שגרירות רוסיה בישראל “התביישה” לפרסם את נוסח התודה של פוטין לחמאס בהודעתה הרשמית; חלק מהטקסט פשוט נחתך – למה שזה יהיה?

ב-16 באפריל 2025, נשיא רוסיה “נפגש” עם השבוי הישראלי לשעבר, סשה טרופאנוב, ששוחרר משבי חמאס.

במהלך הפגישה פוטין אמר כי יש להודות “להנהגת חמאס על כך שהם הלכו לקראתה ועשו את המעשה ההומניטרי הזה”.

אך שגרירות רוסיה בישראל בהודעה הרשמית שלה בטלגרם החליטה לחתוך את הקטע הזה מהטקסט, והסתירה את אזכור התודה לחמאס. למה הדיפלומטיה הרוסית החליטה “להסתיר” את המילים הללו מישראלים?

אולי הם סבורים שבישראל יש אנשים נאיביים כמו בביתם, שיכולים להדביק להם כל שטות על האוזניים?

או שהם פשוט מתביישים? אולי הם באמת חושבים שניתן לשים שקר ולא יבחינו בכך?

שגרירות רוסיה בישראל: מה “מסתירה” הדיפלומטיה?

בואו נבין למה שגרירות רוסיה בישראל, עם ניסיון המניפולציות שלה בערוצים פנימיים, החליטה לחתוך את הטקסט של התודה לחמאס. התשובה לשאלה הזו פשוטה: הדיפלומטיה הרוסית רגילה לכך שבפנים אפשר “להדביק שטויות” לאנשים ולהציג דברים אבסורדיים כ”נורמלים”. ברוסיה כבר מזמן עושים מטרוריסטים “שותפים” ומאכילים את קהליהם באגדות על “מעשים הומניטריים”, שבהם התוקף הופך לגיבור. והם חשבו שזה יעבוד גם עם הישראלים.

הדיפלומטים כנראה חשבו שישראלים לא ישימו לב למניפולציות, או כמו שקורה לעיתים קרובות ברוסיה, פשוט “יבינו” וישתוקו. אז מה?

זה הרי ישראל, ש בהקשר של האגרסיה של פוטין נגד אוקראינה, היה אמור פשוט “לגייס כתפיים” ולהשלים עם רטוריקה כזו. לא כך?

עם זאת, נראה כי הישראלים לא כל כך נאיביים כפי שמניחים הדיפלומטים הרוסיים.

אם נחזור לעובדות, שגרירות רוסיה לא רק חתכה את התודה לחמאס. זהו הודאה לכך שהם מצפים למניפולציה על תפיסת הישראלים ולהימנע מהשלכות אמיתיות. כנראה, במוסקבה חושבים שהקולגות הישראליות יקבלו את “המעשה ההומניטרי” ואת ההצדקה הציבורית של הטרוריסטים כמשהו רגיל ומקובל. בסופו של דבר, ברוסיה כבר מזמן התרגלו לכך שהם יכולים לעשות כל מעשה מגעיל ולא ייבדקו על כך.

הסתרת עובדות ומניפולציות

כאשר שגרירות רוסיה מחליטה להסתיר את העובדה של תודה לארגון טרור, זה לא סתם דיפלומטיה, אלא ניסיון גלוי להסתיר את המצב האמיתי. חמאס, שהחזיק אנשים בשבי במשך חודשים רבים, עכשיו מקבל תודה על זה שהוא “הלך לקראתנו” ו”שיחרר” אדם שהיה בשביו. זה לא הומניטריזם, אלא מניפולציה פוליטית.

אך שגרירות רוסיה כנראה חשבה שישראלים, כמו כל קהל אחר, יראו את הפעולות הללו בהבנה — כלומר, מה הם יכולים לעשות — ופשוט יבלמו את הביקורת.

פוטין עם אותיות קטנות, אך עם משמעות גדולה

פוטין כל הזמן מסית לתמיכה בטרור ופוגע ביסודות הדיפלומטיה הבינלאומית. שגרירות רוסיה בישראל, כנציגה הנאמן, החליטה שישראלים לא ישימו לב איך תמיכת הטרוריסטים הפכה לחלק מהמדיניות החיצונית של רוסיה. כשטרוריסטים הופכים ל”שותפים”, וכאשר אלימות הופכת ל”הומניטרי”, זה פוגע במהות של יחסים בינלאומיים.

שתיקת ישראל: מהלך דיפלומטי או בגידה?

ישראל עדיין לא עשתה צעד משמעותי בתגובה למניפולציות מצד רוסיה. למה השתיקה? אולי ישראל לא רוצה להרים גל על הרמה הדיפלומטית, ומעדיפה לפתור את הבעיה עם רוסיה בשקט ובסתר. אבל כל שתיקה במקרים כאלה רק מחזקת את עמדת רוסיה. נראה כי אסטרטגיית השתיקה לא מביאה לתוצאות הרצויות, וישראל צריכה להגדיר בבירור את עמדתה בנוגע לפעולות כאלה.

ניתוח: כשמכירים בטרוריסטים — זו לא דיפלומטיה, זו תעמולה

הריטוריקה בה שחרור בני ערובה מוצג כ”מעשה הומניטרי” מצד אלו ששמרו אותם בשבי. ניסוחים כמו “הלכו לקראתנו”, “הראו רצון טוב”, “צריך להודות להם” עשויים להיראות מבחוץ כנוירליים. אבל למעשה — מדובר באחד מכלי התעמולה המסוכנים ביותר.

החלפת מושגים

כאשר ארגון טרור, שביצע רציחות המוניות, חטיפות ועינויים, מקבל הכרה ציבורית על כך שהוא משחרר לא את בני עמו, אלא את אלו שהוא עצמו חטף, זה לא מעשה הומניטרי, אלא המשך שליטה. זה עיוות של קשרי סיבה ותוצאה, שמפנה את התוקף ל”שותף”.

השפלת הקורבנות

כאשר שחרור בני ערובה מוצג כ”שרות” או “מחווה של רצון טוב”, זה מערער את הסבל והטראומה של מי שעברו את החוויה של השבי. את הקורבנות שמים במצב אבסורדי בו הם אמורים להיות אסירי תודה על כך שהשתחררו מידי אלו שלקחו מהם את חירותם. לא מדובר רק בהחמרת הטראומה — אלא באלימות ברמה חדשה: אלימות סימבולית, תקשורתית ופומבית.

הכשרת אלימות

אם טרוריסטים מקבלים נקודות פוליטיות על שחרור בני ערובה, זה פוגע ביסודות היחסים הבינלאומיים ומפוך אלימות למשתלמת. כל “תודה” על “מעשה הומניטרי” נותן אור ירוק לשעבודים חדשים ומצדיק את האלימות.

הזזת מוקדי משקל

הפוקוס בהצהרות כאלו עובר לא על בני הערובה, לא על הסבל שלהם ולא על אשמת הטרוריסטים, אלא על הדמות שהיא “הושיעה” את השחרור. זוהי ניסיון להסיט את תשומת הלב מאלימות לפוליטיקה, מעיקר לתוצאה. נקודת המשבר ההומניטרי הופכת לזירת משא ומתן בינלאומית.

משחק מדיה

ניסוחים כאלה אינם רק מילים. הם אות מנותב לקהל העולמי: מבעלי ברית מהמזרח התיכון ועד למתבוננים מהמערב. זוהי דרך לערער את הבהירות המוסרית: מי הפושע, מי הקורבן, מי מציל, ומי מנצל את הניצולים.

הנרטיב הזה לא מקרי. הוא משתלם למי ששחק את המשחק לאורך זמן — על זיהוי המצב, עייפות, והטעיה. למעשה, זו ניסיון להזיז את הפוקוס מהפשע לתוצאה, להסתיר את המשמעות האמיתית של מה שקורה.

החומר נערך עבור  חדשות ישראל. חשוב להמשיך לדון באירועים כאלו, כדי למנוע עיוות של המציאות ומניפולציות בזירה הבינלאומית.