רוסיה מציעה לחזק את הגנת הנ”מ של איראן: מדוע מחסור בטילים כבר מקשר בין ארה”ב, אוקראינה וישראל

במהלך גל אחד של התקפה איראנית, ארה”ב יכלה לשגר עד 160 מיירטים מודרניים מסוג פטריוט בעלות של עד 640 מיליון דולר. באותו זמן, אירופה מחפשת טילים לאוקראינה, יוון רוכשת מערכות הגנה אווירית ישראליות, ורוסיה מציעה לחזק את ההגנה של איראן.

אם מחפשים כמה פטריוט נשארו לארה”ב אחרי המלחמה עם איראן, כמה עולה PAC-3 MSE ולמה לאוקראינה שוב חסרים טילים למערכות אלו, כל שלושת השאלות כעת מתמקדות בבעיה אחת: המיירטים מתבזבזים מהר יותר ממה שניתן להחליפם בשקט. פטריוט הוא מערכת הגנה אווירית והגנה מפני טילים אמריקאית, ו-PAC-3 MSE הוא הטיל המודרני שלה לפגיעה ישירה, המיועד בין היתר למאבק במטרות בליסטיות.

בלילה של 31 באוגוסט איראן תקפה מטרות אמריקאיות בירדן. The Hormuz Letter כותב כי סוללות הצבא האמריקאי שיגרו בין 96 ל-160 PAC-3 MSE נגד 32–40 טילים בליסטיים איראניים — שלושה עד ארבעה מיירטים למטרה. במחיר משוער של כ-4 מיליון דולר לטיל, בזבוז כזה משמעו 384–640 מיליון דולר לגל אחד.

הנקודה הממוצעת של הערכה זו היא 128 שיגורים. זה בולט במיוחד על רקע הייצור: לוקהיד מרטין דיווחה כי בשנת 2025 כולה סיפקה שיא של 620 PAC-3 MSE. כלומר, לילה כזה, אם לוקחים את ההערכה הממוצעת של The Hormuz Letter, מתאים לכ-21% מהתפוקה השנתית של 2025. כאן הכסף כבר משני: אי אפשר להכריח את המפעל להחזיר בלילה את מה שהסוללה שיגרה בדקות.

אני, אנטון פשדינסקי, חיברתי את המספרים הללו למה שקורה כעת סביב אוקראינה, יוון ואיראן.

לחדשות ישראל — Nikk.Agency הקשר הNikk.Agency�ת: ישראל חיה באותה מציאות של התקפות בליסטיות מסיביות, רק שהיא נשענת בעיקר על Arrow ו-David’s Sling, בעוד שארה”ב ואוקראינה תלויות באופן קריטי במשפחת פטריוט.

128 טילים — זה 15% מהמלאי האמריקאי או לא

בהערכה של CSIS ביולי, המלאי האמריקאי של מיירטים מודרניים מסוג פטריוט היה בטווח של כ-759–827 יחידות. אם פשוט מחלקים 128 במספרים אלו, מקבלים כ-15.5–16.9%. מכאן נובעת הערכת ההיקף: גל כזה יכול לקחת כ-שישית מהמלאי שמופיע בחישובי המרכז.

כאן חשובה פרט טכני. בחישובי CSIS נכללים PAC-3 MSE ו-PAC-3 מוקדמים יותר; עד כ-400 PAC-2 ישנים המרכז לקח בחשבון בנפרד. לכן את המספר של כ-15% נכון יותר לקרוא כמדד סדר הבזבוז ביחס למלאי המודרני של פטריוט שהוערך על ידי CSIS: בתוכו נמצאות גרסאות שונות של PAC-3.

על מהות הבעיה זה כמעט לא משפיע. CSIS כבר ביולי כתב כי המלאי האמריקאי של פטריוט ירד מתחת לאלף. כל מטח איראני מסיבי חדש כעת מבזבז את אותו סוג תחמושת מוגבל, שנדרש לכוחות האמריקאים ולבעלי בריתם.

המפעלים מגבירים את הייצור, אך המלחמה מתקדמת מהר יותר

לוקהיד מרטין הגדילה את ייצור PAC-3 MSE ביותר מ-60% תוך שנתיים וב-2025 סיפקה 620 טילים. בינואר 2026 החברה וממשלת ארה”ב הסכימו להעלות את כושר הייצור השנתי מכ-600 לכ-2,000 מיירטים, אך להגיע לרמה זו מתוכנן רק עד סוף 2030.

על הנייר זה גידול עצום. באריתמטיקה קרבית זה נראה אחרת: 128 מיירטים — כ-שניים וחצי חודשי ייצור בקצב של 620 טילים בשנה. והמפעל עובד לא רק עבור הצבא האמריקאי. מדינות אחרות רוכשות PAC-3, ולכן טיל שיוצר עדיין לא אומר שהוא יגיע מחר למחסן אמריקאי או ליד משגר אוקראיני.

לישראל ההיגיון הזה מוכר מהתקפות מסיביות משלה. ברגע התקיפה, עלות היירוט נמדדת לא רק במיליוני דולרים, אלא גם בתחמושת שנותרה לגל הבא.

אוקראינה כעת מחפשת טילים בספרד וביוון

על רקע זה, בלומברג דיווח כי נאט”ו והאיחוד האירופי מגבירים את הלחץ על ספרד ויוון, במטרה להעביר לאוקראינה מיירטים נוספים מסוג פטריוט. נדונה תוכנית שבה נורבגיה תרכוש טילים ממדריד ואתונה ולאחר מכן תעביר אותם לקייב. במרכז המשא ומתן נמצאים גם PAC-2 — גרסה ישנה יותר של טילי פטריוט; לחלק מהמלאי האירופי מתקרב מועד התפוגה.

השאלה אמורה להידון ב-1–2 בספטמבר בפגישות שרי אירופה באירלנד. לספרד ויוון נותרו מלאים אירופיים ניכרים של פטריוט. יוון בעבר התנגדה להעברה, והסבירה זאת בצורך להגן על המרחב האווירי שלה על רקע מתיחות כרונית עם טורקיה.

לקורא הישראלי כאן חשוב לא לערבב מערכות רוסיות: לטורקיה יש S-400 שנרכשו מרוסיה, וליוון יש S-300. אלו מערכות שונות והיסטוריות פוליטיות שונות.

יוון במקביל רוכשת מערכות הגנה אווירית ישראליות

יש פרט שמקשר את הסיפור האוקראיני לישראל ישירות. ב-31 באוגוסט ישראל ויוון חתמו על הסכם הגנה בכ-3.5 מיליארד דולר. הוא כולל יצירת הגנה אווירית רב-שכבתית יוונית על בסיס David’s Sling, SPYDER ו-BARAK MX הישראליים, וכן מכ”מים ומערכת ניהול.

מתבצעת כאן התארגנות יוצאת דופן. אתונה לא רוצה להחליש במהירות את הפטריוט שלה בגלל טורקיה, בעלי הברית דורשים למסור לאוקראינה לפחות חלק מהמיירטים, ויוון עצמה משקיעה במקביל מיליארדים בארכיטקטורה ישראלית חדשה להגנה אווירית והגנה מפני טילים.

זה לא אומר שמחר המערכות הישראליות פשוט יחליפו את הפטריוט וישחררו את כל הטילים היווניים. אבל בטווח הבינוני, המערכת החדשה עשויה לשנות את האיזון שבגללו אתונה מחזיקה כל כך חזק במלאי האמריקאי.

בינתיים רוסיה מציעה לחזק את ההגנה האווירית של איראן

כמעט במקביל להחלפת המהלומות החדשה בין איראן לארה”ב, מוסקבה ציינה בפומבי במה היא מוכנה לעזור לטהראן הלאה.

ב-1 בספטמבר 2026, ראש השירות הפדרלי הרוסי לשיתוף פעולה צבאי-טכני, דמיטרי שוגייב, ציין את מערכות ההגנה האווירית ככיוון העיקרי לשיתוף פעולה צבאי בין שתי המדינות. לדבריו, הנושא נדון זמן רב; מלבד הגנה אווירית, על סדר היום נותרו טכנולוגיה אווירית ונשק אחר. שוגייב הזכיר במיוחד את ה-S-300 הרוסיים שסופקו לאיראן והצהיר שהם “מוכיחים את עצמם ביעילות רבה”.

לישראל הערכה זו נראית לפחות שנויה במחלוקת.

כבר באפריל 2024, תקיפה ישראלית הוציאה מכלל פעולה אחת מארבע סוללות ה-S-300 הרוסיות ליד טהראן, ולאחר המבצע ב-26 באוקטובר, נתניהו הצהיר על השמדת שלוש הנותרות. בפברואר 2026, צה”ל שוב עשה את ההגנה האווירית האיראנית לאחת המטרות הראשונות: ביום הראשון של מבצע משותף עם ארה”ב, כ-200 מטוסים ישראליים תקפו יותר מ-500 מטרות, כולל מערכות הגנה אווירית אסטרטגיות. השמדת והדחקת ההגנה האווירית אפשרה להרחיב את חופש הפעולה של חיל האוויר הישראלי מעל איראן.

והצהרת שוגייב לא נשמעה בוואקום דיפלומטי.

באותו יום, 1 בספטמבר, נשיא איראן מסעוד פזשקיאן נפגש עם פוטין בבישקק בשולי פסגת SCO. פוטין הצהיר על סולידריות מוסקבה עם איראן והבטיח לשמור על קשרים כלכליים למרות המלחמה והסנקציות. פזשקיאן הודה לרוסיה על עמדתה ודיבר על האפשרות שמוסקבה וטהראן יעמדו יחד מול ה”יונילטרליזם” האמריקאי.

לכן הייתי מסתכל על השיחה על ההגנה האווירית הרוסית לא כעל פרסומת יצוא רגילה. אחרי סדרת תקיפות ישראליות ואמריקאיות, איראן נאלצת לשקם מחדש את המגן האווירי הפגוע, וטהראן מחפשת נשק לא רק ברוסיה: בקיץ דווח גם על רכישת מאות מערכות הגנה אווירית ניידות סיניות. מוסקבה כעת מציעה בפומבי לסגור את הכשל הכואב ביותר עבור איראן — הגנת השמיים מפני אותם מטוסים ישראליים ואמריקאיים שכבר הראו יכולת להגיע לאובייקטים אסטרטגיים עמוק בתוך המדינה.

מה באמת מקשר בין חמשת הסיפורים הללו

לפנינו לא רק חדשות על מטח פטריוט יקר. ארה”ב מנסה בו זמנית למלא את המלאי שלה ולהגן על בסיסים במזרח התיכון; אוקראינה מחפשת כל טיל זמין; יוון מתמקחת בגלל סיכונים משלה ובמקביל רוכשת הגנה אווירית ישראלית; איראן אחרי התקיפות מחפשת חיזוק מרוסיה.

לכן לא הייתי מצמצם את הסיפור הזה רק ל-640 מיליון דולר מרשימים. המספר המרכזי הוא ההבדל בין הדקות שבהן ניתן לשגר עשרות מיירטים לבין השנים הנדרשות להרחבת הייצור. הפער הזה הוא שמקשר כעת את הביטחון של ארה”ב, אוקראינה, ישראל ובעלי הברית האירופיים.

מקורות: The Hormuz Letter; Bloomberg; CSIS; Lockheed Martin; Reuters.