים חדשים. לפי WSJ, שקיבל מידע מבכירים איראנים וערבים וכן ממידע מודיעיני, משמרות המהפכה חיזקו את השליטה על הכוחות המזוינים, איראן האיצה את ייצור הטילים והמל”טים, שיקמה בסיסים שנפגעו ותיאמה פעולות של כוחות הקשורים אליה מחוץ למדינה. חלק מתשתית הטילים חזרה לפעולה מהר יותר מהצפוי לאחר התקיפות.

עבור אנטון פשדינסקי הסיפור הזה לא התחיל עם הפרסום ב-17 באוגוסט. בסוף יולי הוא כבר ניתח עבור נאנובוסטי כיצד התקפות אוקראיניות על לוגיסטיקה צבאית בים הכספי פגעו בו זמנית בכיוון הרוסי והאיראני. בהכנת החומר הנוכחי השווינו את חקירת WSJ עם נתוני רויטרס על תנועת ספינות דרך הורמוז ובאב אל-מנדב, פעולות החות’ים והאירועים בעיראק, ואז השווינו את הכרונולוגיה הזו עם פרסומים קודמים של המערכת על הקשר רוסיה-איראן.

נוצרה רצף שאין באף הודעה בודדת. 17 ביוני – הסכם ו-60 ימים. 16 ביולי – מידע על פקודה לבעלי ברית איראניים בתימן להתכונן לחסום נתיב ימי חשוב נוסף. 16 באוגוסט – הורמוז כמעט ריק. עבור נאנובוסטי – חדשות ישראל כאן חשוב המעבר הזה: המועד הדיפלומטי התקדם לפי לוח השנה, וההכנה לסבב הבא – לפי דרכו.

מה הספיקה איראן לעשות ב-60 הימים הללו

תומכי הקו הקשה בטהראן, לפי WSJ, לא היו בטוחים מלכתחילה שההסכם מוביל לשלום. לדעתם, ארה”ב וישראל יכלו לנצל את ההפוגה כדי להקל על הלחץ על הכלכלה העולמית, לשקם כוחות ולתקוף שוב את איראן מאוחר יותר. מוג’תבא חמנאי והבלוק הכוחני הקרוב אליו הסיקו מסקנה אחרת: יש להתכונן לא לסיום המלחמה, אלא להמשכה.

משמרות המהפכה קיבלו יותר שליטה על הכוחות המזוינים הסדירים. לתפקידים פיקודיים הוחזרו או קודמו ותיקים עם ניסיון במלחמת איראן-עיראק וכוחות ביטחון הקשורים לא רק לצבא אלא גם לדיכוי מחאות פנימיות. התחזקה המודיעין הנגדי.

במקביל התנהלו עבודות הרבה יותר ארציות: ייצור טילים ומל”טים, פינוי מתקנים שנפגעו, החזרת גישה לתשתית תת-קרקעית.

כאן מתחילה החלק הלא נעים עבור ישראל.

לאחר קמפיין אווירי גדול ניתן להראות תמונות לוויין של מתקן הרוס, לספור אתרי שיגור, מחסנים ומשגרים שנפגעו. אבל כעבור כמה שבועות המשמעות הצבאית של ספירה כזו משתנה אם הכניסה למתחם התת-קרקעי פונתה, הייצור הועבר וחלק מהציוד הוחלף.

WSJ כבר ביולי ציין סימנים לשיקום מהיר של מספר מתקנים איראניים. נתונים חדשים מחזקים את השאלה הזו: ישראל נאלצת להעריך לא רק את היקף הנזק שנגרם ביום התקיפה, אלא את המהירות שבה איראן יודעת לשקם את הנזק הזה.

ואין כאן מספרים מדויקים. מקורות פתוחים אינם מאפשרים לקבוע כמה טילים בליסטיים הספיקה איראן לייצר תוך חודשיים, כמה משגרים משוקמים חזרו באמת לכוח הלחימה ואיזה אחוז מהבסיסים התת-קרקעיים שנפגעו שוב כשירים לשימוש. לכן הצהרות על “שיקום מלא של הארסנל האיראני” יהיו הגזמה כמו גם הטענה שהנזק שנגרם בעבר פתר את בעיית הטילים לנצח.

בזמן שהמשא ומתן נמשך, המלחמה זחלה למפה אחרת

ב-16 ביולי דיווחה רויטרס בהסתמך על שני מקורות איראניים בכירים ומקור אזורי: טהראן העבירה לחות’ים הוראה להיות מוכנים לחסום את באב אל-מנדב אם ארה”ב תתקוף את תשתית האנרגיה האיראנית. איראן לא אישרה את המידע הזה בפומבי.

ארבעה ימים לאחר מכן הכריזו החות’ים על מצור ימי על ערב הסעודית. לאחר מכן החלו התקפות על מתקני נפט ומכליות, וב-23 ביולי תיארה רויטרס את המתרחש כהתפשטות המלחמה למעבר ימי קריטי שני. באותו יום עלתה ברנט מעל 100 דולר לחבית.

זו שינוי משמעותי למדי. לאחר ההגבלה בפועל של הורמוז, ערב הסעודית תלויה יותר ביצוא דרך הים האדום. האיום על באב אל-מנדב פוגע לכן לא רק במכלית בודדת – הוא יוצר נקודת לחץ שנייה על כל הלוגיסטיקה הנפטית של האזור.

לאיראן אין צורך לנצח את הצבא האמריקאי או להשמיד את חיל האוויר הישראלי לשם כך. אפשר לגרום לוושינגטון, ריאד, אבו דאבי, מבטחים וחברות נפט לחשב את מחיר כל תקיפה הבאה.

עד אוגוסט התרחבה התוכנית עוד יותר. ערב הסעודית הזהירה מפני אפשרות של תקיפות מתואמות משני כיוונים – מצד כוחות הקשורים לאיראן בעיראק בצפון והחות’ים בדרום. הצדדים האמריקאי והסעודי קשרו שורה של תקיפות מל”טים על מתקנים צבאיים ואנרגטיים למשמרות המהפכה.

ועכשיו נשים את המספרים של 16 באוגוסט זה לצד זה. לפני המלחמה עברו דרך הורמוז יותר מ-130 ספינות ביום. לפי Kpler, בשבת עברו דרך המצר חמש ספינות סחורה, ביום ראשון המערכת לא רשמה אף אחת. חלק מהספינות יכלו לנוע עם משדרים כבויים, ולכן “אפס” לא ניתן להבין כיעדר פיזי של כל ספינה, אך היקף הירידה בתנועה ברור.

לפני המלחמה סיפק המצר נתיב לכחמישית מזרמי הנפט והגז הטבעי הנוזלי בעולם. נכון ל-17 באוגוסט אין פתרון דיפלומטי שיחזיר את משטר השיט הקודם.

זו הסיבה ששלוש התאריכים – 17 ביוני, 16 ביולי ו-16 באוגוסט – אומרים על מה שקרה יותר מהניסוח “איראן מתחמשת מחדש”. תוך חודשיים אזור הלחץ עבר למעשה משולחן המשא ומתן לשני מעברים ימיים ולרשת כוחות אזוריים.

בתוך איראן גם התכוננו לא רק לשלום

יש עוד פרט אחד, שנראה במבט ראשון עומד בצד מהטילים והמכליות.

ב-16 באוגוסט אישר הפרלמנט האיראני את העקרונות הכלליים של הצעת חוק המגבילה קשרים עם ארגונים ותקשורת שהרשויות רואות כקשורים לארה”ב וישראל. ראיונות לא מורשים עם תקשורת כזו מוצעים להפוך לעבירה פלילית; קשרים עם שגרירויות וארגונים זרים מוסדרים בנפרד. המסמך עדיין אינו חוק סופי – יש לבחון את הסעיפים, ולאחר מכן יידרש אישור מועצת השומרים.

באותו יום הבטיח מפקד הצבא האיראני אמיר חטמי בפומבי פרס של כ-30 אלף דולר על לכידת או הריגת חייל אמריקאי. עיתונים שמרניים איראניים הציבו את ההצהרה הזו בכותרות הראשיות.

שתי ההיסטוריות הללו אינן אומרות כשלעצמן שההחלטה על מבצע התקפי גדול חדש כבר התקבלה. אבל הן לא משתלבות היטב עם התפיסה של מדינה שב-60 הימים האחרונים פשוט חיכתה לתוצאות המשא ומתן.

עם זאת, בתוך המערכת האיראנית אין אחדות מלאה. נציגי האגף הפרגמטי יותר ממשיכים לדבר על המחיר הכלכלי של המלחמה והסנקציות, ושר החוץ עבאס אראקצ’י הצהיר בסוף השבוע כי ההחלטה על חידוש המשא ומתן עם ארה”ב עדיין לא התקבלה. כלומר, הדלת הדיפלומטית לא נסגרה.

וגם את זה צריך להשאיר בתמונה. ההכנה הצבאית מוכיחה הכנה של יכולות. היא לא מוכיחה שתאריך המלחמה הבאה כבר נקבע.

רוסיה כאן. אבל לא במקום שבו הכי קל לצייר אותה

לסיפור הזה יש מסקנה מפתה מאוד: מכיוון שרוסיה היא שותפה אסטרטגית של איראן, אזי מוסקבה בוודאי עזרה לטהראן לשקם את בסיסי הטילים במהלך החודשיים הללו.

כך לא ניתן לטעון כרגע.

בנתונים הזמינים לנו אין הוכחות לכך שמומחים רוסים שיקמו ישירות את אתרי הטילים האיראניים, המפעלים או המתחמים התת-קרקעיים לאחר התקיפות האחרונות. לייחס למוסקבה את העבודה הזו רק על בסיס השותפות הפוליטית והצבאית יהיה החלפת עובדה בהשערה.

אבל הקו הרוסי האמיתי לא נעלם – הוא פשוט אחר.

ב-14 באוגוסט ניתחו נאנובוסטי בפירוט, כיצד המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה הפכה עבור איראן לשדה ניסוי ללימוד התקפות טילים ומל”טים מודרניות. בתחילה העבירה איראן לרוסיה את שאהד והטכנולוגיות, ולאחר מכן שינתה מוסקבה במשך שנים את הדרכים ליישם אותם באופן מסיבי נגד אוקראינה. כעת, הניסיון בשילוב מל”טים וטילים, חיפוש נקודות תורפה של מערכות הגנה אווירית והכרחת האויב לבזבז מיירטים יקרים מעניין את טהראן עצמה.

עבור ישראל ההבדל עקרוני. שיתוף הפעולה הרוסי-איראני מסוכן לא רק כאשר מופיע מטוס בשדה תעופה או מכולה עם נשק עוברת את הגבול. ידע גם עובר בין מלחמות.

והקשר הפסיק להיות חד-צדדי כבר ביולי. הים הכספי הפך לנתיב שבו המלחמה האוקראינית נפגשה פיזית עם האיראנית: נאנובוסטי תיעדו תקיפה של אוקראינה על ספינה רוסית וספינות הקשורות ללוגיסטיקה הצבאית הרוסית-איראנית. מאוחר יותר הצהיר פקיד איראני בפומבי כי טהראן הכינה תקיפות על שלושה יעדים באוקראינה, אם כי לא הוצגו הוכחות עצמאיות לקיומה של פעולה מאושרת.

זו כבר לא מטפורה על “מלחמה גדולה אחת”. יש נתיבים ספציפיים, מערכות נשק ספציפיות, ניסיון קרבי ספציפי ואפיזודות ספציפיות שבהן התיאטראות האוקראיני והמזרח תיכוני מתחילים להצטלב.

מה עכשיו נחשב לסיכון העיקרי עבור ישראל

אם לוקחים רק את הפרסום של WSJ, המסקנה העיקרית נשמעת פשוטה: איראן ניצלה 60 ימים להכנה להמשך המלחמה.

אבל עבור ישראל זה לא מספיק.

מאז תחילת ההפוגה השתנו ארבעה דברים בו זמנית: חלק מהתשתית הצבאית האיראנית החלה להשתקם; משמרות המהפכה חיזקו את מעמדם בתוך המערכת הצבאית; הלחץ התפשט לעיראק ותימן; הורמוז ובאב אל-מנדב הפכו סופית משמות גיאוגרפיים לכלי מלחמה.

נאנובוסטי – חדשות ישראל כבר כמה חודשים מקשרים את הקו הזה עם תהליך נוסף: הניסיון הצבאי של רוסיה ואיראן הולך ונהיה קשה יותר להפריד לשתי מפות שונות. אוקראינה נשארת המקום שבו מתבצעות התקפות מסיביות ודרכים להחלשת מערכות הגנה אווירית, והמזרח התיכון – המקום שבו חלק מהניסיון הזה נבדק בתנאים אחרים.

אבל כאן יש גבול שכדאי לשמור עליו. עדיין אין אישור שאיראן החליטה להתחיל שלב חדש ומלא בתאריך מסוים. אין גם נתונים פתוחים המאפשרים לחשב את הפוטנציאל הטילי המשוקם בדיוק לעשרות אחוזים.

אבל כבר אפשר להשוות את מה שניתן למדוד. ב-17 ביוני קיבלו הצדדים 60 ימים. באמצע יולי טהראן, לפי רויטרס, כבר הכינה את הכיוון התימני לחסימת נתיב ימי שני אפשרי. עד 16 באוגוסט התנועה דרך הורמוז ירדה למעברים בודדים, ו-WSJ קיבל מידע על שיקום תשתית הטילים ושינוי הפיקוד.

עבור התכנון הישראלי זה משנה את המשמעות של המילה “הפוגה”. את תקופת הפסקת האש אפשר לספור בימים. את מהירות השיקום של האויב יש לחשב בנפרד.

מקורות בדיקת המערכת: The Wall Street Journal – 17 באוגוסט 2026; רויטרס – 16 ביולי, 20–27 ביולי, 6 באוגוסט ו-16–17 באוגוסט 2026; Iran International – 16–17 באוגוסט 2026; פרסומים קודמים של נאנובוסטי מ-28 ביולי, 4 ו-14 באוגוסט 2026.