- June 12, 2026
- 3:56 pm
- בעולם, ישראל
בימים אלה סוכנות הידיעות הרוסית TASS הציבה בעצמה זו לצד זו שתי חדשות, שבשביל ישראל נשמעות לא רק מוזרות, אלא מתגרות. בחדשה אחת – משלחת חמאס מנהלת משא ומתן במוסקבה עם סגן שר החוץ של רוסיה. בחדשה השנייה – בתל אביב, בתוך ישראל, “בני ארץ” דוברי רוסית פורשים דגל רוסי ענק בשטח של יותר מ-600 מטרים רבועים לכבוד יום רוסיה.
באופן פורמלי אלו שתי פרסומים שונים. אחד – על דיפלומטיה. השני – על חג, שירים, מעגלים ו”מאכלים רוסיים”. אבל במציאות הם מתחברים לתמונה אחת, שאי אפשר לא לראות, אם חיים בישראל אחרי 7 באוקטובר ומבינים מהי התוקפנות הרוסית עבור אוקראינה.
מוסקבה מקבלת את חמאס. חמאס מודה למוסקבה. ושני ימים לאחר מכן בתל אביב פורשים דגל ענק של רוסיה.
זהו כל ההקשר.
מוסקבה, משרד החוץ הרוסי, חמאס: מי דיבר עם מי
ב-10 ביוני 2026 סגן שר החוץ של רוסיה גאורגי בוריסנקו נפגש במוסקבה עם מוסא אבו מרזוק – סגן ראש הלשכה המדינית של חמאס. זה לא שמועות, לא סיפור מחדש מרשתות חברתיות ולא הערכה רגשית של מישהו. הזרם הרשמי של המידע הרוסי הציג את הפגישה הזו כקשר דיפלומטי נורמלי.
בהודעה נאמר כי נדונו המצב בעזה, הפסקת האש, סיוע הומניטרי, שיקום תשתיות והסדר פוליטי של “השאלה הפלסטינית”. כלומר, מוסקבה לא מסתירה: היא מנהלת דיאלוג פוליטי ישיר עם נציגי חמאס.
ואז נשמעה המשפט המפתח. מוסא אבו מרזוק הודה לרוסיה על “מאמצים דיפלומטיים ותמיכה בפלסטינים בפתרון השאלה הפלסטינית”.
לישראל זה לא משפט מופשט. חמאס – זה לא “תנועה פוליטית איפשהו רחוק”. זו ארגון טרור, שב-7 באוקטובר ביצע טבח, חטף אנשים, הרג משפחות, שרף בתים, הפך אזרחים שלווים לבני ערובה ולמגן אנושי. כאשר נציגי המבנה הזה מודים למוסקבה על תמיכה, לחברה הישראלית יש זכות לשאול: איזו תפקיד בדיוק משחקת רוסיה היום באזור הזה ובאיזה צד נמצאת הסימפתיה הפוליטית האמיתית שלה?
כאן אין צורך להמציא האשמות רועשות. מספיק לשים את העובדות זו לצד זו.
נציגי חמאס הגיעו למוסקבה.
משרד החוץ הרוסי קיבל אותם.
חמאס הודה בפומבי לרוסיה.
זה כבר מספיק כדי שכל סיפור על “רוסיה נייטרלית” יישמע כמו בדיחה תעמולתית גרועה.
\תל אביב, יום רוסיה ודגל בשטח של 600 מטרים רבועים
ב-12 ביוני 2026, ב”יום רוסיה”, התקיימה בתל אביב פעולה עם דגל רוסי ענק. לפי דיווח TASS, “בני ארץ” דוברי רוסית פרשו דגל רוסי בשטח של יותר מ-600 מטרים רבועים. זה קרה באחד הפארקים בתל אביב. בפרסומים נאמר על “עשרות משתתפים, שירים, מעגלים ומאכלים רוסיים מסורתיים”.
על הנייר – חג.
במציאות – הפגנה של סמל המדינה, שקיבלה יומיים לפני כן את נציגי חמאס במוסקבה.
וכאן מתחיל העיקר. אחרי 7 באוקטובר הדגל הרוסי בישראל כבר לא יכול להיתפס רק כ”סמל תרבותי” לחלק מהקהילה דוברת הרוסית. במיוחד כאשר לידו עומדת החדשה שחמאס מודה לרוסיה על תמיכה. במיוחד כאשר אוקראינה כבר שנים רבות מראה לעולם איך מוסקבה משתמשת ב”בני ארץ”, “תרבות”, “זיכרון”, “חגים” ו”היסטוריה משותפת” כקליפה רכה להשפעה פוליטית קשה.
לאלה שעדיין עושים כאילו זה רק דגל, השאלה מאוד פשוטה: אם ערב לפני כן מדינה כלשהי הייתה מקבלת במשרד החוץ שלה נציגי טרוריסטים שהרגו ישראלים, ואחר כך הדגל הענק שלה היה נפרש בתל אביב, האם גם אז היו קוראים לזה חג תמים?
אין צורך להעמיד פנים. בישראל מבינים היטב את שפת הסמלים.
דגל – זה לא סמרטוט. דגל – זה סימן של מדינה. והמדינה, שמקבלת היום את חמאס ושומעת ממנו תודה, לא יכולה לדרוש יחס נייטרלי לסמליה בתוך מדינה שנלחמת נגד חמאס.
מה אמר משה ראובן אסמן
ב-11 ביוני הרב הראשי של אוקראינה משה ראובן אסמן כתב על הפגישה של חמאס עם משרד החוץ הרוסי בצורה מאוד מדויקת וחריפה. מחשבתו פשוטה: לאוקראינים חשוב במיוחד לראות את מי מוסקבה מקבלת כשותף. אותם טרוריסטים חמאס, שהרגו, שרפו, אנסו וחטפו אזרחים שלווים בישראל, היום קוראים לרוסיה חברה ומודים לה על תמיכה.
זו לא רק תגובה רגשית. זה מבט של אדם שרואה את אותה מערכת רשע משני הצדדים.
ישראל נלחמת עם חמאס – פרוקסי של איראן. אוקראינה נלחמת עם התוקפנות הרוסית. איראן היא בעלת ברית של רוסיה. רוסיה מקבלת נציגי חמאס. השרשרת הזו לא דורשת אנליזה מורכבת. היא מונחת על פני השטח.
NAחדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency שמה דגש על הקשר הזה: עבור ישראלים ממוצא אוקראיני, עבור יהודים מאוקראינה, עבור דוברי רוסית בישראל שלא איבדו את המצפן המוסרי, אלו לא שתי סיפורים שונים. זהו חזית אחת – נגד הטרור, נגד השקר האימפריאלי, נגד אלה שמצדיקים רצח במילים על “הסדר פוליטי”.
המשפט של אסמן נשמע כאן במיוחד מדויק: אמור לי מי חברך, ואומר לך מי אתה.
מוסקבה עצמה מראה את בני שיחתה.
חמאס עצמו מודה למוסקבה.
ובתל אביב באותו זמן פורשים את הדגל הרוסי.
למה זה צריך להדאיג את ישראל
הבעיה אינה בכך שמישהו מדבר רוסית. השפה הרוסית לא שייכת לקרמלין. בישראל חיים מאות אלפי אנשים שעבורם רוסית היא שפה אם או שפה מוכרת, וביניהם כמות עצומה של אלה שתומכים בישראל, אוקראינה, צה”ל, הצבא האוקראיני, משפחות בני ערובה וקורבנות הטרור הרוסי.
הבעיה אינה בשפה.
הבעיה היא בסמל הפוליטי.
הבעיה היא בכך שיום רוסיה בישראל הופך להפגנה פומבית של דגל המדינה, שנלחמת נגד אוקראינה, משתפת פעולה עם איראן, מקבלת את חמאס ומנסה במשך שנים למכור את עצמה לעולם כ”לוחמת בנאציזם” ו”משכינת שלום”.
איזה “משכינת שלום”, אם חמאס מגיע למוסקבה ומודה לרוסיה?
איזו “לוחמה בטרור”, אם הטרוריסטים מרגישים בנוח במרחב הדיפלומטי הרוסי כאורחים רצויים?
איזו “תרבות”, אם לצידה תמיד מופיעה הסמליות הממלכתית, הנאמנות הפוליטית והטקסים של “העולם הרוסי”?
לישראל זה במיוחד רגיש. כי ישראל יודעת את מחיר הטרור לא מספרי לימוד. ישראל יודעת, שמאחורי המילים על “התנגדות” יכולים לעמוד קיבוצים שרופים, ילדים הרוגים, נשים נאנסות, זקנים וצעירים שנחטפו ומוחזקים במנהרות במשך חודשים.
לכן כאשר חמאס מודה לרוסיה, ובתל אביב פורשים את הדגל הרוסי, זה כבר לא רק צירוף תאריכים. זה מבחן מוסרי.
הניסיון האוקראיני כאן חשוב
אוקראינה הבינה מזמן את מה שישראל עכשיו גם חשוב לה לומר בקול רם: סמלים רוסיים לעיתים רחוקות מגיעים לבד. קודם דגל, אחר כך “בני ארץ”, אחר כך “הגנה על השפה הרוסית”, אחר כך “זיכרון משותף”, אחר כך “אנחנו רק חוגגים”, אחר כך לחץ פוליטי, תעמולה והצדקת תוקפנות.
אוקראינה שילמה מחיר עצום על כך שהעולם לא רצה לראות את התבנית הזו במשך זמן רב מדי.
עכשיו ישראל רואה תמונה דומה בביתה. לא במוסקבה, לא בקייב, לא בדונצק, אלא בתל אביב. בעיר שהפכה לאחד הסמלים של ישראל החופשית, פורשים את דגל המדינה, שבאותם ימים מקבלת את חמאס.
וזה כבר לא שאלה של טעם.
זו שאלה של ביטחון, זיכרון והיגיינה מוסרית.
אף אחד לא אומר שכל משתתף באירוע תומך אוטומטית בחמאס. זה היה שקר והכללה גסה מדי. אבל כל מי שמוציא היום בפומבי את הסמל הממלכתי הרוסי למרחב הישראלי, חייב להבין: הסמל הזה כבר לא חי בנפרד מהפוליטיקה של מוסקבה.
הוא מגיע יחד עם בוצ’ה.
הוא מגיע יחד עם מריופול.
הוא מגיע יחד עם הטילים הרוסיים על ערי אוקראינה.
הוא מגיע יחד עם הברית של מוסקבה וטהרן.
הוא מגיע יחד עם קבלת נציגי חמאס במשרד החוץ הרוסי.
ואם מישהו אומר שזה “רק חג”, אז הבעיה אינה בחג. הבעיה ברצון לא לראות את המובן מאליו.
שתי חדשות, מסקנה אחת
TASS לא חשף שום דבר במיוחד. הוא פשוט דיווח על שתי חדשות.
הראשונה: חמאס ניהל משא ומתן במוסקבה.
השנייה: בתל אביב פרשו דגל ענק של רוסיה.
אבל לפעמים התעמולה עצמה מראה בטעות יותר ממה שהיא רוצה. שתי החדשות הללו זו לצד זו נראות כמו כרזה פוליטית מוכנה. במוסקבה – חמאס. בתל אביב – הדגל הרוסי. ביניהם – תודה של חמאס לרוסיה על תמיכה.
אחרי זה קשה לדרוש שהישראלים יתפסו את הסמליות הממלכתית הרוסית כנייטרלית.
השאלה אינה אם לאנשים יש זכות לזיכרונות פרטיים, לשפה, להיסטוריה משפחתית או לתרבות אישית. יש להם. השאלה היא אחרת: האם למדינה הרוסית יש זכות מוסרית לפרוש את סמלים שלה בישראל כאילו לא קרה כלום, בזמן שהיא מנהלת דיאלוג עם אלה שהביאו לישראל את ה-7 באוקטובר?
התשובה ברורה.
לישראל ולאוקראינה היום חשוב לקרוא לדברים בשמם. חמאס – טרוריסטים. התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה – פשע. הברית של מוסקבה עם כוחות שמביאים מוות, הרס וטרור – אינה דקויות דיפלומטיות, אלא מציאות פוליטית.
ואם הדגל הרוסי מופיע בתל אביב על רקע תודה של חמאס למוסקבה, זה כבר לא רק דגל.
זה אות.
ולישראל יש את כל הזכות לשמוע את האות הזה.
