ב־1978 יצאה בפריז האוטוביוגרפיה של סוניה דלונה, Nous irons jusqu’au soleil — ״נגיע עד השמש״. האמנית הייתה אז כבר בשנות התשעים לחייה. מאחוריה היו תהילה עולמית, תערוכה בלובר, שתי מלחמות עולם, הגירה, מות בעלה ועשרות שנים של עבודה בצבע ובבדים. ובכל זאת, בין הזיכרונות החדים ביותר שלה נותרו חתונות בכפרים באוקראינה, בגדים אדומים וירוקים, סרטים צבעוניים, חמניות ושמים כחולים.
מאת: ילנה גונקו
היא עזבה את בית הוריה באוקראינה עוד בילדותה, ואת רוב חייה העבירה בצרפת. אלא שהמוצא, שבפריז השלווה היה יכול להיראות כחלק מעבר רחוק, הפך בימי השואה לסכנה ממשית לחייה.
בתולדות האמנות סוניה דלונה נחשבת לאחת מחלוצות הציור המופשט האירופי, אמנית ששינתה את האופן שבו מבינים צבע, אופנה ועיצוב. בתולדות יהדות אוקראינה היא גם שרה שטרן — בתו של מנהל מפעל מאודסה ובתה של אישה שבשנות חייה האחרונות נאלצה לבקש עזרה מאודסה הסובייטית.
מחקרים ארכיוניים שפורסמו לאחרונה מאפשרים לשחזר פרקים שכמעט לא סופרו במשך עשרות שנים: גורל הוריה, ביקוריהם של קרוביה בצרפת, ההתכתבות עם אמה והטרגדיה של אחיה הצעיר, שמת במערכת הדיכוי הפוליטי הסובייטית.
אודסה, 1885: מאין הגיעה שרה שטרן
שרה שטרן נולדה ב־14 בנובמבר 1885 לפי הלוח הנהוג כיום. הוריה היו אליה, או איליה, שטרן וחנה טרק, בני משפחה יהודית שחיה בשטח אוקראינה של ימינו, אז חלק מהאימפריה הרוסית.
במשך שנים רבות אפילו מקום לידתה של האמנית לעתיד היה שנוי במחלוקת.
ברוב הביוגרפיות הישנות מופיעה העיירה הרדיזק שבפלך פולטבה, יישוב קטן הנמצא כיום במחוז פולטבה באוקראינה. גם המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, MoMA, עדיין מציג את הגרסה הזאת.
לעומתו, מרכז פומפידו בפריז מציין את אודסה כמקום לידתה.
מקור הסתירה נעוץ באוטוביוגרפיה של דלונה עצמה. לעת זקנה היא נזכרה במקום ששמו תועתק כ־Gradzihsk, ובכך שאביה עבד במפעל. בהמשך קישרו כותבי הביוגרפיות את השם להרדיזק והחלו לציין אותה כמקום הולדתה.
החוקר האודסאי יבגני דמנוק החליט לבדוק את הסיפור באמצעות מסמכים ולא רק על סמך זיכרונות.
בארכיון המדינה של מחוז אודסה מצא רישום של הרבנות על נישואי אליה שטרן וחנה טרק במאי 1885, לפי הלוח הישן. החתן היה בן 27 והכלה בת 22.
לאחר מכן התגלתה רשומה מספר 1173 בפנקס הלידות של רבנות אודסה, מתאריך 1 בנובמבר 1885 לפי הלוח הישן. ברשומה מתועדת לידתה של שרה, בתם של אליה שטרן וחנה טרק.
באימפריה הרוסית היו פנקסי הרבנות מרשמים רשמיים של לידות, נישואים ופטירות של יהודים. לרישומים בהם היה מעמד מקביל לזה של מסמכי רישום אזרחיים.
נמצא גם מסמך נוסף: אישור נוטריוני מסנקט פטרבורג משנת 1908, ובו אודסה מצוינת כמקום לידתה של שרה. אלא שמספר הרישום בפנקס הרבנות נכתב בו בטעות כ־117 במקום 1173.
כלומר, לגרסת אודסה יש בסיס של מסמכים ארכיוניים קונקרטיים. ובכל זאת, גם כיום המקורות המוזיאליים אינם אחידים, ויש להביא בחשבון את הפער הזה.
בתחילת שנות ה־1890 המשיכה משפחת שטרן להתגורר באודסה. לפי מפקד האוכלוסין של 1897 כתובתה הייתה רחוב פרוחורובסקאיה 28, דירה 9. מאוחר יותר עברה המשפחה לרחוב חרסונסקאיה 8, דירה 26 — רחוב פסטר של ימינו.
אביה של שרה עבד בתעשיית עיבוד המתכת. בהמשך ניהל ייצור של פח מצופה בדיל ומוצרי מתכת במפעלו של המהנדס מ׳ ג׳ לוין. קרובי משפחה תיארו אותו כאיש בעל ידע טכני, קפדן ותובעני, שעבד שנים רבות באותו מקום.
המשפחה לא נמנתה עם סוחרי אודסה העשירים. אבל גם הצגתה כמשפחה חסרת כול תהיה פשטנית: עבודתו של האב, מעמדו המקצועי והעזרה שקיבלו מקרובים השתנו במהלך השנים.
לשרה היו אחים. זייליק, שנולד ב־1888, מת ממחלת השנית בגיל חמש. אחיה הצעיר סולומון נולד ב־28 ביולי 1892. גורלו עתיד היה להיות טרגי.
שרה נולדה לעולם שבו חיי היהודים הוסדרו בחוקים מיוחדים של האימפריה הרוסית. רוב היהודים לא יכלו לבחור בחופשיות היכן להתיישב: התקיים מה שכונה ״תחום המושב״, שכלל אזורים נרחבים באוקראינה, בלארוס, ליטא וארצות סמוכות של ימינו, ואילו מגורי קבע של יהודים מחוצה לו הוגבלו.
אודסה הייתה מרכז חשוב של מסחר, חינוך ותרבות יהודיים. יידיש, רוסית, אוקראינית, צרפתית ושפות נוספות נשמעו בה זו לצד זו, וקשרים קהילתיים מסורתיים התקיימו במקביל לתהליך המודרניזציה המהיר של עיר הנמל הגדולה.
האמנית לעתיד הספיקה להכיר את העולם הזה רק בחלק מילדותה.
כשהייתה בת חמש עד שבע בערך, נשלחה שרה לסנקט פטרבורג אל אחיה האמיד של אמה, היינריך טרק, ואל רעייתו אנה.
ביוגרפיות רבות מתארות את המעבר כאימוץ. אולם דמנוק, שבחן את ההתכתבות המשפחתית, הגיע למסקנה אחרת: חנה שטרן לא הסכימה לאימוץ רשמי. הילדה גדלה אצל קרוביה והשתמשה בשם המשפחה טרק, אך במסמכים רשמיים נשארה עוד שנים רבות שרה שטרן.
ההבדל לא היה משפטי בלבד.
בבית הוריה השתייכה שרה למשפחתו של עובד יהודי שהתפרנס מעבודתו. בפטרבורג נכנסה לבית של אינטלקטואלים אמידים ובעלי אופקים בינלאומיים, מוקפת ספרים, ציורים, מוזיקה ושפות זרות.
היינריך טרק היה עורך דין מוכר שעסק גם ביזמות, החזיק בנכסי נדל״ן ואסף ציורים. גם הוא בא מאודסה, שבה נולד ב־1847.
בביתה החדש למדה הילדה צרפתית, גרמנית ואנגלית, נסעה לטיולים וביקרה במוזיאונים אירופיים.
כך הפכה שרה שטרן בהדרגה לסופיה טרק — סוניה, מי שעתידה הייתה לשנות את האמנות האירופית.
אלא שיחסיה עם אמה הביולוגית היו מורכבים.
באוגוסט 1904, כשעמדה לצאת ללימודים בגרמניה, כתבה סוניה ביומנה שסיפרה להוריה על נסיעתה. היא הודתה שהם נראים לה כמעט זרים ושאינה חשה את הקרבה שמקובל לצפות לה בין הורים לילדיהם.
אלה היו דבריה של צעירה בת תשע־עשרה. הם מלמדים כיצד הרגישה באותו רגע, אך אינם מוכיחים שהיחסים נותרו כך עד סוף חייה.
המכתבים שנשמרו מספרים סיפור מסובך יותר.
גרמניה, פריז ובדים מאוקראינה: איך נולדה האמנית סוניה דלונה
ב־1904 נסעה סוניה לקרלסרוהה כדי ללמוד ציור. ב־1905 עברה לפריז.
האמנות בצרפת עברה באותן שנים טלטלה גדולה. אמנים צעירים דחו את הדרכים המקובלות להצגת חלל, התנסו בצורה ובצבע והתלבטו אם ציור חייב לשחזר את העולם הנראה לעין.
סוניה הוקסמה מיצירותיהם של פול גוגן, אנרי מאטיס והפוביסטים — אמנים שהשתמשו בצבעים עזים, ולעיתים לא טבעיים, כדי להדגיש את כוח ההבעה של הציור עצמו.
ב־1908 נישאה לסוחר האמנות הגרמני וילהלם אודה. אלה היו נישואים מתוך הסכמה ותועלת הדדית, שאפשרו לה לשמור על עצמאותה בצרפת. בהמשך התגרשו.
כבר ב־1909 התקרבה סוניה לצייר הצרפתי הצעיר רובר דלונה. הם נישאו בנובמבר 1910, וב־18 בינואר 1911 נולד בנם שארל.
בני הזוג חיפשו דרך חדשה להעביר תנועה, אור וקצב באמצעות צבע.
נקודת מפנה הגיעה דווקא מחפץ שבדרך כלל איש אינו חושב עליו כעל יצירת מופת אוונגרדית.
סוניה תפרה שמיכת טלאים לבנה התינוק.
מאוחר יותר סיפרה שראתה שילובים דומים של פיסות בד בבתיהם של איכרים אוקראינים. מלבנים בצבעים שונים יצרו קומפוזיציה שהזכירה במפתיע את הניסויים המופשטים של אמנים אירופים.
השמיכה, הידועה בשם Couverture de berceau, נמצאת באוסף המוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית בפריז.
גם המחקר המוזיאלי וגם דבריה של דלונה עצמה מעידים על חשיבותה. אך לא נכון לראות בשמיכת הטלאים העממית את המקור היחיד למהפכה האמנותית שלה.
לצד זיכרונותיה מאוקראינה הושפעה סוניה מהקוביזם, מתיאוריות צרפתיות של ניגודי צבעים, מהתבוננות אישית ומעבודה משותפת עם רובר.
בני הזוג פיתחו גישה שנודעה בשם סימולטניזם. אפשר להסביר את העיקרון שלה גם בלי שפה מקצועית של תולדות האמנות: צבעים המונחים זה לצד זה משפיעים זה על זה ומשנים את האופן שבו אנו תופסים בהירות, תנועה וחלל.
אדום לצד ירוק נראה עז יותר; צבעים מנוגדים יוצרים מתח חזותי. בשביל דלונה, ציור כבר לא היה חייב להיות דימוי נייח של חפץ.
ב־1913 השתמש המשורר ומבקר האמנות גיום אפולינר במונח ״אורפיזם״ כדי לתאר סוג חדש של ציור מופשט, שבו לצבע יש תפקיד עצמאי.
השם נגזר מאורפאוס, דמות מהמיתולוגיה היוונית המזוהה עם מוזיקה. האמנים ביקשו לעשות באמצעות צבע משהו דומה למה שמוזיקה עושה באמצעות צלילים.
באותה שנה יצרה סוניה עם המשורר בלז סנדרר ספר יוצא דופן, ״הפרוזה של הרכבת הטרנס־סיבירית וז׳אן הקטנה מצרפת״.
גיליון ארוך המתקפל כאקורדיון שילב שירה וקומפוזיציה צבעונית. הקורא לא רק התקדם לאורך השיר: עיניו קלטו בו־זמנית מילים, צורות ותנועה של כתמי צבע.
ב־1914 יצרה דלונה את אחת מיצירותיה המוכרות, ״מנסרות חשמליות״. מעגלים ססגוניים, חיתוכים וקשתות העבירו את תנועת האור בעיר המודרנית.
אוקראינה לא נעלמה מעולמה האמנותי.
באוטוביוגרפיה שלה נזכרה סוניה בבגדים הבוהקים שנלבשו בחתונות כפריות, בבדים אדומים וירוקים, בסרטים צבעוניים, בחמניות ובשמים הכחולים. את התמונות האלה קישרה לתפיסתה המוקדמת של צבע טהור.
גם המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, MoMA, שחקר בהרחבה את עבודתה, מכיר בקשר הזה.
בפריז הצטרפה למעגל של בני הזוג דלונה גם אלכסנדרה אקסטר, אמנית המזוהה במיוחד עם קייב ועם האוונגרד האוקראיני.
אקסטר נסעה בקביעות בין צרפת לערים באוקראינה, השתתפה בתערוכות והכירה לעמיתיה כיוונים חדשים באמנות האירופית.
קשריה עם בני הזוג דלונה היו חלק מחילופי רעיונות אמנותיים רחבים יותר בין פריז לקייב.
בהמשך חרגה יצירתה של סוניה הרבה מעבר לציור.
היא עיצבה בדים, שמלות, תלבושות לתיאטרון, כריכות ספרים, רהיטים וחללי פנים. קומפוזיציות גאומטריות עברו מן הבד המצויר אל חפצים של חיי היומיום.
הייתה לכך השפעה עצומה על התפתחות העיצוב המודרני. סוניה הראתה בפועל שיצירת אמנות יכולה להתקיים גם מחוץ למוזיאון.
מכתבים בין אודסה לפריז: המשפחה, המהפכה והעזרה לאם
במשך שנים סיפרו את סיפור היחסים של סוניה דלונה עם משפחתה הביולוגית בצורה לא נכונה.
בפרסומים ישנים נטען שלאחר המעבר לפטרבורג היא לא ראתה עוד את אמה וכמעט שלא שמרה על קשר עם אביה.
המסמכים הארכיוניים מספרים סיפור אחר.
בתחילת 1909 הגיע לפריז אחיה הצעיר סולומון. הוא נשאר בצרפת עד קיץ 1911, נפגש עם אחותו, עבד והתכתב עם קרובי המשפחה.
במכתביה של הדודה אנה מופיעות שאלות על תדירות ביקוריה של סוניה אצל אחיה, על הסתגלותו ועל תוכניותיו. מההתכתבות עולה שהאמנית אפילו שקלה לצייר את דיוקנו.
ב־1910 הגיעה לצרפת אמה, חנה שטרן.
נשמר מכתב שבו הודיע סולומון לאחותו שאמם עומדת להגיע וביקש מסוניה לבוא לפגוש אותה. מסמכים משפחתיים אחרים מאשרים שסוניה אכן נפגשה עם חנה באותה הזדמנות.
גם אביה, אליה שטרן, ביקר בפריז ב־1914. הוא פגש את בתו, את רובר דלונה ואת נכדו שארל.
העובדה הזאת התגלתה בזכות ממצא ארכיוני מאוחר יותר, שפרסם יבגני דמנוק ב־2026 באלמנך האודסאי ״דריבסובסקאיה — רישלייבסקאיה״.
המשפחה, אם כן, לא התקיימה רק בזיכרונותיה של האמנית. הוריה הגיעו לבקר אותה, הכירו את בעלה ואת בנה ועקבו אחר הצלחותיה.
מלחמת העולם הראשונה שינתה את מסלולי החיים הרגילים של משפחת דלונה.
ב־1914 שהו סוניה ורובר בחצי האי האיברי. את רוב שנות המלחמה העבירו בספרד ובפורטוגל.
אביה המשיך לכתוב לה מאודסה. הוא התעניין בשלום המשפחה, בתצלומים של הנכד וביצירות החדשות של סוניה.
בינואר 1917 כתב שבני המשפחה שמעו על כתבה שהתפרסמה עליה בעיתון פורטוגלי, אך לא הצליחו להשיג עותק. באותו מכתב סיפר על שירותו הצבאי של סולומון ועל כך שקיבל את צלב גיאורגיוס מדרגה ראשונה, לאחר שכבר זכה בכל ארבע דרגות העיטור.
צלב גיאורגיוס היה עיטור צבאי של האימפריה הרוסית על אומץ לב אישי בשירות הצבאי. לחיילים ולמש״קים היו ארבע דרגות, וקבלת כולן נחשבה להישג יוצא דופן.
המכתבים מראים שההצלחות האמנותיות של סוניה היו נושא לשיחה בבית הוריה באודסה, בזמן שאחיה השתתף במלחמת העולם הראשונה.
ואז הגיעה מהפכת 1917.
לאחר שהבולשביקים תפסו את השלטון והמציאות הפוליטית השתנתה, איבדה סוניה את ההכנסות מנכס נדל״ן שירשה בפטרבורג.
אין כאן הוכחה שכל רכושה הוחרם. מה שהמסמכים מאפשרים לקבוע הוא שהסתיימו התשלומים הקבועים שסייעו לפרנסת המשפחה בצרפת.
סוניה החלה לעסוק באופן נמרץ יותר בעיצוב מסחרי.
במדריד פתחה את Casa Sonia, עסק שהציע בגדים, בדים ועיצוב פנים. הניסיון הזה עזר לה מאוחר יותר להקים עסק משלה גם בפריז.
באוקטובר 1917 דיווח אביה שגם הוא נתון בקשיים כלכליים ואינו יכול עוד לסייע לבתו.
זה היה המכתב האחרון שלו שנשמר בארכיון המשפחתי.
אליה שטרן מת באודסה באביב 1919. פרטי מותו התגלו רק הודות למכתב מאישה שהכירה את המשפחה — ועוד נחזור אליה בהמשך.
לאחר מכן נפסקה ההתכתבות הסדירה בין צרפת לאודסה למשך כמה שנים.
הקשר חודש ב־1925. כעת הייתה אמה של סוניה זו שכתבה לה בעיקר.
חנה שטרן התאלמנה. החיים תחת השלטון הסובייטי נעשו קשים עבורה: הכסף לא הספיק, בריאותה הידרדרה והיה קשה לקבל עזרה.
מכתב מ־5 באוקטובר 1925 מתעד סכום מדויק. חנה הודתה לסוניה על 18 רובל שהועברו אליה באמצעות מתווכת בלנינגרד. במכתב צוין גם שההעברה הייתה שוות ערך ל־250 פרנקים צרפתיים של אותה תקופה.
אי אפשר להמיר את הסכומים הללו ישירות לשקלים של ימינו: המטבעות, כוח הקנייה והתנאים הכלכליים השתנו מאוד במשך מאה השנים שחלפו.
חנה הסבירה שאחרי מעצרו של סולומון נערך חיפוש בביתה, ובמהלכו נלקח מכתב מבתה ובו הכתובת הפריזאית. כדי לחדש את ההתכתבות היה עליה לבקש עזרה ממכרים.
היא כתבה שהיא מוכרת חפצים מן הבית — כריות, כיסאות וכל מה שעוד נותר.
בנובמבר של אותה שנה קיבלה חנה תצלומים של סוניה, רובר ושארל. היא בחנה את פני הנכד, מצאה בהם דמיון לבתה כפי שזכרה אותה בצעירותה והודתה לסוניה על הכסף.
המכתבים המשפחתיים האלה מספרים יותר מביוגרפיות רבות שנכתבו לאחר מכן.
חנה לא עסקה במעמדה של בתה בציור האוונגרדי. היא רצתה לדעת אם סוניה בריאה, איך נראה הנכד ואם אפשר יהיה לקבל עוד העברה כספית.
בפברואר 1928 הודתה על 20 רובל שקיבלה. באותו מכתב סיפרה גם על התקף לב קשה.
באוקטובר 1929 שלחה סוניה עשרה דולרים. חנה ביקשה שלהבא תקפיד יותר על כתיבת שם מקבל הכסף, משום שאיסוף ההעברה היה כרוך בקשיים.
סוניה שלחה גם חבילות מזון, אבל חלקן הוחזרו משום שחנה לא הייתה מסוגלת לשלם את מכסי המכס הסובייטיים.
מצבה הבריאותי הלך והחמיר.
רופאים ממרפאה באודסה כתבו לסוניה על בעיות הלב של חנה, על חוסר יכולתה לשלם בעד טיפול, על קוצר הנשימה ועל מצבה הכללי הקשה.
ב־1931 היא כבר לא תמיד הייתה מסוגלת לכתוב בעצמה.
אחד המכתבים האחרונים, שנכתב לבקשתה בידי אדם אחר, סיפר ששברה את ידה, סבלה מהתקפי לב וכמעט שלא הייתה לה גישה לטיפול רפואי.
כתובתה לא השתנתה: רחוב פסטר 8.
זוהי נקודת הסיום האחרונה שאפשר לעקוב אחריה בוודאות בהתכתבות. החומר הזמין אינו מאפשר לקבוע את תאריך מותה המדויק של חנה שטרן.
החוקרים לא מצאו את מכתבי התשובה של סוניה, שאולי נשמרו בעבר באודסה. לכן אנו יודעים על מה ביקשה האם עזרה ועל מה הודתה, אך איננו יכולים לשחזר את ההתכתבות משני צדדיה.
סיפורה של חנה חשוב במיוחד משום שתולדות ההגירה היהודית מסופרות לא פעם בעיקר דרך הישגיהם של אלה שהתפרסמו.
מאחורי הצלחתו של אדם אחד נשארה לעיתים משפחה שחיה בתנאים אחרים לגמרי.
סוניה בנתה קריירה בינלאומית, ואילו אמה באודסה מכרה את חפציה האחרונים וחיכתה לכסף מחוץ לארץ.
סולומון שטרן: אחיה של האמנית המפורסמת שמת בכלא סובייטי
אחיה הצעיר של סוניה, סולומון, נולד באודסה ב־28 ביולי 1892.
את הביוגרפיה שלו שחזרו יבגני דמנוק והחוקר אנטולי בלוגורסקי, תוך השוואת ההתכתבות המשפחתית למסמכים של מנגנוני הדיכוי הסובייטיים.
עד למחקרם היה ידוע כה מעט על סולומון, שבכמה ביוגרפיות של סוניה אפילו תואר הרכב משפחת הולדתה בצורה שגויה.
בצעירותו חי סולומון בצרפת, עבד והתעניין ברעיונות פוליטיים.
לאחר שחזר לאודסה השתתף במלחמת העולם הראשונה. שירותו הצבאי זיכה אותו בארבעה צלבי גיאורגיוס.
אבל המהפכה הציבה אותו בצד הנגדי לבולשביקים.
סולומון היה קשור למפלגה הסוציאליסטית־מהפכנית, שחבריה נקראו גם ״אסרים״ (SR). זו הייתה מפלגה גדולה באימפריה הרוסית, שדגלה בעיקר ברפורמה אגררית ובשינוי סוציאליסטי של החברה. לאחר עליית הבולשביקים לשלטון הודרו אנשיה בהדרגה מן הפוליטיקה החוקית ובהמשך נרדפו.
ב־28 בספטמבר 1922 נעצר סולומון בקייב.
אחר כך באו מאסרים, הגליות, הגבלות חדשות והאשמות נוספות. בביוגרפיה שלו מופיעים מחנה סולובקי, אזורי הצפון של ברית המועצות ומחוז קרסנויארסק.
סולובקי הם איים בים הלבן שבהם פעל בשנות ה־1920 אחד ממחנות הכליאה הסובייטיים המוקדמים והמוכרים ביותר. תולדות המקום היו חלק מהיווצרותה של מערכת הגולאג המאוחרת יותר.
ממכתביה של חנה שטרן עולה שהיא דאגה מאוד בעקבות מעצרי בנה וכמעט שלא קיבלה עליו ידיעות.
לעיתים כתבה על ״מחלתו״. ההקשר הארכיוני מאפשר לשער שמאחורי ניסוח כזה הסתתרו מאסר נוסף או הגליה, אירועים שהיה מסוכן לתאר במפורש.
את שנותיו האחרונות של סולומון אפשר לשחזר בדיוק רב יותר.
החוקרים מצאו את שמו במסמכים על קורבנות הדיכוי הפוליטי במחוז קרסנויארסק.
לפי תיק החקירה, סולומון איליץ׳ שטרן מת ב־19 בספטמבר 1937 בבית החולים של בית הכלא שבניהול מינהלת הנקוו״ד במחוז קרסנויארסק.
הנקוו״ד היה הקומיסריון העממי לענייני פנים של ברית המועצות, גוף ששימש בין היתר כמשטרה פוליטית. הוא היה ממנגנוני המפתח של המעצרים ההמוניים והרדיפות בתקופת סטלין.
במסמכים נרשם ״שיתוק הלב״ כסיבת המוות. מתיק החקירה הזמין לא עולה שסולומון הוצא להורג בירייה. התיאור המדויק הוא שמת במעצר, אחרי שנים של רדיפה והגליות.
נסיבות מותו חמורות די הצורך גם בלי תוספות. אין צורך להמציא הוצאה להורג בירייה כאשר הסיפור המתועד כבר טרגי כשלעצמו.
סולומון הותיר אחריו אישה ובת. המשך קורות חייהן דורש מחקר נפרד.
לא ידוע מתי נודע לסוניה על מות אחיה ואם אי פעם קיבלה לידיה מסמכים על מאסרו.
אח ואחות מאותה משפחה מצאו את עצמם לאחר המהפכה במסלולי חיים שונים לחלוטין.
האחות עיצבה שמלות לפריז והשתתפה בתערוכות בינלאומיות. האח, שקיבל עיטורים על אומץ לב במלחמת העולם הראשונה, מת בבית חולים של כלא סובייטי.
לקוראים בישראל זהו סיפור מוכר מביוגרפיות משפחתיות רבות של יוצאי מזרח אירופה: ההגירה הצילה לפעמים ענף אחד של המשפחה, בעוד קרובי משפחה שנשארו בברית המועצות עברו מלחמות, מעצרים ושנות פרידה ארוכות.
טלטלות היסטוריות דומות מתוארות גם בכתבות אחרות במדור ״יהודים מאוקראינה״ שלנו. דוגמה לכך היא הביוגרפיה של חיים כהנא, יהודי מגליציה שהשתתף בקרבות אוקראיניים על לבוב, עבר את מלחמת העולם השנייה ובהמשך היה ממארגני יחידות הצנחנים הראשונות בישראל.
אלה סיפורי חיים שונים, אך שניהם שייכים לדור שבו גבולות מדינות, צבאות ומשטרים פוליטיים התחלפו מהר יותר מהזיכרון המשפחתי.
השואה בצרפת: מדוע נאלצה סוניה דלונה להסתיר את מוצאה
כאשר התקדמו הכוחות הגרמניים לעבר פריז ב־1940, עזבו סוניה ורובר דלונה את הבירה ויצאו לדרום צרפת.
לפני המלחמה היה ביתם אחד ממקומות המפגש המוכרים של עולם האמנות. בין מכריהם היו אנשי האוונגרד הצרפתי, אמנים וסופרים יהודים ומהגרים ממזרח אירופה.
המלחמה שינתה את מצבם של רבים מהם.
האספן והנדבן האמריקאי סולומון גוגנהיים ניסה לסייע לבני הזוג דלונה להגר לארצות הברית. אולם בריאותו של רובר הידרדרה עד כדי כך שהנסיעה לא התאפשרה.
רובר מת מסרטן במונפלייה ב־25 באוקטובר 1941.
סוניה נותרה אלמנה, ומוצאה היהודי העמיד אותה בסכנה מיוחדת.
לאחר תבוסת צרפת ב־1940 פעל בחלק משטח המדינה משטר וישי — ממשלתו הסמכותנית של המרשל פיליפ פטן, ששיתפה פעולה עם גרמניה הנאצית. המשטר ניהל מדיניות אנטישמית משלו: הגביל את זכויות היהודים, פעל לרישומם ולנישולם מרכושם ובהמשך סייע גם לגירושם.
דרום צרפת לא היה בתחילה תחת כיבוש גרמני ישיר, אבל הדבר לא הפך אותו למקום בטוח ליהודים. בנובמבר 1942 כבשו הכוחות הגרמניים גם את האזור הזה.
לאחר מות בעלה התגוררה סוניה בגראס, עיר בדרום צרפת המוכרת כיום בעיקר בזכות תעשיית הבשמים שלה.
בין חבריה היו האמנים ז׳אן ארפ, סופי טויבר־ארפ ואלברטו מניילי. הם המשיכו לעבוד ויצרו יחד רישומים וציורים.
לא נכון לתאר את גראס פשוט כמקום שבו הסתתרה סוניה בחשאי במשך שנים בלי לצאת. היא המשיכה לחיות בחברת אמנים, לנוע ממקום למקום ולעבוד. ובכל זאת, הסכנה שנבעה ממוצאה הייתה אמיתית.
החוקרת האמריקאית גייל לוין עוסקת בתקופה זו בהרחבה במאמרה Threading Jewish Identity: The Sara Stern in Sonia Delaunay, שפורסם ב־2016 בכתב העת המדעי Journal of Modern Jewish Studies.
לוין מביאה עדויות שלפיהן אנשים בסביבתה של סוניה ידעו שהיא יהודייה. משום כך חששה מרדיפות ומאפשרות שתאבד גם את יצירות האמנות שלה.
פרק דרמטי במיוחד התרחש, על פי העדויות, ביולי 1944.
לפי תיאור ביוגרפי של אקסל מדסן, המובא במחקרה של לוין, סוניה נסעה דרך טולוז לכיוון ספרד ופגשה במקרה בבית קפה את בעלה לשעבר וילהלם אודה.
שניהם נעצרו לבדיקה בידי אנשי הגסטפו, המשטרה החשאית של גרמניה הנאצית.
במהלך החקירה טענה סוניה שהיא נוצרייה רוסייה מן הכנסייה האורתודוקסית. החוקרים שאלו אותה שאלות על קייב ועל חרקיב כדי לבדוק עד כמה היא מכירה את האזור שממנו באה.
דווקא כאן טמון פרט חריף במיוחד בסיפור: הרקע האוקראיני של סוניה, שבזיכרונותיה היה מקור לצבע ולהשראה אמנותית, היה עלול להפוך כעת לעילה לחשד מסוכן.
על פי הביוגרפיה, הצליחה להימנע ממעצר.
וילהלם אודה סייע לה למצוא מקלט אצל מכרים באזור גריזול, לא הרחק מטולוז, שם שהו ז׳אן קאסו והמשורר טריסטן צארה. אחדים מאנשי המעגל הזה היו קשורים לתנועת ההתנגדות הצרפתית. גם שארל דלונה, בנה של סוניה, היה קשור למחתרת.
את סיפור בדיקת המסמכים צריך להביא בהסתייגות: אנו מכירים אותו מביוגרפיה שפורסמה וממחקר אקדמי, לא מפרוטוקול גסטפו שנמצא בארכיון.
גם אין עדות מסמכית לכך שכבר הוצא לסוניה צו גירוש.
אך עבור אישה יהודייה שחיה בצרפת תחת האיום הנאצי, הסיכון היה ממשי בהחלט.
גורלו של האמן שהכירה, ולדימיר ברנוב־רוסינה, ממחיש עד כמה קשה עלולה הייתה להיות התוצאה.
הוא נולד בחרסון, בשטח אוקראינה של ימינו, למשפחה יהודית. הוא פעל בפריז והיה קשור לחוג האמנים של בני הזוג דלונה.
הנאצים עצרו אותו בנובמבר 1943. מאוחר יותר גורש לאושוויץ, ושם מת ב־1944.
אושוויץ, או אושוויץ־בירקנאו, היה מתחם של מחנות ריכוז והשמדה נאציים בפולין הכבושה, והפך לאחד מסמליה המרכזיים של השואה.
ברנוב־רוסינה וסוניה דלונה השתייכו לעולם אמנות אירופי שבו אנשים חצו בחופשיות גבולות לאומיים ותרבותיים. המדיניות הנאצית, לעומת זאת, חרצה את גורלם של בני אדם לפי מוצאם.
לאחר שחרור צרפת יכלה סוניה לשוב לחיים פעילים ולעבודה.
מה שעברה לא הפך את יצירתה לכרוניקה חזותית ישירה של השואה. היא המשיכה לעסוק בהפשטה, בצבע ובעיצוב.
לכן אין הצדקה לכנות את כל הקומפוזיציות הגאומטריות שלה ״היסטוריה מוצפנת של סבל יהודי״.
אבל גם לא נכון לנתק את הביוגרפיה האמנותית שלה מן הרדיפות שחוותה כיהודייה.
במדור ״יהודים מאוקראינה״ ממשיך NAnews — חדשות ישראל לספר על אנשים שחייהם אינם מתיישבים עם גבולותיה של מדינה מודרנית אחת בלבד. סיפורה של דלונה ממחיש זאת היטב: ילדות אוקראינית, היסטוריה משפחתית יהודית ותרבות צרפתית התחברו בחיים של אדם אחד — גם בשנים שבהן תשובה לשאלה על מוצאו של אדם יכלה לקבוע אם יישאר בחיים.
הלובר, ישראל והמכתב האחרון על אודסה: מה נשאר אחרי סוניה דלונה
אחרי המלחמה המשיכה סוניה ליצור, ובמקביל פעלה לשימור מורשתו האמנותית של רובר.
היא השתתפה בתערוכות, יצרה עבודות גרפיות ובדים, תמכה באמנים צעירים והעבירה יצירות לאוספי מוזיאונים.
ב־1964 התרחש אירוע שהפך לאחד מסימני ההכרה החשובים ביותר ביצירתה.
בלובר נפתחה תערוכה הקשורה להעברת יצירות של סוניה ורובר דלונה לידי המדינה הצרפתית.
סוניה מתוארת לעיתים כאמנית הראשונה שזכתה לתערוכה רטרוספקטיבית בלובר עוד בחייה. גם מוזיאונים חשובים לאמנות מתארים כך את האירוע.
עם זאת, יש לזכור שהתערוכה ב־1964 עסקה במורשתם של שני בני הזוג. לכן הניסוח ״תערוכת היחיד הנפרדת הראשונה של אישה בלובר״, בלי הסבר נוסף, אינו מדויק.
ב־1967 התקיימה במוזיאון הלאומי לאמנות מודרנית בפריז תערוכה רטרוספקטיבית גדולה של יצירות סוניה.
ההכרה בה לא הייתה רק המשך לתהילתו של בעלה. לסוניה היה מקום עצמאי בתולדות הציור, האופנה והעיצוב. היא חיה כמעט ארבעה עשורים אחרי רובר, והמשיכה לעבוד ולפתח את השפה האמנותית האישית שלה.
גם הקשר שלה לתרבות היהודית נשמר.
גייל לוין מביאה זיכרון של סוחר האמנות אלכס רוזנברג, שהכיר את סוניה המבוגרת בפריז.
בסוף שנות ה־1960 התכונן רוזנברג לנסוע לישראל. כששמעה על כך, עברה סוניה במפתיע לדבר איתו ביידיש וביקשה שיביא לה בושם ישראלי ששמו ״חוצפה״.
יידיש היא השפה שבה דיברו יהודים רבים במזרח אירופה, במיוחד לפני מלחמת העולם השנייה. המילה ״חוצפה״, המוכרת כמובן גם בעברית המודרנית, עשויה לתאר עזות מצח, חוסר בושה או נועזות, לפי ההקשר.
כשרוזנברג שאל מדוע עברה ליידיש, הסבירה סוניה שלא רצתה שעוזרת הבית תבין את הבקשה ותרצה את אותו הבושם.
אלא שגם האישה הבינה יידיש. לדבריה, סוניה העסיקה אותה כבר שנים רבות דווקא מפני שהייתה יהודייה.
זהו זיכרון אישי של אדם אחד, שתועד בידי חוקרת, ולא הוכחה להשקפותיה הדתיות המסוימות של דלונה.
ובכל זאת, הוא מלמד שהתרבות היהודית נשארה חלק מהקשרים האישיים שלה גם אחרי עשרות שנים בצרפת.
לאמנית היו גם קשרים מוחשיים עם ישראל.
ב־1960 הוצגו יצירותיה בגלריית נורה בירושלים. האירוע מוזכר במחקרה של לוין וברשימות הכרונולוגיות של תערוכותיה.
בהמשך נכנסו עבודות שלה לאוסף מוזיאון ישראל בירושלים.
בין 9 ביולי ל־22 באוקטובר 2002 ערך המוזיאון את התערוכה Sonia Delaunay: Works on Paper, שהוקדשה ליצירותיה על נייר.
בארכיון התערוכות הרשמי של מוזיאון ישראל היא מתוארת במפורש כאמנית ממוצא יהודי שנולדה באוקראינה. רוב העבודות שהוצגו הגיעו למוזיאון ב־1997 כתרומה מאוספה של קיי מריל הילמן.
לסיפור האמנות בישראל זהו קשר מוחשי: לא רק השאלה מהיכן באה האמנית, אלא גם עצם הימצאותן של יצירותיה באוסף מוזיאון בירושלים.
באותו מדור של NAnews סיפרנו בעבר על מרדכי שנהבי, יליד העיירה וולוצ׳יסק שבאוקראינה, שיזם את הקמת יד ושם. גורלותיהם של שנהבי ודלונה שונים מאוד, אבל שניהם מראים כיצד אנשים שצמחו בקהילות היהודיות של אוקראינה תרמו לעיצוב התרבות והזיכרון ההיסטורי הרחק ממקומות הולדתם.
ואולם בשנות חייה האחרונות מצאה סוניה דרך נוספת לחזור אל משפחתה באודסה.
ביוני 1970 קיבלה מכתב מניו יורק מאת רנה ראג׳ו, אישה שחיה בצעירותה באודסה והכירה את אביה.
החוקרת ולריה דורוגובה מצאה את המכתב באוסף סוניה ורובר דלונה שבספריית קנדינסקי, במרכז פומפידו. ב־2026 פרסם יבגני דמנוק את תוצאות עיונו במסמך, במאמר שכותרתו ״השורשים האודסאיים של סוניה דלונה: גורלו של האב״.
רנה סיפרה שאליה שטרן עבד שנים רבות במפעל, טיפל במשימות טכניות מורכבות וזכה לאמונם של הבעלים.
לפי זיכרונותיה, הוא חלה בשחפת קשה, נשלח לבית הבראה ליד אודסה ומת באביב 1919.
רנה זכרה את אחת מפגישותיה האחרונות איתו.
באחד מימי האביב, זמן קצר לפני מותו, ביקרה יחד עם בעלה בבית ההבראה. אליה ישב בגן, רגוע, ושוחח עם אורחיו. זמן קצר לאחר מכן עזבה רנה את האזור; כששבה לאודסה נודע לה שמת.
בשביל היסטוריונים זוהי עדות נדירה על חודשי חייו האחרונים של אדם שכמעט לא זכה לתשומת לב בביוגרפיות המוקדמות של בתו המפורסמת.
בשביל סוניה עצמה, המכתב סיפק הזדמנות ללמוד עוד על אביה יותר מחמישים שנה אחרי מותו.
חלק מהזיכרונות האלה מצאו את דרכם גם לאוטוביוגרפיה שלה מ־1978.
הספר Nous irons jusqu’au soleil, שהוכן בהשתתפות ז׳אק דמאז ופטריק ריינו, יצא לאור שנה לפני מות האמנית.
בו חזרה סוניה אל מוצאה, אל ילדותה, אל הוריה ואל רשמיה החזותיים הראשונים.
היא נזכרה בצבעיה הבוהקים של אוקראינה, בבגדים חגיגיים, בחתונות כפריות ובגווני הטבע שלא נמחקו מזיכרונה.
סוניה דלונה מתה בפריז ב־5 בדצמבר 1979, בגיל 94.
מסמכים רבים על חייה ועבודתה הגיעו לאוספי מוזיאונים וספריות בצרפת. חומרים משנותיה המוקדמות, ובהם ההתכתבות המשפחתית, העבירה לחוקר ז׳אן־קלוד מרקדה.
עשרות שנים מאוחר יותר אפשרו המכתבים הללו ליבגני דמנוק ולעמיתיו לשחזר פרקים רבים שלא היו מוכרים עד אז בתולדות משפחת שטרן.
העניין באמנית ממשיך לגדול גם באוקראינה.
ב־2019 התקיימה באודסה התערוכה ״סוניה דלונה: בחיפוש אחר זהות״, שהוקדשה למוצאה וליצירתה.
בנובמבר 2025 השיק המוזיאון לאמנות מודרנית באודסה את התוכנית ״אודה לסוניה״, לציון 140 שנה להולדתה.
ב־2026 נמשכה התוכנית בתערוכות, במחקרים ובפרויקט ״סוניה דלונה — עולם סימולטני״, שחיבר בין אודסה ללבוב.
המוזיאון לאמנות מודרנית באודסה, המוזיאון הלאומי על שם אנדריי שפטיצקי בלבוב והמוזיאון הלאומי לאמנות של אוקראינה השתתפו בארגון האירועים. המוזיאון הלאומי לאמנות של אוקראינה העמיד לרשות התערוכה בלבוב שבע יצירות מקוריות של דלונה.
האירועים האלה מראים שחזרתה של דלונה אל ההיסטוריה התרבותית של אוקראינה מתרחשת לא רק במאמרים ביוגרפיים, אלא גם באמצעות אוספי מוזיאונים ותערוכות ממשיות.
ובכל זאת, אין להפוך את הביוגרפיה שלה לתחרות על השתייכות לאומית.
סוניה דלונה הייתה אמנית צרפתייה ממוצא יהודי, שנולדה בשטח אוקראינה של ימינו. פטרבורג, גרמניה, ספרד ופורטוגל השפיעו גם הן על חייה ועל השכלתה.
אבל יש עובדות שאי אפשר למחוק מהסיפור שלה.
לידתה של שרה שטרן נרשמה בפנקס הרבנות של אודסה. הוריה חיו בעיר במשך עשרות שנים. אמה שלחה מכתבים לרחוב סן־סימון בפריז וקיבלה כסף מבתה. אחיה הצעיר עבר דרך מחנות כליאה סובייטיים. ובימי השואה נאלצה סוניה עצמה להסתיר את מוצאה היהודי.
ובשנות חייה האחרונות היא שבה בזיכרונה אל ילדותה באוקראינה.
מעגלי הצבע המפורסמים של סוניה דלונה הם חלק מתולדות האמנות העולמית. אבל לצדם נשמרו מכתבים משפחתיים רגילים — מכתבים שבהם אם מבקשת מבתה לכתוב לעיתים קרובות יותר, מתעניינת בנכד ומודה על העזרה.
בלי המכתבים האלה, הביוגרפיה של האמנית הייתה נשארת חסרה.
מדור ״יהודים מאוקראינה״ — NAnews.
המקורות התיעודיים: מחקריהם של יבגני דמנוק ואנטולי בלוגורסקי; ההתכתבות של משפחת שטרן; מאמרה של גייל לוין ״Threading Jewish Identity״; חומרי המוזיאונים של מרכז פומפידו, MoMA ומוזיאון ישראל; מחקרים על האוונגרד האוקראיני; ופרסומי המוזיאון לאמנות מודרנית באודסה.