כאשר האנליסט דמיטרי דובוב פותח את הווידאו שלו מ-14 בנובמבר 2025 במילים “רוסיה מעבירה לנו דרישת שלום”, זה נהיה ברור: שום דבר טוב לא נושא דרישת שלום זו. הקרמלין, שלא הצליח “לכבוש את קייב בשלושה ימים” ושקע במלחמה שלו, החליט שוב להזכיר על עצמו — ובאופן מסורתי לא במקום שבו מצפים לו, אלא במקום שבו הוא יכול להזיק.
בלילה של 14 בנובמבר 2025 רוסיה פתאום הציגה פרויקט החלטה חלופי לגבי עזה במועצת הביטחון של האו”ם. והיא עשתה זאת לא למען השלום, אלא כדי להכניס מקלות בגלגלים של ארה”ב, לערער את תוכנית טראמפ ולהקשות על חיי ישראל. למוסקבה זו שיטה מוכחת: אם אין לה מה להציע — צריך לקלקל את החיים למי שמנסה לתקן משהו.
הקרמלין משתמש בעזה כמו שהוא משתמש באוקראינה: ככלי של כאוס
רוסיה לא מציעה פתרונות. היא מציעה בעיות.
פרויקט ההחלטה האמריקאי — מורכב, כואב, במקומות שנוי במחלוקת, אבל הוא לפחות קובע את כללי המשחק ומוביל את האזור ליציבות אפשרית.
ומה עושה מוסקבה?
מגישה את הטקסט שלה כך שתסכל את ההצבעה על האמריקאי.
מכניסה ניסוחים שמועילים לחמאס.
מסירה את הדרישות לפירוק הנשק של הרצועה.
מתנגדת לשליטה הישראלית על “הקו הצהוב”.
ובו זמנית דורשת “לשמור על החוק הבינלאומי” — מדינה שהרסה את מריופול ובוצ’ה.
רוסיה משתמשת בעזה כשדה לנקמה על ההפסדים באוקראינה.
והיא עושה זאת ללא שמץ של בושה.
ארה”ב מנסה לקבע סדר. רוסיה מנסה לשבור אותו
כפי שמסביר דובוב, הסיפור הזה — לא על החלטות.
זה על מי יכתיב את הכללים באזור אחרי המלחמה.
לארה”ב זו הזדמנות לקבע את הניצחון הדיפלומטי של טראמפ ולבנות מבנה של כוחות בינלאומיים לייצוב.
לרוסיה — הזדמנות לשחק שוב ב”מעצמה גדולה”, לפחות על הנייר.
רוסיה לא מציעה שלום.
היא מציעה חסימה.
אבל הכי מסוכן — זה המחיר שישראל והאזור עלולים לשלם על המשחקים האלה.
ישראל — כבן ערובה למלחמה זרה על השפעה
הפרויקט האמריקאי מעורר דאגה, אבל לפחות משאיר אפשרות לדיאלוג.
הרוסי למעשה:
מונע מישראל שליטה על הרכב הכוחות הבינלאומיים;
חוסם את המעבר לשלב הבא של תוכנית ארה”ב;
יוצר פרצות שחמאס ינצל כבר מחר;
מחזק את האמונה של הטרוריסטים שיש להם “גב” במוסקבה.
לקרמלין ישראל — לא שותף ולא צד לסכסוך.
לקרמלין ישראל — כלי לחץ על ארה”ב.
וזה בדיוק מה שהופך את ההתערבות הרוסית לכל כך מסוכנת.
רוסיה מנסה לחזור ללוגיקה של המלחמה הקרה
והיא עושה זאת על חשבון אזור שבו נשפך דם כל יום
דובוב מזכיר: לקרמלין נוח בעולם שבו הכל מתחלק ל”אנחנו” ו”הם”, שבו ארה”ב — אויב, וכל משבר — הזדמנות לצבור נקודות.
הסכמה פשוטה:
ארה”ב מציעה משהו.
רוסיה מטילה וטו או מציגה את הפרויקט הנייר שלה.
נוצר כאוס.
מוסקבה עושה רושם שבלעדיה אי אפשר לפתור את הסכסוך.
זו לא דיפלומטיה.
זה חבלה — בדיוק כמו באוקראינה, כאשר מוסקבה תומכת ברדיקלים כדי לפוצץ כל ניסיון להסדר.
למי מועילה ההתערבות הרוסית
בטח לא לישראל.
בטח לא לארה”ב.
ובטח לא לפלסטינים שחיים תחת שלטון הטרוריסטים.
אז למי כן?
לחמאס — כי מוסקבה מראה: “אנחנו לא ננטוש אתכם”.
לאיראן — שמקבלת הזדמנות להסיט את תשומת הלב מהמבצעים שלה.
לרוסיה עצמה — כי כל משבר של ארה”ב במזרח התיכון מועיל לקרמלין.
מוסקבה לא פותרת בעיות.
מוסקבה עושה רושם שבעיות — זו הזדמנות.
למה זה מאיים על האזור בגל חדש של חוסר יציבות
אם רוסיה תסכל את ההצבעה — תוכנית טראמפ תיתקע.
אם רוסיה תטיל וטו — זה אתגר ישיר לוושינגטון.
אם רוסיה תדחוף את ישראל מהתהליך — ייווצר תקדים שבו החלטות מתקבלות מאחורי הגב שלנו.
וזה לא רק משחק דיפלומטי.
זה עניין של ביטחון המדינה שבה חיות המשפחות שלנו.
סיכום: הקרמלין שוב מנסה “לחזור”, להרוס את מה שאחרים מנסים לבנות
הווידאו של דמיטרי דובוב — זה לא על מסמכים ולא על ניסוחים בירוקרטיים.
זה על איך רוסיה שוב מתערבת במקום שבו היא יכולה להזיק, ושוב עושה זאת ברגע שבו האזור נמצא על הקצה.
ארה”ב מנסה לשמור על המערכת.
ישראל נואשת לא להיות הקורבן.
ומוסקבה, שאיבדה את המשקל המוסרי, הצבאי והפוליטי באוקראינה, מנסה להוכיח שהיא “עדיין במשחק” — גם אם לשם כך צריך להצית עוד אזור.
והעיקר: רוסיה עושה זאת תמיד באותו אופן —
לא למען השלום, לא למען הביטחון, אלא כדי שמישהו אחר לא ינצח.
נאנובוסטי — מבט מישראל על המשחק שבו רוסיה שוב רוצה להיות “מעצמה גדולה” על חשבון אחרים
