«אסיפה מבישה של לאומנים יהודים ואוקראינים»: בשנת 1966 התקיימה ההפגנה הראשונה בבאבי יאר

מה קרה ולמה זה רגע מכונן

בסוף ספטמבר 1966, תושבי קייב לראשונה מזה רבע מאה באופן עצמאי ערכו אזכרה בבאבי יאר. ב-24 בספטמבר — פעולה קטנה ושקטה (כחמישים איש), ב-29 בספטמבר — כבר מאות. כך החלה הזיכרון העירוני “התחתון”, שמחזיר שמות למקום שבו ב-29–30 בספטמבר 1941 הנאצים ירו למוות בכ-34,000 יהודים ביומיים, ובסך הכל באתר במהלך הכיבוש נהרגו כ-100,000 איש. זה היה מפנה: זיכרון שהתחיל על ידי אזרחים הקדים ואילץ לשנות את הגרסה הרשמית והאנונימית של ההיסטוריה.

את סיפור ההפגנה והשלכותיה סיפר ב-29 בספטמבר 2025 המהדורה האוקראינית של radiosvoboda (אוקראינית) – יש כאן הרבה תמונות.

רקע: ערוץ מכוסה ואסון קורניובקה

1961: גל של בוץ כ”נקמת באבי יאר”

שנות המלחמה בקייב — זה מחיקה שיטתית של עקבות הפשע: כיסו את הערוץ, סללו כביש סמוך, הרסו את בית הקברות היהודי הישן והקראי לבניינים עתידיים.

ב-13 במרץ 1961 נפרצה סכר עפר עם פסולת נוזלית של מפעל לבנים, וגל בגובה ארבעה מטרים של עיסה שטופה פגע בקורניובקה. לפי הערכות שונות, נהרגו 145 עד 1,500 תושבי קייב — הטרגדיה בזיכרון העם נקראה “נקמת באבי יאר”.

דווקא לאחר האירועים הללו, תושב קייב הצעיר עמנואל (אמיק) דיאמנט בקיץ 1961 לראשונה “ראה” את היאר: ערבוביה של אדמה ועצמות אדם. הוא התחיל לצלם את מה שקרה על סרט — מהצילומים הללו נוצרו, למעשה, עדויות ייחודיות למצב האתר בתחילת שנות ה-60.

נקודת איסוף אישית: “רק אני אחראי”

משורה של יבטושנקו — לפעולה

באותה תקופה דיאמנט שומע קריאה פומבית של יבגני יבטושנקו — עם השורה “אין אנדרטאות מעל באבי יאר“. תגובתו נשמעת קשה וכנה:

“היה שם הרבה פאתוס… אבל יבטושנקו עזר לי להבין את העיקר: רק אני אחראי”.

זהו המפנה: לא לחכות לאישור של מישהו, אלא להחזיר את הזיכרון בפעולה עצמית.

איך הכינו את היציאה הראשונה

בד, צבע שחור ו”רדיו סראפאן”

ליום השנה ה-25 לטרגדיה, בסתיו 1966, דיאמנט מחליט לפעול. הוא קונה בד לבן וצבע שחור, כותב שלט ברוסית ובשפה היהודית (יידיש ועברית הוא כמעט לא שלט). הטקסט — ישיר ככל האפשר וללא פגיעה בלתי נמנעת:

“באבי יאר. זכור את ששת המיליונים”.

ההזמנות מתחילות ממש “בתורים ובטרוליבוסים” — מאדם לאדם, ללא כרזות והודעות.

המוטיבציה מנוסחת ללא עקיפות: “המניע העיקרי היה כבוד לאומי פגוע”. אי אפשר לאפשר לכאב היהודי להתמוסס בנוסחה האנונימית “קורבנות הפשיזם”.

24 בספטמבר 1966, 17:00 — שתיקה כפעולה

ליד קיר בית הקברות היהודי ההרוס מתקרבים כחמישים איש. ללא סיסמאות, ללא דרישות — רק נוכחות, נרות, שלט. ו — הופעה פתאומית של שתי מכוניות עם צוותי צילום: קייב “אוקרקינוכרוניקה” ומוסקבה “נאוצ’פילם”. חלק מהאנשים נבהלים מהמצלמות ומתפזרים; בדיוק ברגע זה בקבוצה הקטנה שנותרה נדחק זר ושואל שאלות קצרות:

— “אתה עשית את זה?”
— “לא אני”.
— “מפחד?”
— “מפחד”.

הזר מתברר כסופר ויקטור נקרסוב. הוא אומר בפשטות: “צריך לדבר”, — ומשאיר כתובת וטלפון. כך מופיע וקטור לתאריך השני — ליום השנה האזרחי 29 בספטמבר.

צילומים ששרדו חיפושים

הצלם הקייבי אדוארד טימלין מצליח להסתיר 80 מטר של סרט (כדקה וחצי) — ושומר את הגליל עד 1991. כבר במחווה הזו היה די כדי להבין: הזיכרון “בוער” גם ברמת האנשים וגם ברמת העובדות.

ההפגנה השנייה: מילה וסולידריות

“בואו, יהיה נקרסוב”

29 בספטמבר, 17:00. בקייב מסתובבת נוסחת הזמנה בעל פה: “בואו, יהיה נקרסוב”. הסופר עצמו “יושב על הטלפון”, מתקשר למכרים — אפילו למוסקבה; פתק מועבר לחוקר הספרות איוון דזיובה. לאתר נמשכים מאות אנשים — לראשונה מזה 25 שנה לאחר ההוצאות להורג ההמוניות של 1941. הצילום התיעודי כעת — בידי גריק ז’ורבוביץ’. תעלול הקונספירציה פשוט: לא מגלגלים את הסרט עד הסוף, מסתירים חלקים בכיסים — “למקרה של מעצרים”.

נאום דזיובה וצעקות בקהל

מופיעים נקרסוב ודזיובה — באופן טבעי עולה בקשה למילה. אין מיקרופונים, לא כולם שומעים, אבל המשמעות נקלטת בצורה ברורה מאוד.

איוון דזיובה: “שתיקה מדברת רק במקום שבו כבר נאמר הכל. כשעדיין לא נאמר דבר — השתיקה הופכת לשותפה לשקר ולחוסר חופש“.

בכמה מקומות אנשים קופצים על כתפיים וצועקים:

“יהודים לא צריכים לפחד! צריך לדבר על אנטישמיות!“

מאוחר יותר הסופר ולדימיר ווינוביץ’ ינסח את ההלם שלו ממה שראה:

“לראשונה ראיתי הפגנה ספונטנית לחלוטין, לא מנוהלת על ידי השלטון הסובייטי“.

בין הנוכחים באותו יום — דינה פרוניצ’בה, אחת המעטות ששרדו את 29 בספטמבר 1941; היא ידועה לקורא כגיבורת הרומן התיעודי של אנטולי קוזנצוב “באבי יאר”.

“אזרחיים”, אבל ללא פיזור

המשטרה והקג”ב נוכחים בלבוש אזרחי, צופים, מתעדים, אבל פיזור בכוח לא מתרחש. בקהל רבים מבחינים בסוכנים. לאחר שעה וחצי דיאמנט עוזב עם אשתו ובתו הקטנה ומנסח את העיקר:

“העיקר הצליח… למדנו מה”עדר” להיות אומה. למדנו לכבד את קברינו“.

איך הגיבה המערכת ומה קרה בהמשך

כתם, נזיפות, “מניעתיות”

הנוסחה הרשמית שבה מכתימים את המשתתפים ואת עצם קיום ההפגנות נשמעת מילה במילה: “אסיפה מבישה של לאומנים יהודים ואוקראינים”. יש נזיפות חמורות, פיטורים, שיחות “מניעתיות”, החרמת סרטים, רישום שמות. אבל כבר מאוחר: האסיפות השנתיות בספטמבר בבאבי יאר הופכות למסורת.

הגירת דיאמנט ו”זיכרון” סובייטי אוניברסלי

במרץ 1971 נותנים לדיאמנט 10 ימים לעזוב — הוא עוזב את ברית המועצות ונוסע לישראל, לוקח איתו חומרים ששרדו, כולל צילומי ז’ורבוביץ’ מההפגנה השנייה. ההחלטה הסובייטית המאוחרת על הנצחה לא פותרת בעיות: ב1976 מציבים אנדרטה כללית “לקורבנות הפשיזם” (ללא דגש על הקורבנות היהודים), ב1980 במקום הערוץ המכוסה מקימים פארק.

כבר באוקראינה העצמאית, מרחב הזיכרון מורכב מכ-25 סימנים מפוזרים — דרך ארוכה לשיחה שלמה וכנה על הטרגדיה וכתובתיה.

מסגרת היסטורית ועובדות (נאסף במקום אחד)

• 29–30.09.1941 — כ-34,000 יהודים נורו למוות ביומיים; במהלך שנות הכיבוש — כ-100,000 נהרגו באתר.
• 13.03.1961 — פריצת סכר עם פסולת נוזלית; גל עד 4 מ’, קורבנות 145–1,500 (הערכות שונות); האירוע בזיכרון העירוני — “נקמת באבי יאר“.
• 24.09.1966, 17:00 — ההפגנה השקטה הראשונה (~50 איש); שלט: “באבי יאר. זכור את ששת המיליונים”; צוותי צילום “אוקרקינוכרוניקה” ו“נאוצ’פילם”; אדוארד טימלין מציל 80 מ’ סרט ושומר את הגליל עד 1991.
• 29.09.1966, 17:00 — ההפגנה השנייה (מאות אנשים); נוסחת ההזמנה בעיר — “בואו, יהיה נקרסוב”; מופיעים ויקטור נקרסוב ואיוון דזיובה; צילום תיעודי — גריק ז’ורבוביץ’; בין הנוכחים — דינה פרוניצ’בה; מאוחר יותר הערכת ולדימיר ווינוביץ’ על ספונטניות ההפגנה, “לא מנוהלת על ידי השלטון”.
• 1971 — עמנואל (אמיק) דיאמנט מהגר לישראל, לוקח חומרים ששרדו.
• 1976 / 1980 — אנדרטה סובייטית ללא אזכור יהודים; פארק במקום הערוץ המכוסה.
• אוקראינה העצמאית — ≈25 סימני זיכרון, אסיפות שנתיות בספטמבר.

למה זה חשוב — לאוקראינה ולישראל (היום)

הסיפור הזה — לא רק על העבר, אלא גם על הדרך להיות חברה. בקייב של 1966 ללא אישורים ומיקרופונים אנשים קראו לטרגדיה בשמותיה, והסולידריות של האינטלקטואלים היהודים והאוקראינים הפכה לנורמה ולא לחריג. עבור הישראלים זה — חלק מגשר התפוצות: דמויות ברמת דיאמנט בסופו של דבר קושרות את גורלן עם ישראל, מבלי לאבד קשר עם קייב-באבי יאר. ולכולנו זה תזכורת: במקום שבו הזיכרון מדויק וכנה, קשה יותר להבעיר שנאה ולשכתב את ההיסטוריה.

FAQ

למה היו שתי הפגנות — ב-24 וב-29?

כי ב-29 בספטמבר 1941 חל יום כיפור, ו-25 שנה לאחר מכן התאריך “הדתי” של הזיכרון לפי הלוח היהודי חל ב-24 בספטמבר 1966; השני — תאריך אזרחי ב-29 בספטמבר. שני האסיפות — על אותו דבר: להחזיר את המקום לטרגדיה היהודית בזיכרון ההיסטורי הכללי של קייב.

מה בדיוק עשו ב-24 בספטמבר?

הצמידו שלט “באבי יאר. זכור את ששת המיליונים” לקיר בית הקברות היהודי ההרוס ועמדו בשתיקה. זו הייתה צורת הצהרה, ולא “פורמט” של הפגנה: להראות שזה — הקבר שלנו, ולקרוא לו.

מה אמרו ב-29 בספטמבר?

המחשבה המרכזית — מתוך נאום איוון דזיובה: שתיקה, כל עוד האמת לא נאמרה, — שותפה לשקר ולחוסר חופש. בקהל נשמעו קריאות “יהודים לא צריכים לפחד! צריך לדבר על אנטישמיות!” — זה היה המשמעות של הפעולה השנייה.

איך הגיבו השלטונות?

כתם “אסיפה מבישה של לאומנים יהודים ואוקראינים”, נזיפות, פיטורים, “מניעתיות”, החרמת סרטים. אבל האסיפות השנתיות בספטמבר כבר לא נעצרו: מסורת נוצרה.

מסקנות בארבע שורות (למי שממהר)

1. ספטמבר 1966 השיק זיכרון אזרחי על באבי יאר.
2. דיוק שמות ותאריכים — הגנה מפני זיוף עתידי.
3. סולידריות יהודית-אוקראינית הפכה למציאות ולא לסיסמה.
4. סיפור באבי יאר — גשר קייב ↔ ישראל, חלק מחוויה משותפת של כבוד.