- September 25, 2026
- 2:03 pm
- בעולם
«תרבות היא מה שמאפשר לאוקראינים להרגיש יציבות ועמידות, זו נקודת המשען שלנו בזמנים קשים אלו, – אומר יבגני קוטליאר. הוא כמעט היחיד באוקראינה שחוקר את ציורי בתי הכנסת. כאשר טיל פגע בוויטראז’ים של בית הכנסת בקייב, היה זה הוא שנאלץ לשקם אותם.
בבית הכנסת הגדול בפודול שבקייב משקמים את הוויטראז’ים שנפגעו במהלך התקפה רוסית. יבגני קוטליאר, אמן מחארקוב, חוקר אמנות יהודית וחוקר מורשת יהודית, שלפני יותר מעשרים שנה יצר את החלונות הללו בעצמו, לקח על עצמו את העבודה. עליהם מופיעים ברכת הכהנים, באבי יאר והחזרת החיים היהודיים. כעת הסיפור הזה קיבל חלק נוסף, שלא תוכנן כלל על ידי המחבר.
מחבר: R.Verter
ב-14 בספטמבר 2026 פרסם Ukraїner חומר גדול על האמן יבגני קוטליאר והוויטראז’ים של בית הכנסת הגדול בקייב, וב-16 בספטמבר פרסם את הסיפור הזה בנפרד ברשתות החברתיות שלו. הפרויקט הוכן בשיתוף עם UNESCO Ukraine בתמיכה כספית של האיחוד האירופי. החומר של Ukraїner נקרא “אור שנע. ויטראז’ים של בית הכנסת בקייב”.
הסיפור שם נראה על אמן ושלושה חלונות. אבל אם לא עוצרים בחלונות, מתקבל סיפור בקנה מידה אחר: אסימילציה סובייטית, חזרה של אדם לשורשיו היהודיים, קייב היהודית שהושמדה, תחיית הקהילה לאחר ברית המועצות ומלחמה חדשה, שבמהלכה יש להציל את מה שכבר הוחזר.
ועוד צירוף מקרים אחד, אם כי המילה “צירוף מקרים” כאן לא ממש מתאימה. את דירתו לאחר התקפות רוסיות קוטליאר שיקם כבר שלוש פעמים. כעת הוא משקם גם את הוויטראז’ים של בית הכנסת.
לבית הכנסת הוא הגיע לראשונה כבר כמבוגר
יבגני קוטליאר נולד בחארקוב בשנות ה-70. המשפחה הייתה יהודית, אך טיפוסית למדי לברית המועצות המאוחרת – מתבוללת, סובייטית באורח חייה, ללא פרקטיקה דתית סדירה, אם כי בבית ידעו על המוצא והתייחסו אליו בכבוד.
לבית הכנסת קוטליאר הגיע לראשונה בתחילת שנות ה-90, כאשר מבנים דתיים לאחר עשורים של איסורים והחרמות סובייטיים החלו לחזור לקהילות. לפי זכרונותיו, ההרגשה הייתה כמעט פיזית: כאילו נמצא על כוכב לכת אחר. אז הוא עדיין ידע מעט על אדריכלות דתית יהודית, אך הבין שהקירות סביבו היו מקום תפילה של אנשים, שהקשר איתם החיים הסובייטיים כמעט ניתקו.
מאוחר יותר זה הפך לאחת הנושאים המרכזיים בעבודתו.
קוטליאר הפך לאמן ויטראז’ים, חוקר אמנות, מרצה, אוצר, משחזר. הוא חוקר ציורי בתי כנסת, עוסק באמנות יהודית באוקראינה. Ukraїner מכנה אותו כמעט החוקר האוקראיני היחיד שעובד באופן שיטתי עם ציורי בתי כנסת. בין הפרויקטים שלו – “תפילות מצוירות” ו”השטעטל האוקראיני. חזרה למקומות הכוח”.
אגב, “שטעטל” כאן אינו כינוי יפה לעיירה ישנה. זו מילה ביידיש – כך כינו ערים ועיירות במזרח אירופה עם אוכלוסייה יהודית משמעותית. שמות רבים, שפוגשים כיום ישראלים במסמכי סבים וסבתות, בספרי משפחה או בארכיונים של יד ושם, היו פעם מרכזים יהודיים חיים כאלה.
ומה שנותר מהמקומות הללו, כעת מנסים לפחות לתעד. באוגוסט חוקרי מרכז האמנות היהודית של האוניברסיטה העברית בירושלים נסעו לפודוליה האוקראינית ובדקו יותר מ-30 בתי כנסת היסטוריים. נאנובוסטי סיפרו בפירוט על המשלחת הזו מירושלים. פודוליה במקרה זה לא צריך לבלבל עם פודול של קייב: פודוליה הוא אזור היסטורי גדול בדרום-מערב אוקראינה, ופודול הוא רובע ישן של קייב עצמה.
וכאן בדיוק בפודול מתחילה החלק הקייבי של סיפורו של קוטליאר.
בית הכנסת בפודול הפך למקום של המשפחה
לאחר תחילת הפלישה הרוסית המלאה, קוטליאר יחד עם משפחתו עזב את חארקוב לקייב.
בבירה המשפחה החלה ללכת לבית הכנסת הגדול בפודול. עבורם הוא הפך כבר לא לאובייקט מחקר ולא למבנה היסטורי, אלא למרחב קהילתי אישי.
פודול הוא אחד הרבעים העתיקים ביותר בקייב, החלק ההיסטורי התחתון של העיר ליד הדנייפר. עבור ההיסטוריה של יהודי קייב זה גם מקום חשוב: לפני המהפכה הייתה כאן סביבה עירונית יהודית צפופה עם בתי תפילה, מסחר, מלאכה, בתי ספר, צדקה.
בית הכנסת הגדול עצמו הופיע כאן בסוף המאה ה-19. והוא נוצר לא בדרך הרגילה.
האימפריה הרוסית הגבילה ברצינות את זכויות היהודים, כולל האפשרות ליצור מבנים תפילה חדשים. לכן ההיסטוריה של בית הכנסת בקייב קשורה לניסיונות הקהילה לעקוף משפטית את האיסורים שהיו בתוקף – המבנה עוצב במקור כך שניתן יהיה להשתמש בו בפועל לתפילה.
זו פרט חשוב. כשמסתכלים היום על בית הכנסת הישן רק כאנדרטה אדריכלית, קל לאבד את השאלה: למה בכלל היה צריך לבנות אותו כך?
התשובה די פשוטה. כי לא תמיד הרשו ליהודים לבנות בית כנסת בצורה נורמלית.
אחר כך הגיעה השלטון הסובייטי. בשנת 1929 סגרו את בית הכנסת. מאוחר יותר הוא חזר לפעול ובמשך עשרות שנים נותר אחד המקומות הבודדים לחיים דתיים יהודיים פומביים בקייב.
כך שהיום בית הכנסת הפעיל אינו שחזור של עולם שנעלם. זה מבנה, שדרכו העולם ההוא עבר איכשהו הלאה.
שלושה ויטראז’ים. ובתוכם כמעט כל ההיסטוריה של הקהילה
לקוטליאר יש בבית הכנסת שלושה נושאים מרכזיים של ויטראז’ים.
באחד – ידיים של כהנים בזמן ברכה.
כהנים הם צאצאי משפחת הכהונה היהודית העתיקה, הקשורה לשירות המקדש. מחווה עם אצבעות מפוזרות בצורה מסוימת לישראלי, שמבקר לפעמים בבית הכנסת, בדרך כלל אין צורך להסביר. אבל עבור הקורא החילוני דובר הרוסית באוקראינה, התמונה הזו עשויה להיראות פשוט כשתי ידיים מורמות. במסורת היהודית יש לו משמעות ספציפית – ברכת כהנים.
חלון אחר מוקדש לבאבי יאר.
באבי יאר נמצא בקייב עצמה. ב-29 וב-30 בספטמבר 1941 כוחות הכיבוש הגרמניים ויחידותיהם ירו שם כמעט 34 אלף יהודים. הרציחות נמשכו מאוחר יותר; במקום הושמדו גם רומאים, שבויי מלחמה סובייטיים, מחתרתיים ואנשים אחרים.
עבור ישראל, השם “באבי יאר” הפך מזמן לאחד הסמלים של השואה בשטח ברית המועצות. אבל עבור קייב זו גם היסטוריה של השמדת חלק עצום מתושבי העיר עצמה.
לאחר המלחמה, השלטון הסובייטי נמנע במשך עשרות שנים משיחה נפרדת על קורבנות יהודיים של באבי יאר. בספטמבר 1966 אנשים החלו להתאסף שם לראשונה בעצמם. נאנובוסטי סיפרו איך התקיימה ההפגנה הראשונה הזו ולמה מסמכים סובייטיים כינו אותה “אסיפה מבישה של לאומנים יהודים ואוקראינים”.
הזיכרון היה צריך לחזור ממש מלמטה.
אפילו הספר של אנטולי קוזנצוב “באבי יאר” עבר דרך הצנזורה הסובייטית. בספטמבר 2026 יצא בקייב מהדורה אוקראינית חדשה של הספר התיעודי הזה; סיפרנו בנפרד מה בדיוק קרה עם הטקסט של קוזנצוב ולמה הגרסה המלאה של הספר נמצאה מחוץ לברית המועצות.
והנה התמונה של באבי יאר נמצאת לא במוזיאון, אלא בחלון של בית הכנסת הפעיל בקייב.
הוויטראז’ השלישי עוסק כבר במשהו אחר: בתחיית הקהילה היהודית.
אם לפשט, שלוש העבודות מספרות סיפור ארוך אחד: מסורת יהודית, השמדה וחיים לאחר השמדה.
קוטליאר יצר אותה בזכוכית.
ואז לידו התפוצץ טיל רוסי.
“אלוהים, זה ממש מול הוויטראז’ים שלי”
באוקטובר 2025 במהלך התקפה רוסית על קייב, בית הכנסת נפגע.
נפגעו גם הוויטראז’ים.
קוטליאר סיפר ל-Ukraїner שכשראה את החדשות על המכה, מיד חשב על החלונות שלו. בבוקר הגיע לבית הכנסת. התברר שהכל יכול היה להסתיים הרבה יותר גרוע: גל הפיצוץ הראשי עבר נמוך יותר, ולכן הוויטראז’ים לא נהרסו לחלוטין.
אבל היו נזקים.
שני חלונות היה צריך לפרק ולשקם.
זה לא מקרה בודד בהיסטוריה של אובייקטים יהודיים אוקראיניים לאחר פברואר 2022. הקהילה היהודית המאוחדת של אוקראינה אספה נתונים על כ-40 אובייקטים של תשתית דתית, זיכרון, חינוך וחברה יהודית שנפגעו במהלך התוקפנות הרוסית. ברשימה יש בתי כנסת, בתי ספר, בתי קברות, מבני קהילה ומקומות זיכרון.
נאנובוסטי פרסמו ניתוח מלא של הרשימה הזו בנפרד. שם חשוב להסתכל לא רק על מספר האובייקטים. מאחורי פריט אחד לפעמים עומד בית קברות, מאחורי אחר – בית ספר או קהילה פעילה, כלומר מקומות בעלי תפקיד שונה לחלוטין ובקנה מידה שונה לחלוטין.
כאן חשובה עוד נקודה.
עבור חלק מהקוראים הישראלים “המלחמה באוקראינה” היא קודם כל חזית, קייב, חארקוב, טילים, פוליטיקה. אבל תחת המכות נמצאת גם טריטוריה שבה במשך מאות שנים התפתחה חלק משמעותי מהתרבות היהודית האשכנזית. לפעמים טיל פוגע לא רק בעוד מבנה ישן ברחוב אוקראיני. זה יכול להיות מקום, ששמו דרך שני דורות כבר חי בחיפה, אשדוד או באר שבע.
ויטראז’ – בכלל לא מסורת טיפוסית של השטעטל הישן
לסיפור הזה יש עוד שכבה מעניינת.
קוטליאר מסביר: הוויטראז’ים עצמם לא היו חלק מסורתי של בתי הכנסת הישנים במזרח אירופה.
תרבות הוויטראז’ים קשורה הרבה יותר חזק לאדריכלות הנוצרית של אירופה. בבתי כנסת היא מתחילה להתפשט יותר בולט בערך מהמאה ה-19, במיוחד בקהילות מודרניות. בשטעטל אוקראיני או פולני קטן זכוכית צבעונית בבית תפילה לא הייתה דבר הכרחי.
אמנות יהודית מעולם לא התקיימה בוואקום. היא חיה לצד תרבויות אחרות, קיבלה משהו, שינתה משהו לעצמה.
זה נראה היטב גם בציורי בתי הכנסת הישנים של אוקראינה.
לאחרונה הוצגה בקייב תערוכה “תפילות מצוירות”, שהוקדשה לציורי בתי הכנסת של בוקובינה האוקראינית, שנמצאים בסכנת היעלמות. נאנובוסטי סיפרו על התערוכה הזו ועל למה סטודנטים אוקראינים היום מתעדים אמנות יהודית בערים קטנות של בוקובינה.
כאן המעגל כמעט נסגר: קוטליאר עוסק באותו עולם, שלפני זמן לא רב עבור רוב תושבי אוקראינה התקיים איפשהו בנפרד – כ”היסטוריה יהודית”.
אבל הוא לא נפרד.
מקייב עד סטריי – מבנים שונים מאוד, בעיה אחת
ב-19 בספטמבר 2026 הופיע עוד דוגמה.
בסטריי שבמחוז לבוב חתמו הרשויות העירוניות וארגון “ספדשינה UA” על מזכר על הכנת שיקום בית הכנסת הגדול משנת 1817. נאנובוסטי ניתחו בפירוט את ההיסטוריה של המבנה הזה – מהקהילה היהודית הגדולה של סטריי עד השואה, מחסן סובייטי וניסיון להפוך את בית הכנסת לבריכה.
סטריי – עיר דרומית ללבוב. במסמכים ישנים אפשר למצוא Stryj, Stryi, סטריי, סטריי או סטרי בעברית – אלה לא מקומות שונים, אלא צורות לשוניות שונות של שם אחד. עבור משפחות ישראליות זה בעל משמעות מעשית: אדם מחפש את עיר אבותיו בארכיון ולפעמים חושב שפגש כמה יישובים שונים.
עם בית הכנסת בקייב המצב כמעט הפוך.
בקייב המבנה חי, הקהילה פועלת, והמשחזר מציל אלמנטים פגועים נפרדים.
בסטריי מבית הכנסת הגדול נותרו בעיקר קירות.
אבל שתי ההיסטוריות מראות בעיה אחת: המורשת היהודית של אוקראינה היום צריכה בו זמנית להיחקר, לשקם ולפעמים פשוט להספיק לשמר עד ההרס הבא.
וכאן מופיעה קשר ישראלי ישיר, שלא הומצא במיוחד למאמר. מרכז האמנות היהודית של האוניברסיטה העברית בירושלים חקר באוגוסט 2026 יותר מ-30 בתי כנסת בפודוליה האוקראינית. המומחים צילמו חזיתות, תיעדו תכנון, פרטים אדריכליים, שרידי ציורים. הם חוקרים לא “חורבות אקזוטיות של מזרח אירופה”, אלא עולם חומרי של קהילות, מהן יצאה חלק מהיהדות המודרנית של ישראל.