זאב אלקין באוקראינה: בין קייב, דניפרו וזיכרון
11 בנובמבר 2025. מזג האוויר בקייב לח, השמיים כבדים. העיר חיה על רקע דאגות, אבל עדיין פועלת — הפרלמנט מתכנס, בתי הקפה פתוחים, אנשים ממהרים. ביום הזה מגיע לאוקראינה שר האוצר של ישראל זאב אלקין. ללא שיירות, ללא מצלמות רועשות — פשוט ביקור, שבירושלים מכנים “מחווה חשובה של כבוד”.
קייב. שיחה שבה לא היה מילה מיותרת
בפגישה עם רוסלן סטפנצ’וק לא נשמעו ביטויים דיפלומטיים. אלקין דיבר בקצרה, לעניין: על השקעות, טכנולוגיות, על איך ישראל יכולה לעזור לאוקראינה להשתקם.
“אנחנו יודעים לבנות מחדש — כי גם אנחנו חווינו הפגזות”, — אמר, והאולם השתתק.
הדיבור היה על פרויקטים ספציפיים: אנרגיה, רפואה, בנייה, תשתיות IT. האוקראינים מחפשים שותפים, והישראלים — דרך לא להיות צופים מהצד.

דניפרו. שם, בין המשפטים נשמע הפחד והאמונה
אחרי קייב אלקין נסע לדניפרו. שם אין מדרגות מפוארות — רק מרכזי מתנדבים, בתי ספר לילדים, בתי כנסת, שבהם עדיין נראים סימני רטט מהפגיעות הקודמות.
הוא דיבר עם רבנים ותושבים מקומיים, הקשיב איך שרדו במהלך ההפגזות. כאן הכריז השר שישראל תעזור לשקם את פעילות מרכזי “נתיב” — בדניפרו, חרקוב ואודסה.
“נתיב” — זה לא רק בניין עם סמל. זה מקום שבו אנשים מרגישים שהקשר עם ישראל — אינו מופשט.
שפה משותפת של עמידות
אוקראינה וישראל — שתי מדינות שבהן המילה “ביטחון” נשמעת כמו תפילה. הן מבינות היטב מה זה לחיות תחת דאגות ועדיין לפתוח חלונות בבוקר.
אלקין לא דיבר בסיסמאות. הוא פשוט עמד ליד אנשים שאיבדו בתים וממשיכים לחיות. “אנחנו איתכם, ואנחנו מבינים אתכם”, — אמר. לפעמים זה מספיק כדי שהיום יפסיק להיות סתם עוד יום של מלחמה.
אחרי הביקור
11 בנובמבר 2025 נכנס להיסטוריה לא כתאריך דיפלומטי, אלא כרגע שבו ישראל הזכירה: ברית — זה לא מסמך, אלא נוכחות.
ישראל לא עושה הצהרות רועשות, אבל עושה את מה שחשוב יותר — מגיעה.
נאנווסטי — חדשות ישראל
