ארה”ב כבר לא מעמידה את ישראל מעל כולם? Politico תיאר משבר חדש ביחסים בין טראמפ לנתניהו

ביחסי ארה”ב וישראל מופיעה נוסחה חדשה, שנראתה עד לא מזמן כמעט בלתי אפשרית למחנה הימין הישראלי: אפילו תחת דונלד טראמפ, ישראל כבר לא מובטחת להישאר “יוצאת דופן” במדיניות החוץ האמריקאית.

זהו בדיוק המסקנה שנובעת מהחומר של Politico, שפורסם ב-27 ביוני 2026 תחת הכותרת “Israel’s Vance problem is bigger than JD Vance”. מחברי המאמר — פליסיה שוורץ, אלכס גנגיטאנו ודשה ברנס — מסתמכים על מקורות רבים, כולל פקידים אמריקאים וישראלים, וכן אנשים המכירים את היחסים בין שתי הממשלות. המחשבה המרכזית של החומר: הבעיה של ישראל אינה רק בסגן נשיא ארה”ב ג’יי די ונס, אלא בשינוי עמוק יותר בלוגיקה של וושינגטון.

לפי הסיפור של Politico, ישראל ציפתה שהדוקטרינה America First בתקופת הנשיאות השנייה של טראמפ תכלול חריגה מיוחדת לישראל. אבל עכשיו, כפי שאומרים מקורות הפרסום, בוושינגטון יותר ויותר יוצאים מנקודת הנחה אחרת: אם האינטרסים של ישראל והאינטרסים של הממשל האמריקאי מתנגשים, הצד האמריקאי לא מחויב לבחור אוטומטית בקו הישראלי.

לישראל זהו אות כואב. בירושלים התרגלו לחשוב שעם טראמפ היחסים עם ארה”ב יהיו לא רק קרובים, אלא כמעט ללא תנאים. אולם השבועות האחרונים הראו: התמיכה יכולה להישאר, אך המחיר הפוליטי והתנאים משתנים.

מה בדיוק כתב Politico

לפי Politico, במעגלים הפוליטיים הישראליים מתחיל להבין שהסטטוס של ישראל כבת ברית של ארה”ב כבר לא עומד מעל משימות החוץ האחרות של וושינגטון. אחד היועצים הפוליטיים הישראלים הסביר זאת כך: ישראל ציפתה שתוכל להישאר חריגה מכל מה שאמריקה עושה במדיניות החוץ, אך לוגיקה כזו לא יכלה להימשך לנצח.

המשמעות של המשפט הזה חשובה יותר מהציטוט עצמו. לא מדובר בקרע בברית ולא בכך שארה”ב “זורקת” את ישראל. מדובר במשהו אחר: ישראל כבר לא יכולה להיות בטוחה שכל התנגשות אינטרסים תיפתר לטובתה.

זו הסיבה שהחומר של Politico נשמע מדאיג לממשלת בנימין נתניהו. אם בעבר בישראל רבים ציפו שטראמפ יעניק תמיכה מלאה לפני הפתרונות הפוליטיים העתידיים, עכשיו, לפי מקורות, אין אוטומטיות כזו. אחד המרואיינים, המכיר את היחסים בין שתי הממשלות, אמר ישירות: נתניהו ציפה לתמיכה מלאה מטראמפ לפני הבחירות, אך זה עדיין לא קרה.

לקהל הישראלי זהו רגע חשוב במיוחד. חדשות ישראל כבר ציינו מספר פעמים שהיחסים בין ישראל לארה”ב לא ניתן להעריך רק לפי הצהרות פומביות על ידידות. לפעמים הפוליטיקה האמיתית נראית לא במחמאות, אלא במקום שבו וושינגטון מתחילה להציב גבולות.

מדוע ונס הפך לסמל של הגישה החדשה

דמותו של ג’יי די ונס התמקדה במשבר לאחר הצהרתו ב-18 ביוני 2026. בתדרוך בבית הלבן הוא הזהיר בחריפות את המבקרים הישראלים של ההסכם בין ארה”ב לאיראן. לפי Axios, ונס אמר שדונלד טראמפ הוא המנהיג היחיד בעולם שמתייחס לישראל בחיבה, ושלא היה כדאי לממשלה הישראלית לתקוף את בעל הברית החזק היחיד שנותר לישראל.

Le Monde גם ניתח את ההצהרה הזו וקרא לה אזהרה קשה לישראל. הפרסום הצרפתי הדגיש שהמילים של ונס נשמעו על רקע ביקורת של פוליטיקאים ימניים ישראלים על הקו האמריקאי כלפי איראן.

במבט ראשון זה יכול היה להיראות כהתבטאות אישית של ונס. אבל Politico מציע זווית אחרת: ונס אינו סטייה מהקו, אלא ביטוי שלו. הוא אומר בקול רם את מה שחלק מהממשל של טראמפ כבר רואה כמציאות פוליטית.

לפי מידע הקרוב לצוות סגן הנשיא, הרטוריקה של ונס משקפת שינוי במצב הרוח הציבורי בארה”ב, כולל בקרב רפובליקנים צעירים. זה עקרוני: אם בעבר העמדה הפרו-ישראלית בתוך המפלגה הרפובליקנית נחשבה כמעט חובה, עכשיו בקרב חלק מהאלקטורט הימני נשמע יותר ויותר השאלה — מדוע האינטרסים של מדינה אחרת צריכים לקבוע את המדיניות האמריקאית?

כאן הסיסמה America First מתחילה לעבוד לא רק נגד אוקראינה, אירופה או ארגונים בינלאומיים, אלא גם נגד הציפיות המסורתיות של ישראל.

הסכם האיראני כנקודת התנגשות

הרקע המרכזי של המשבר הנוכחי הוא הקו האמריקאי כלפי איראן. ב-17 ביוני 2026 ארה”ב ואיראן הגיעו להסכם ראשוני, סביבו מיד נוצר מתח בין וושינגטון לירושלים. Reuters כותב שהממשל של טראמפ ניסה להגן על ההסכם הזה, בעוד שבישראל הוא עורר דאגה וביקורת.

לנתניהו איראן אינה נושא דיפלומטי רגיל. הביוגרפיה הפוליטית שלו נבנתה במשך עשורים סביב אזהרות על האיום הגרעיני, לחץ על וושינגטון וניסיונות לשכנע את הנשיאים האמריקאים לפעול בצורה קשה יותר. לכן כל הסכם של ארה”ב עם איראן נתפס בישראל לא רק כצעד מדיני חוץ, אלא גם כמבחן להשפעתו של נתניהו על המערכת האמריקאית.

Reuters ב-24 ביוני 2026 כתב שההסכם החדש של ארה”ב עם איראן יכול להיות מכה פוליטית לנתניהו. לפי הערכת אנליסטים ודיפלומטים, הוא מסתכן להיות לא האדריכל של הקו האמריקאי, אלא שבוי שלו: וושינגטון משחקת את המשחק שלה, וישראל נאלצת להגיב.

על רקע זה הצהרותיו של ונס מקבלות משמעות קשה יותר. הוא לא רק מבקש מהשרים הישראלים להיות זהירים במילים. הוא למעשה אומר: אם ישראל תפריע להסכם האמריקאי, וושינגטון עשויה לשקול מחדש את מידת התמיכה.

זה לא אומר הפסקה מיידית של הסיוע הצבאי. אבל זה אומר הופעת מנוף לחץ חדש.

מדוע זה חשוב לישראל

לישראל הברית עם ארה”ב אינה מותרות דיפלומטיות, אלא חלק ממערכת הביטחון הלאומית. הסיוע הצבאי האמריקאי, ההגנה הפוליטית במוסדות בינלאומיים, אספקת הנשק, הכיסוי הדיפלומטי וההשפעה על שחקנים אזוריים היו במשך עשורים אלמנטים קריטיים באסטרטגיה הישראלית.

אבל הלוגיקה האמריקאית החדשה נשמעת אחרת: התמיכה בישראל נשארת, כל עוד היא לא מפריעה לאינטרסים הגדולים של ארה”ב.

במובן זה Politico מתעד לא רק קונפליקט בין ונס לשרים הישראלים. הפרסום מתאר שינוי עמוק יותר: ישראל מתמודדת עם כך שהברית שלה עם ארה”ב הופכת לפחות רגשית, פחות אידיאולוגית ויותר טרנזקציונלית.

כלומר וושינגטון יכולה לומר: אנחנו תומכים בכם, אבל לא בכל מחיר. אנחנו בני ברית שלכם, אבל לא הכלי האוטומטי שלכם. אנחנו מתחשבים בביטחון ישראל, אבל לא מחויבים להכפיף לה את כל המדיניות האמריקאית במזרח התיכון.

לממשלת נתניהו זה מסוכן במיוחד, כי הלגיטימיות הפנימית שלה במידה רבה נשענת על דמות המנהיג שיודע לדבר עם השלטון האמריקאי טוב מכולם. אם הדמות הזו נחלשת, הבעיה הופכת לא רק לדיפלומטית, אלא גם פוליטית.

בתוך המפלגה הרפובליקנית משתנה היחס לישראל

אחד האלמנטים החשובים ביותר בסיפור הזה הוא השינוי בקהל הימני האמריקאי. התמיכה בישראל בארה”ב הייתה במשך עשורים חזקה גם בקרב דמוקרטים וגם בקרב רפובליקנים, אף שצורותיה היו שונות. אבל בשנים האחרונות שתי המפלגות חוות קרעים פנימיים.

אצל הדמוקרטים התחזקה הביקורת על ישראל באגף השמאלי. אצל הרפובליקנים גדל ההשפעה של המחנה שלא רוצה מלחמות חדשות, התחייבויות חדשות והוצאות חוץ חדשות. עבור קבוצה זו ישראל נשארת בת ברית, אבל כבר לא בהכרח בת ברית שבשבילה ארה”ב צריכה לקחת כל סיכון.

Reuters ב-26 ביוני 2026 כתב בנפרד על ההבדל בטונים בין ונס למזכיר המדינה מרקו רוביו. ונס דיבר בצורה קשה יותר על כך שפעולות ישראל עלולות לערער את מאמצי השלום של ארה”ב, בעוד שרוביו הדגיש יותר את זכותה של ישראל להגנה עצמית. הבית הלבן מצדו הכחיש רשמית קרע וטען שכל הממשל פועל במסגרת הקו של טראמפ.

לישראל זה אומר שאפילו בתוך הממשל של טראמפ אין אינטונציה פשוטה אחת. יש תמיכה בישראל, אבל יש גם גירוי. יש רפלקס רפובליקני פרו-ישראלי מסורתי, אבל יש גם מדיניות חדשה של ריסון.

נתניהו מצא את עצמו במלכודת מורכבת

נתניהו צריך את טראמפ. אבל טראמפ לא בהכרח צריך את נתניהו באותה מידה.

בזה טמונה האסימטריה החדשה. ראש הממשלה הישראלי מעוניין בהצגת תמיכה מלאה מצד הבית הלבן, במיוחד אם ישנה טלטלה פוליטית פנימית בישראל. טראמפ מצדו מעוניין להציג את עצמו כנשיא שמסיים מלחמות, חותם על עסקאות ומכריח את בעלי הברית להתחשב בתנאים האמריקאיים.

אם נתניהו מבקר בצורה חדה מדי את ההסכם עם איראן, הוא מסתכן להרגיז את הבית הלבן. אם הוא שותק, הוא מסתכן לקבל ביקורת מימין בתוך ישראל. אם הוא ממשיך בפעולות צבאיות שוושינגטון רואה כמזיקות לדיפלומטיה שלה, הוא עלול להתמודד עם לחץ פתוח יותר.

זו הסיבה שהמשפט של המקור של Politico על כך ש”הגרוע ביותר עוד לפנינו” נשמע לא כהגזמה רגשית, אלא כתחזית פוליטית.

מה זה אומר לקהל הישראלי

לקוראים בישראל הסיפור הזה חשוב לא רק כפרק נוסף ביחסי טראמפ ונתניהו. הוא מראה שישראל נכנסת לתקופה שבה הערבויות המוכרות הופכות לפחות ברורות.

ארה”ב נשארת בעלת הברית העיקרית של ישראל. זה לא השתנה בשבוע אחד ולא נעלם אחרי הצהרה אחת של ונס. אבל משתנה איכות הקשר הזה. התמיכה תהיה תלויה יותר ויותר במידה שבה פעולות ישראל תואמות את התוכנית האמריקאית לאזור.

אם ארה”ב רוצה הסכם עם איראן, לישראל יהיה קשה יותר לטורפד אותו.
אם ארה”ב רוצה יציבות בלבנון, לישראל יהיה קשה יותר להסביר את המשך המכות רק בלוגיקה הפנימית של הביטחון.
אם טראמפ רוצה להראות לבוחרים האמריקאים שהוא לא מכניס את המדינה למלחמות חדשות, הציפיות הישראליות עלולות להפוך עבורו לעומס פוליטי.

חדשות ישראל סבורים שהשאלה המרכזית עכשיו היא: האם ישראל תוכל לשמור על הברית האסטרטגית עם ארה”ב אם וושינגטון מפסיקה לראות את האינטרסים הישראליים כהמשך אוטומטי של האמריקאיים?

בינתיים התשובה לא ברורה.

אבל כבר רואים שתקופת הנוסחאות הפשוטות מסתיימת. המשפט “טראמפ יתמוך בישראל” כבר לא מסביר את כל התמונה. צריך להוסיף: יתמוך — אם זה לא סותר את ההסכם שלו, את האלקטורט שלו, את הבנתו את America First ואת רצונו להראות שהוא זה שמנהל את המצב.

סיכום

החומר של Politico חשוב לא כי הוא מדווח על קונפליקט אישי בין ונס לישראל. משמעותו עמוקה יותר: הוא מתעד רגע שבו בפוליטיקה האמריקאית ישראל מפסיקה להיות יוצאת דופן ללא תנאים.

לנתניהו זהו סיכון דיפלומטי.
למחנה הימין הישראלי — מכה אידיאולוגית.
לוושינגטון — ניסיון להחזיר לעצמה שליטה על סדר היום במזרח התיכון.
לישראל — תזכורת שגם בעל הברית הקרוב ביותר יכול ברגע מסוים לומר: קודם כל האינטרסים של ארה”ב, אחר כך כל השאר.

בזה טמונה המציאות החדשה שמתאר Politico: הבעיה של ישראל עם ונס — זו לא רק בעיה עם ונס. זו בעיה עם אמריקה, שיותר ויותר דורשת מבעלי הברית להתאים את עצמם אליה, ולא להפך.