של מי בכל זאת החצר האלקסנדרונית בירושלים? והאם נתניהו יוכל “לשמור על האינטרסים של מדינת ישראל” במקרה הזה?

«חכו, האם כל האדמה בישראל לא שייכת למדינה? איך אז מעבירים אותה למישהו?»

זו השאלה הנפוצה ביותר ושאלה הגיונית לחלוטין.
והתשובה הקצרה היא — לא, לא כל האדמה בישראל שייכת למדינה.

…

נאמר מיד, בישראל צוברת תאוצה עצומה/פנייה פתוחה של אזרחי ישראל לממשלה בדרישה “לעצור את העברת חצר אלכסנדר לרוסיה ולמבנים הקשורים לה“, כי הם סבורים שהעברה כזו “מאיימת על ביטחון ישראל” ומציגה “סיכונים הקשורים להשפעה חיצונית ואינטרסים פוליטיים של מוסקבה וארגונים קשורים”.

“להגן על ישראל מהאיום הרוסי: לעצור את העברת חצר אלכסנדר לתומכי חמאס“
«להגן על ישראל מהאיום הרוסי: לעצור את העברת חצר אלכסנדר לתומכי חמאס»

הנה היא (עברית) – https://www.atzuma.co.il/threatfromrussia

…

נחזור לבעלות על הקרקע.

מאיפה בכלל הגיע המיתוס הזה

בישראל באמת:

• רוב הקרקע נמצאת בניהול המדינה;
• קיים מנהל מקרקעי ישראל;
• הקרקע לעיתים קרובות לא נמכרת, אלא מושכרת לטווח ארוך.

בגלל זה נוצר הרושם ש

«הכל ממשלתי — כלומר הכל המדינה מחליטה».

אבל זה לא בדיוק כך.

מה באמת שייך למדינה ומה לא

בישראל יש שלושה סוגי קרקע שונים:

1. קרקע מדינה
   כן — שייכת למדינה.
   כאן הכל פשוט.
2. קרקע פרטית של אזרחים וארגונים
   כן — קיימת.
   עם מסמכים, רישומים וזכויות בעלות.
3. בעלות פרטית היסטורית וזרה
   כאן מתחילה כל הסיפור עם חצרות, כנסיות ומבנים ישנים.

רבים מהשטחים הללו:

• נרכשו עוד לפני 1948,
• בתקופת האימפריה העות’מאנית, המנדט הבריטי,
• על ידי חברות פרטיות, כנסיות, קרנות.

וישראל לא ביטלה אוטומטית את הזכויות הללו.

למה ישראל לא אמרה: «הכל שלנו, נקודה»

כשישראל הוקמה מחדש, היא במודע לא הלכה בדרך של הפקעת כל הרכוש הפרטי.

הסיבות פשוטות וקשות:

• היא רצתה להיות מדינת חוק, ולא משטר מהפכני;
• היא ירשה את מערכת המשפט הבריטית, ולא השמידה אותה;
• הפקעה המונית הייתה משמעותה:
  • בתי משפט אינסופיים,
  • בידוד בינלאומי,
  • הרס הלגיטימיות העצמית.

במילים פשוטות:

ישראל יכלה לקחת — אבל החליטה לא להפוך למי שלוקח על פי עקרון הכוח.

אז מה המשמעות של «מעבירים» במחלוקות כאלה

כשאומרים שהאובייקט «מעבירים», זה לא אומר ש:

• ישראל נותנת «את הקרקע שלה»,
• או עושה למישהו מתנה.

בפועל ישראל:

• לא הבעלים של אובייקטים כאלה,
• פועלת כבוררת,
• מחליטה, את מי להכיר כבעלים החוקי בין הצדדים המתדיינים.

האם ישראל יכולה לקחת את זה לעצמה?

תיאורטית — כן:

• אם האובייקט יוכר כנטוש,
• אם אף צד לא יוכיח זכות,
• או מסיבות יוצאות דופן של אינטרס ציבורי.

«אינטרס ציבורי» — אלו מקרים נדירים שבהם המדינה יכולה להתערב ברכוש פרטי למען ביטחון, תשתיות חיוניות או הגנה על מורשת ייחודית, למשל לבניית כביש, רכבת או מטרו, יצירת אזור ביטחון או שימור אתר היסטורי.

אבל זה תסריט קיצוני, שישראל כמעט לא נוקטת בו, כי הוא:

• יוצר תקדים מסוכן,
• פוגע במוניטין הבינלאומי,
• מערער את ההיגיון של מדינת חוק.

ההסבר הקצר ביותר

קרקע תחת ריבונות ישראל — כן.
אבל הבעלות — לא תמיד ממשלתית.
לכן ישראל לא «נותנת את שלה», אלא מחליטה, של מי זה על פי החוק (של ישראל ובינלאומי).

נתחיל.

מהו חצר אלכסנדר כיום — בפועל

חצר אלכסנדר, הנה היא במפת גוגל, — זהו מתחם היסטורי-ארכיאולוגי, פולחני ומוזיאוני בעיר העתיקה של ירושלים, הממוקם כ-40–50 מטרים מכנסיית הקבר (1–2 דקות הליכה). זה לא מלון ולא אכסניה מסחרית: אין שם אירוח לתיירים או עולי רגל.

שטח ומיקום.
המתחם תופס שטח של כ-1,300–1,500 מ”ר, שזהו גודל משמעותי לבנייה הצפופה של העיר העתיקה. בסמוך נמצאות מקומות קדושים ומיקומים מרכזיים:

• כנסיית הקבר — 40–50 מ’;
• מסלול ויה דולורוזה — צמוד ישירות (סף שערי המשפט הוא חלק ממנו);
• אזור מוריסטן — כ-100 מ’;
• שער יפו — כ-250–300 מ’.

מה נמצא בשטח החצר:

• כנסיית הבית של אלכסנדר נבסקי — כנסייה אורתודוקסית קטנה מסוף המאה ה-19; תפילות נערכות שם מדי פעם, אין קהילה נזירית קבועה.
• סף שערי המשפט — אתר ארכיאולוגי אמיתי מהתקופה הרומית (המאה ה-1 לספירה), קטע של דרך עתיקה וסף; לפי המסורת הנוצרית קשור לדרכו של ישו למשפט פונטיוס פילאטוס ונכלל במסלול ויה דולורוזה.
• אתר ארכיאולוגי — אלמנטים של חומות העיר העתיקה ובניינים בירושלים, שנחשפו בחפירות מהמאה ה-19 ושומרו.
• מוזיאון קטן וחללי תצוגה, המוקדשים להיסטוריה של המתחם ולממצאים.
• חצר פנימית ומבנים היסטוריים, היוצרים מתחם אדריכלי סגור בתוך העיר העתיקה.

מה קורה שם עכשיו:

• החצר פתוחה למבקרים כאובייקט תרבותי-היסטורי;
• נערכות סיורים וצפייה באתר הארכיאולוגי;
• פועלת תצוגה מוזיאונית;
• מתוחזקת פונקציה פולחנית של הכנסייה;
• מתבצעות עבודות תחזוקה, שמירה ושימור של המונומנטים.

מה אין שם באופן עקרוני:

• אין מלון או אכסניה;
• אין שירות תיירותי מסחרי;
• אין מוסד דיפלומטי או ממשלתי.

מי מנהל את האובייקט:

הניהול והפעילות היומיומית מתבצעים על ידי Orthodox Palestine Society (OPS) — ארגון ציבורי לא ממשלתי, הפועל בירושלים במסגרת החוק הישראלי. במקום עובדים מנהלים, מדריכים ושומרים; במידת הצורך מגויסים משמרים ומומחים לשימור מונומנטים. מדינת ישראל לא מנהלת את החצר ישירות, אך מפקחת במסגרת החקיקה לשימור המורשת ההיסטורית והביטחון.

השילוב של שטח משמעותי, ערך ארכיאולוגי וקרבה קיצונית לכנסיית הקבר הופך את חצר אלכסנדר לאובייקט של תשומת לב מיוחדת ומסביר מדוע המחלוקת סביבו חורגת הרבה מעבר לשאלה רכושית רגילה.

נמשיך.

בנובמבר 2025, בבית המשפט המחוזי בירושלים התקיים סבב חדש של דיונים על העברת חצר אלכסנדר – מהחברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית (איפפו) – למי – החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית (איפפו).

לא, זו לא טעות.

למה «איפפו ≠ איפפו», אם ביניהם הייתה OPS

(במובן המשפטי-בינלאומי, בהתחשב בתפקיד OPS)

בפועל מדובר לא בשני, אלא בשלושה גופים שונים, מה שיוצר את הבלבול העיקרי. שניים מהם נושאים את אותו שם — החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית, והשלישי — Orthodox Palestine Society (OPS) — תפס מקום ביניים בתקופת הפער המשפטי.

האימפריאלית איפפו (1882–1917)

החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית “(איפפו) הייתה איגוד ציבורי פרטי, שהוקם ב-1882 ופעל במסגרת הסדר המשפטי של האימפריה הרוסית.

הבהרה משפטית עקרונית:
האימפריאלית איפפו לא הייתה שייכת למדינת האימפריה הרוסית ולא הייתה רכוש של משפחת הצאר או בית רומנוב.

• החברה לא הייתה גוף ממשלתי;
• לא הייתה חלק ממבנה המשרדים או המחלקות;
• רכושה לא היה רכוש מדינה;
• היא לא הייתה בבעלות אישית של הצאר או חברי השושלת.

החסות האימפריאלית התבטאה אך ורק ב:

• אישור התקנון,
• תמיכה מוסרית ופוליטית,

אבל לא בזכות בעלות.

כל הקרקעות והמבנים ב”פלסטין”, כולל החצרות הירושלמיות, היו שייכים לחברה עצמה כישות משפטית עצמאית, ולא למדינה ולא למשפחת הצאר.

המונח «פלסטין» משמש כאן אך ורק במובן היסטורי-משפטי, כפי שהוא מופיע במסמכים עות’מאניים, אירופיים ומנדטוריים מסוף המאה ה-19 — תחילת המאה ה-20, ואין לו קשר למציאות הפוליטית המודרנית או לשאלות ריבונות ישראל. להבהרה, בהמשך הטקסט שם זה ישמש אך ורק בצורה ובמשמעות שבהן הוא מתועד במסמכים הרשמיים של התקופה המתאימה.

לאחר 1917 האימפריה הרוסית והסדר המשפטי האימפריאלי חדלו להתקיים. כתוצאה מכך, האימפריאלית איפפו איבדה את הכשירות המשפטית והפסיקה להתקיים כישות משפטית. לא היה מעשה פורמלי של פירוק, אך במובן המשפטי-בינלאומי החברה חדלה להתקיים.

חשוב למקרה איפפו

כבר ב1918 רוסיה הסובייטית, ולאחר מכן ברית המועצות, ויתרו רשמית על ירושת האימפריה הרוסית, כפי שנקבע בצו של מועצת הקומיסרים על ביטול חובות המדינה וניתוק ההתחייבויות המשפטיות והחוזיות האימפריאליות. הוויתור הזה לא רק שלא הכיר בחובות המדינה האימפריאליים, אלא גם היעדר ירושה על ידי חברות פרטיות אימפריאליות, כולל החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית. בהתאם לכך, רכוש איפפו בחו”ל לא נחשב על ידי ברית המועצות כיורש ולא היה תחת הגנה או ניהול של המדינה הסובייטית, מה שהבטיח את הפער המשפטי-בינלאומי בגורל החברה ורכושה.

OPS כתקופת המשך בפועל

בתנאי הוואקום המשפטי שנוצר לאחר 1917, הפעילות והניהול של רכוש איפפו לשעבר בארץ הקודש עברו למעשה לOrthodox Palestine Society (OPS)— ארגון אורתודוקסי ירושלמי, שהוקם בסביבת הגירה מהאימפריה הרוסית בשנות ה-20. ל-OPS עברו אנשים, מבנה מקומי, ארכיונים וניהול בפועל של החצרות.

Orthodox Palestine Society (OPS) — זהו איגוד ציבורי לא ממשלתי, הפועל בירושלים ומקושר למסורת ההיסטורית של החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית שלפני המהפכה, אך הוא עצמאי משפטית ואינו מייצג מדינה כלשהי. הוא פועל במסגרת החוק הישראלי ועוסק בניהול אובייקטים היסטוריים, כולל חצר אלכסנדר. במסגרת מאמר זה OPS מוזכר רק כאחד הצדדים במחלוקת רכושית, ללא העמקה בהיסטוריה שלו.

עם זאת, OPS לא הייתה ולא הוכרה כיורשת משפטית של האימפריאלית איפפו. היא לא קיבלה את הרכוש על פי מעשה ירושה או העברה והופיעה בלוגיקה המשפטית-בינלאומית כמחזיקה בפועל ושומרת, ולא כבעלים חוקיים.

האיפפו הרוסי (משנות ה-90)

החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית הרוסית המודרנית “(איפפו) הוקמה בשנות ה-90 ונרשמה על פי חוק הפדרציה הרוסית. במובן המשפטי זו ישות משפטית חדשה, שאינה זהה לחברה שלפני המהפכה.

האיפפו הרוסי מצהיר על עצמו כיורש של האיפפו האימפריאלי, תוך הסתמכות על המשכיות היסטורית, משימה, מסורות ושחזור השם. עם זאת, מבחינת החוק הבינלאומי והישראלי, התאמת השם והפנייה לזהות היסטורית לא יוצרים ירושה אוטומטית.

מסקנה משפטית-בינלאומית

בלוגיקה המשפטית-בינלאומית ירושה אוטומטית אפשרית רק כאשר יש רציפות של אותה ישות משפטית או מעשה העברת זכויות המוכר בינלאומית. במקרה של איפפו לא היו תנאים כאלה. גורם נוסף שמחזק את הפער הוא קיומה של OPS כמחזיקה בפועל עצמאית של הרכוש בתקופה שבין 1917 לשנות ה-90.

הנוסחה הסופית

החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית הייתה איגוד ציבורי פרטי ולא הייתה שייכת למדינת האימפריה הרוסית או למשפחת הצאר; רכושה לא היה רכוש מדינה. במובן המשפטי-בינלאומי האיפפו הרוסי המודרני אינו יורש אוטומטי של האיפפו שלפני המהפכה, מכיוון שאין רציפות של ישות משפטית ולא היה מעשה העברת זכויות המוכר בינלאומית.

מהי הקוליזיה המשפטית

בדצמבר 2019 דיווחו כלי התקשורת הישראליים על רישום חצר אלכסנדר על שם רוסיה במרשם המקרקעין הישראלי. רישום זה יצר את הרושם שהאובייקט כבר הועבר. עם זאת, הרישום בוצע בדרך מנהלית, ללא סיום הליכים משפטיים וללא הסרת התנגדויות מצד Orthodox Palestine Society (OPS).

OPS בראשות ניקולאי וורונצוב-הופמן הגישו מחאה, ולאחר מכן בית המשפט המחוזי בירושלים הוציא צו זמני על העברת האובייקט לאיפפו הרוסי, ובכך הקפיא את המצב.

החלטה מנהלית 2020

ב2020 חתם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו על מסמך מנהלי, שבו חצר אלכסנדר סווגה כ«מקום פולחן נוצרי».

החלטה זו לא הייתה מעשה העברת בעלות ולא החליפה את ההליך המשפטי, אך הוציאה את האובייקט למשטר משפטי מיוחד, שבו שאלות הסטטוס שלו יכולות להיבחן ברמת הממשלה, ולא רק במסגרת הליך משפטי אזרחי רגיל. בכך קיבלה הרשות המבצעת כלי נוסף ליישוב המחלוקת מחוץ לדרך המשפטית הקלאסית.

המצב המשפטי הנוכחי

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע לשמור על הסטטוס-קוו עד לקבלת החלטה פוליטית-מנהלית.

על פי החלטת בית המשפט, החצר נשארת זמנית בניהול ארגון OPS (Orthodox Palestine Society) — כלומר מבנה שמבצע את הניהול בפועל של האובייקט כרגע — עד שהוועדה הממשלתית הבין-משרדית של ישראל תקבל החלטה סופית בשאלת הבעלות.

בית המשפט לא הכיר באף אחד מהצדדים כבעלים סופי, והדגיש את מגבלות סמכותו במצב זה.

עמדות הצדדים

• הצד הרוסי טוען שישראל צריכה למלא התחייבויות פוליטיות קודמות ולהשלים את תהליך העברת האובייקט לטובת האיפפו הרוסי, שנחשב בעיניהם כיורש היסטורי.
• OPS (Orthodox Palestine Society) מתעקש שהחצר היא רכוש היסטורי שלו, שמעולם לא הייתה בבעלות ישירה של רוסיה או מבנים רוסיים, ומתנגד לרעיון ההעברה.
• ממשלת ישראל נוקטת עמדה ביניים, מנסה לאזן בין לחץ חוץ-פוליטי, סיכונים משפטיים פנימיים וביקורת בינלאומית, תוך הימנעות מהחלטה חד-צדדית ללא מסקנות הוועדה המיוחדת.

מה הלאה

בית המשפט ציין במפורש שההחלטה הסופית נמצאת בסמכות הוועדה הממשלתית הבין-משרדית, ולא של בית המשפט ולא של ראש הממשלה באופן אישי.

עד לקבלת החלטה כזו המצב נשאר תלוי משפטית. עם זאת, צפוי המשך לחץ מצד הצד הרוסי, במיוחד לאור ההקשר הגיאופוליטי הנוכחי, בעוד ממשלת ישראל ממשיכה לדחות את ההחלטה הסופית, במטרה למזער את ההשלכות המשפטיות והפוליטיות.

אגב –

על האיפפו הרוסי המודרני יש חומר מהעיתון הישראלי “דטאלי”

“חצר אלכסנדר רוצים להעביר למבנה, המאשימה את ישראל ב«טבח 7 באוקטובר» ומקדמת יותר מ-170 תערוכות על «השמדת הפלסטינים»”

והנה וידאו סרגיי אוסלנדר – ניקיטה ארונוב בנושא זה:

התקופה העברית הקדומה (המאה ה-10 לפנה”ס — 70 לספירה)

הקרקע הוסדרה על פי נורמות החוק העברי הקדום (דין תורה), וכן על ידי ניהול עירוני ומלכותי. השטח היה מחוץ לאזור הקדוש של הר הבית, ולכן לא חל עליו משטר רכוש המקדש (קדשי המקדש). הבעלות הייתה חילונית ויכלה להיות פרטית, קהילתית או מנהלית במסגרת החוק העברי הקדום.

בעלים ספציפיים לא ידועים בשמותיהם, מכיוון שלא הייתה רישום קנייני במובן המודרני. לאחר חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה וליקוי המבנה העירוני, התארים הקנייניים העבריים הקדומים איבדו למעשה את תוקפם המשפטי.

התקופה הרומית (70 לספירה — המאה ה-4 לספירה)

לאחר חורבן ירושלים בשנת 70 לספירה, השטח עבר לשליטה ישירה של האימפריה הרומית והוסדר על פי נורמות החוק הרומי (ius Romanum). הקרקע נחשבה או כרכוש מדינה (ager publicus) או כרכוש פרטי (dominium privatum), שהועבר לאזרחים רומיים או למבנים מוניציפליים של העיר.

בעלים ספציפיים של השטח לא מתועדים במקורות שנשמרו. זכויות הקניין של האוכלוסייה הקודמת הופסקו כתוצאה מהמלחמה והגירושים, והבעלות הבאה נקבעה על ידי החלטות המנהל הרומי והניהול העירוני (municipium).

התקופה הביזנטית והנוצרית הקדומה (326–637 לספירה)

בשנים 326–335 לספירה, ביוזמת הקיסרית הלנה, אמו של הקיסר קונסטנטין הגדול, ועל פי צו ישיר של השלטון הקיסרי, השטח באזור העתידי של כנסיית הקבר הוצא מהמחזור העירוני הרגיל. החלטה זו הייתה חלק ממדיניות המדינה של ניצור ירושלים לאחר הלגליזציה של הנצרות. הקרקע, שהייתה בעבר חלק מהבנייה העירונית החילונית, הועברה למעמד של רכוש קדוש (res sacrae) על פי נורמות החוק הביזנטי והרומי האימפריאלי (ius Romanum, ius Byzantinum).

הנושא המשפטי של הזכויות על השטח הפך לכנסיית ירושלים (ecclesia Hierosolymitana), כלומר מוסד נוצרי מקומי תחת ניהולו של הבישוף של ירושלים, שפעל תחת חסות קיסרית (imperial patronage). ההעברה לא הוסדרה בחוזה מכירה, מכיוון שהופעל מנגנון של הוצאה קיסרית והקדשה של הקרקע, אופייני למאה ה-4. אנשים פרטיים לא היו בעלי הקרקע, והעברת השטח הוצאה מחוץ למחזור האזרחי.

הקמת כנסיית הקבר והשטח הסמוך לה קיבעה לאזור זה מעמד נוצרי יציב, שנשמר לאורך כל התקופה הביזנטית. אישור תיעודי לכך הם מקורות עכשוויים מהמאה ה-4, בעיקר עדויות אוסביוס מקיסריה (Vita Constantini), וכן הפרקטיקה הביזנטית של ניהול הכנסייה. עד לכיבוש הערבי של ירושלים בשנת 637, השטח היה רכוש כנסייתי מוכר, שנמצא בבעלות מוסדית ולא פרטית.

התקופה האסלאמית הקדומה (מ-637 — המאה ה-10)

לאחר כיבוש ירושלים בשנת 637 על ידי כוחות הח’ליף עומר אבן אל-ח’טאב, העיר עברה לשליטת הח’ליפות הראשידונית, ולאחר מכן האומיית והעבאסית. עם שינוי הריבונות, המקומות הקדושים הנוצריים והנכסים הכנסייתיים לא הופקעו. זכויות כנסיית ירושלים על השטח באזור כנסיית הקבר נשמרו במסגרת הסדר האסלאמי.

הבסיס המשפטי היה הענקת מעמד זיממי (ahl al-dhimma) לנוצרים, מה שהבטיח הגנה על האישיות, הפולחן והרכוש בתמורה לתשלום מס גולגולת (jizya). רכוש הכנסייה הוכר כחוקי ובלתי פגיע, והקרקע המשיכה להיות בבעלות מוסד נוצרי כקולקטיב דתי. הח’ליפות לא העבירה שטחים כאלה לווקף ולא כללה אותם בקרן הקרקע הממשלתית (bayt al-mal).

כך, בתקופה האסלאמית הקדומה לא התרחש חלוקה מחדש של הרכוש, אלא אישור של התואר הכנסייתי הביזנטי הקודם. עד המאה ה-10, השטח נותר חלק מאזור הקונפיסיונלי הנוצרי סביב כנסיית הקבר, עם בעלות מוסדית רציפה וללא הפסקה במעמד המשפטי.

התקופה הימי-ביניימית: הצלבנים, האיובים, הממלוכים (המאה ה-11–15)

בשנת 1099 נכבשה ירושלים על ידי הצלבנים, והעיר עברה לשליטת ממלכת ירושלים הלטינית. הרכוש הנוצרי באזור כנסיית הקבר חולק מחדש בתוך העולם הנוצרי: הניהול והבעלות על השטחים עברו למוסדות כנסייתיים לטיניים על פי החוק הקנוני (ius canonicum). עם זאת, הקטגוריה עצמה של רכוש כנסייתי קדוש נשמרה, והקרקע לא הפכה לרכוש פרטי חילוני.

לאחר חזרת ירושלים לשליטת האיובים בשנת 1187 והקמת השליטה הממלוכית, התרחש נסיגה מהדומיננטיות הלטינית. השלטונות המוסלמניים החזירו את עקרון ההגנה על המקומות הקדושים הנוצריים והרכוש במסגרת החוק האסלאמי. השטחים הכנסייתיים סביב כנסיית הקבר נשמרו עבור הקהילות הנוצריות המזרחיות, כולל היוונים והקופטים, כקולקטיבים דתיים מוכרים. הרכוש נחשב לבעלות קונפיסיונלית קולקטיבית ולא נכלל בקרן הקרקע הממשלתית.

עד סוף התקופה הממלוכית, השטח שעליו נבנתה מאוחר יותר חצר אלכסנדר היה חלק ממסגרת רכוש נוצרי יציב בעיר העתיקה. המעמד המשפטי נקבע לא על ידי חוזה מכירה ספציפי, אלא על ידי הכרה רציפה ברכוש דתי עם שינוי המשטרים הפוליטיים.

התקופה העות’מאנית (1517 — אמצע המאה ה-19)

לאחר כיבוש ירושלים על ידי האימפריה העות’מאנית בשנת 1517, העיר נכללה במערכת המנהלית-משפטית העות’מאנית. הקהילות הנוצריות הוכרו על ידי המדינה כקולקטיבים דתיים במסגרת מערכת מילט, מה שנתן להן זכות לבעלות קולקטיבית על נכסים וניהול עצמאי של ענייניהן הפנימיים. רכוש הקונפיסיות הנוצריות, כולל שטחים באזור כנסיית הקבר, הוסדר על פי נורמות החוק העות’מאני, ששילבו שריעה וחוקי האימפריה (קאנון).

בשלב המוקדם של השלטון העות’מאני, זכויות הקהילות הדתיות תועדו בעיקר ברישומים פיסקליים-קרקעיים (דפתר). מסמכים אלה שיקפו הכרה בבעלות הקולקטיבית על השטח ובאחריותה כלפי המדינה, אך לא היוו תואר קנייני פרטני במובן המודרני. מדובר היה באישור מדינתי של הבעלות הקונפיסיונלית הקיימת, ולא ביצירת זכות קניין חדשה.

עם התפתחות מערכת הקרקעות העות’מאנית וביצוע הרפורמות במאות ה-18–19, הבעלות הדתית בירושלים הוסדרה בצורה פורמלית יותר במערכת תעודות הקרקע טאפו. טאפו סנדי הפכו לסוג הראשון של מסמך שניתן לראות בו כמעשה קנייני מלא, המוכר על ידי המדינה ומאפשר העברת רכוש.

במסגרת רישום זה חלק מהשטחים הנוצריים סביב כנסיית הקבר נרשמו על שם הקהילה האורתודוקסית הקופטית של ירושלים כישות משפטית עצמאית.

חשוב להדגיש שהשלטונות העות’מאניים לא «העבירו» את הקרקע לקופטים. זכותם התבססה על בעלות קונפיסיונלית רציפה, שהמדינה הכירה בה ופורמלית באמצעות רישום. המנהל העות’מאני ראה בקהילה הקופטית כבעלים חוקיים, המסוגלים לנהל את הנכסים, כולל מכירתם, בכפוף להליך שנקבע ולקבלת אישור מהשלטונות.

עד אמצע המאה ה-19 הקהילה הקופטית החזיקה בתואר קנייני מוסדר ומוכר על ידי המדינה, המאושר על ידי מסמכי טאפו. הופעתו של מעשה קנייני עות’מאני פורמלי זה הייתה המקרה הראשון של תיעוד זכות קניין על השטח במובן המשפטי ויצרה אפשרות משפטית למכירתו החוקית למיסיון הרוסי בירושלים בשנים 1859–1860.

קניית השטח על ידי המיסיון הרוסי בירושלים (1859–1860)

בשנים 1859–1860, השטח באזור כנסיית הקבר, שנרשם בעבר על שם הקהילה האורתודוקסית הקופטית של ירושלים, נמכר למיסיון הרוסי בירושלים. העסקה הוסדרה כקניית מכירה פרטית בין שני קולקטיבים דתיים ובוצעה במסגרת החוק העות’מאני. המוכר היה מוסד כנסייתי קופטי, שהחזיק בתואר קנייני מוסדר, המאושר על ידי מערכת טאפו, והקונה היה המיסיון הרוסי, שפעל דרך ראשו הארכימנדריט אנטונין (קפוסטין).

הבסיס המשפטי לעסקה היה חוזה קניית מכירה, שנחתם על פי נורמות שריעה וקאנון עם אישור מנהלי חובה מהשלטונות העות’מאניים להעברת נכסים לנושא דתי זר. הליך כזה היה סטנדרטי לירושלים באמצע המאה ה-19 והוחל על כל המיסיונים הנוצריים הזרים. המנהל העות’מאני ראה במיסיון הרוסי לא כגוף ממשלתי של האימפריה הרוסית, אלא כמוסד כנסייתי, מה ששלל את הסיווג של העסקה כמדינית.

מימון הרכישה בוצע מתרומות ומשאבים כנסייתיים, אך מקור הכסף לא השפיע על המעמד המשפטי של הקניין. במסמכים ורישומים עות’מאניים נרשם בעל השטח כמיסיון הרוסי בירושלים, ולא האימפריה הרוסית, לא משפחת הצאר ולא האוצר. לא הוסדרו מעשים שהעבירו את השטח לרכוש מדינה של רוסיה.

סיום העסקה בשנים 1859–1860 יצר תואר קנייני חדש, שהוכר על ידי המדינה העות’מאנית והיה תקף בתקופות הבאות. מאותו רגע השטח היה בבעלות כנסייתית פרטית של המיסיון הרוסי, מה שהפך לבסיס המשפטי לבנייה הבאה וליצירת חצר אלכסנדר, אך לא יצר זכויות כלשהן לאימפריה הרוסית כמדינה.

פיתוח השטח ויצירת חצר אלכסנדר (שנות ה-1860 — שנות ה-1890)

לאחר סיום קניית המכירה בשנים 1859–1860, המיסיון הרוסי בירושלים החל בפיתוח השטח כבעלים חוקי על פי החוק העות’מאני. השימוש בקרקע בוצע על בסיס תואר טאפו מוסדר ולא לווה במעשים כלשהם של העברה או שינוי במעמד המשפטי של הקניין. השלטונות העות’מאניים ראו בעבודות הבנייה והארכיאולוגיה כהתנהלות מותרת של קניין כנסייתי פרטי (מולק).

בשנות ה-1860–1870 השטח נוקה והותאם למטרות דתיות ועלייה לרגל. בשנות ה-1880–1890 נוצר כאן מתחם אדריכלי, שקיבל את השם חצר אלכסנדר. שם זה היה בעל אופי זיכרוני ולא שיקף צורת קניין או שייכות מדינית של האובייקט. זכות המיסיון הרוסי על השטח נשמרה ללא שינוי ולא דרשה רישום חוזר.

העברת ניהול חצר אלכסנדר לחברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית (סוף המאה ה-19)

בסוף המאה ה-19, המיסיון הרוסי בירושלים קיבל החלטה להעביר את הניהול הכלכלי והעלייה לרגל של חצר אלכסנדר לחברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית. הבסיס לכך היה מטרות התקנון של איפפו, שהתמקדו בארגון עלייה לרגל, תחזוקת מוסדות רוסיים בפלסטין וניצול נכסים דתיים. ההעברה בוצעה בצורת הוראה פנימית בין מבנים כנסייתיים-ציבוריים קשורים ולא הוסדרה כעסקת מכירה אזרחית.

מבחינה משפטית, מדובר היה בהאצלת תפקידי ניהול ושימוש (אדמיניסטרציה), ולא בהעברת זכות קניין (דומיניום). המיסיון הרוסי שמר על תואר הבעלות, המבוסס על טאפו עות’מאני, בעוד איפפו פעל כארגון מנהל, שביצע בעלות בפועל, תחזוקה וניצול של האובייקט. לא הוסדרו חוזי מכירה, מתנה או מעשה קנייני אחר לטובת איפפו, והחלפת הבעלים לא נרשמה לא ברישומים עות’מאניים ולא ברישומים הבאים.

העברת הניהול לא דרשה אישור נפרד מהשלטונות העות’מאניים, מכיוון שלא נגעה בתואר הבעלות ונחשבה כהוראה פנימית של הבעלים בגבולות סמכויותיו. מבחינה משפטית, איפפו פעל כמחזיק חוקי של הנכס (lawful possessor), שקיבל גישה לאובייקט על בסיס הסכמת הבעלים.

סטטוס זה הפך מאוחר יותר למפתח להערכת רציפות הבעלות לאחר 1917, אך לא הפך את איפפו לבעלים בשלב זה.

שנים 1917–1922: הפסקת המיסיון הרוסי, ויתור על ירושה ויצירת ואקום משפטי

לאחר אירועי המהפכה של 1917, הסדר הכנסייתי-מדיני של האימפריה הרוסית נהרס. הסינוד הקדוש, דרכו פעל המיסיון הרוסי בירושלים, בוטל, הניהול והתקצוב המרכזי של המיסיון הופסקו, והשלטון הסובייטי סירב להכיר במוסדות הכנסייתיים שלפני המהפכה כנושאי זכויות קניין בחו”ל. כתוצאה מכך, המיסיון הרוסי איבד את הכשירות המשפטית ואת היכולת לפעול כבעלים פעיל של נכסים.

הפסקת פעילות המיסיון לא לוותה במעשה פירוק, הפקעה או העברת נכסים. חצר אלכסנדר לא הועברה למדינה או למבנה כנסייתי אחר. בשנים 1918–1922, רוסיה הסובייטית ויתרה רשמית על ירושה על רכוש פרטי וכנסייתי בחו”ל של האימפריה הרוסית, מה ששלל את היווצרות התואר לרפובליקה הסובייטית הפדרטיבית הסוציאליסטית הרוסית או לברית המועצות. כך, תואר הבעלות, שהוסדר במאה ה-19 על המיסיון הרוסי, הפך ל”יתום”: הוא לא בוטל, אך איבד נושא פעיל.

הפטריארכיה המוסקבאית, שהוקמה בתנאים חדשים, לא הפכה ליורשת המיסיון הרוסי במובן הקנייני. היא נוצרה כמבנה כנסייתי חדש במסגרת הסדר הסובייטי ולא קיבלה הכרה בינלאומית אוטומטית כיורשת נכסים בחו”ל שלפני המהפכה. לא המדינה הסובייטית ולא הרשויות הזרות הסדירו מעשי ירושה, שקישרו את הפטריארכיה לזכויות המיסיון על נכסים בירושלים.

בתנאים אלה, החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית, שכבר לפני 1917 ביצעה ניהול ושימוש חוקי של חצר אלכסנדר על בסיס הסכמת הבעלים, המשיכה בבעלות בפועל על האובייקט. בעלות זו הוגדרה כטובה ורציפה (lawful possession), מכיוון שאיפפו לא נכנס בכוח, לא הדיח בעלים אחר ופעל במסגרת הסמכויות שהתקבלו בעבר. היעדר יורש למיסיון הרוסי והוויתור של מדינת ברית המועצות על תביעות יצרו ואקום משפטי, שבו איפפו נותרה הנושא היחיד שביצע בעלות, מה שיצר את הבסיס להכרה בתואר על בסיס עקרון רציפות הבעלות (continuity of possession).

תקופת המנדט הבריטי (1917–1948): פרקטיקה מנהלית והכרה באיפפו

בתקופת המנדט הבריטי בפלסטין (1917–1948) קיבלו השלטונות החדשים את עקרון שמירת הזכויות והתארים הקנייניים הקיימים, שנוצרו לפני שינוי הריבונות. ביחס לחצר אלכסנדר, המנהל הבריטי לא ביצע הפקעה, סיקווסטר או הלאמה ולא הכריז על האובייקט כנטוש (bona vacantia). היעדר בעלים פעיל, שנוצר לאחר הפסקת המיסיון הרוסי, לא הושלם בהעברת הנכסים למדינת המנדט.

הפרקטיקה של ניהול ואינטראקציה מנהלית נבנתה ישירות עם החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית. כל ההתכתבות הרשמית, ההיתרים וההוראות לניצול ותחזוקת החצר הופנו לאיפפו כבעלים אחראי ומנהל. הרשויות הבריטיות לא דרשו מאיפפו להציג מעשה העברת בעלות ולא יזמו רישום מחדש של התואר, מה שאומר הכרה שקטה בבעלות הקיימת דרך התנהגות מנהלית של השלטון (recognition by conduct).

מבחינה משפטית, תקופה זו הפכה למפתח לקיבוע מעמד איפפו. בעלות טובה ורציפה (lawful possession) בהיעדר בעלים מתחרה ובהיעדר פעולות מדינה להפקעת נכסים הובילה לקריסטליזציה של התואר. המנדט הבריטי לא יצר זכות קניין חדשה, אך אישר את המצב הקיים, המבוסס על רציפות הבעלות (continuity of possession), מה שאחר כך התקבל על ידי השלטונות הריבוניים הבאים.

התקופה הירדנית (1948–1967): שמירת הסטטוס-קוו של הבעלות והחוק החל

לאחר 1948 עברה ירושלים המזרחית לשליטת ירדן, שהחילה את עקרון שמירת הסדר הקנייני הקיים (status quo), המשמש בפרקטיקה הבינלאומית בעת שינוי ריבונות. החוק החל היה נורמות החוק הקרקעי העות’מאני (Ottoman Land Code 1858), שהמשיכו לפעול בירושלים המזרחית, וכן הוראות החוק המנדטורי, שירשו מהמנהל הבריטי. מקורות אלה נחשבו כהמשך הסדר המשפטי ולא דרשו רישום מחדש אוטומטי של הבעלות.

ביחס לחצר אלכסנדר, השלטונות הירדניים לא ביצעו הפקעה, סיקווסטר או הכרה בנכסים כנטושים (bona vacantia). היעדר פעולות כאלה משמעותו שמירת התואר הקודם. האינטראקציה המנהלית בוצעה עם החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית כבעלים בפועל ומנהל, ללא דרישת מעשה העברת בעלות. בתנאים אלה הוחל עקרון הבעלות הטובה והרציפה (lawful possession, continuity of possession), שבו הזכות לא נוצרת מחדש, אלא נשמרת בהיעדר תביעות מתחרות.

רכוש מדינה רוסי לשעבר במערב ירושלים לאחר 1948

לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל בשנת 1948 והקמת שליטתה על החלק המערבי של ירושלים, קיבלה ישראל תחת סמכותה מספר אובייקטים, שהיו בעבר שייכים לאימפריה הרוסית כמדינה. שאלת גורלם לא נפתרה אוטומטית, אלא בתנאי לחץ חוץ-פוליטי פעיל מצד ברית המועצות.

ברית המועצות הייתה אחת המדינות הראשונות שהכירה בישראל, והשתמשה בהכרה זו ככלי לחץ פוליטי. הדיפלומטיה הסובייטית דרשה במפורש את העברת הנכסים המדיניים האימפריאליים לשעבר לברית המועצות כיורשת האימפריה הרוסית. עבור המדינה הישראלית הצעירה, שהייתה בבידוד בינלאומי ותלויה בתמיכה חיצונית, היה לכך משמעות מכרעת.

כתוצאה מכך, בשנים 1949–1951 הכירה ישראל בזכויות ברית המועצות על אובייקטים, שהיו עד 1917 רכוש מדינה של האימפריה הרוסית ונמצאו בגבולות מערב ירושלים. לאובייקטים אלה השתייכו מתחם החצר הרוסית (מגרש הרוסים), מבני בית החולים הרוסי לשעבר, וכן מבנים מנהליים וייצוגיים, שנבנו ונרשמו על שם האוצר המדיני. אובייקטים אלה לא היו שייכים לרכוש כנסייתי ולא היו שייכים לארגונים ציבוריים או דתיים.

הסדרת הנושא בוצעה בהחלטות מנהליות של ממשלת ישראל ורישום לאחר מכן במוסדות הקניין. הבסיס לכך היה הכרת ישראל בברית המועצות כמדינה יורשת של האימפריה הרוסית רק בחלק של רכוש מדינה, וכן הסכמים דיפלומטיים בין הצדדים. לא התקבל חוק מיוחד נפרד; האפקט המשפטי הושג באמצעות מכלול של פעולות ביצועיות והתחייבויות בינלאומיות.

מנגנון זה לא חל על אובייקטים, שהיו עד 1917 שייכים למיסיון הרוסי, למנזרים או למבנים ציבוריים, מכיוון שהם לא היו רכוש מדינה ולא נכללו בעקרון הירושה המדינית.

«עסקת התפוזים». רכישת מדינת ישראל של נכסים סובייטיים לשעבר במערב ירושלים (1964)

בשנת 1964 רכשה מדינת ישראל מברית המועצות חלק ניכר מהנכסים במערב ירושלים, שהוכרו בעבר כמדיניים של האימפריה הרוסית. העסקה הוסדרה במסגרת הסכם בין-מדינתי וקיבלה את השם הלא רשמי «עסקת התפוזים».

נושא הרכישה היו אך ורק אובייקטים, שהיו עד 1917 רכוש מדינה ונמצאו בשטח שהיה תחת שליטת ישראל. אלה כללו את המבנים העיקריים של מתחם החצר הרוסית (מגרש הרוסים), מבנים מנהליים ותשתיות נלוות, וכן מבני בית החולים הרוסי לשעבר. לאחר סיום העסקה הופסקה זכות הבעלות של ברית המועצות על אובייקטים אלה, והם עברו לבעלות מלאה של מדינת ישראל.

ההחלטה על הרכישה נבעה ממספר סיבות. הבעלות הפורמלית של ברית המועצות על אובייקטים גדולים במרכז ירושלים נחשבה על ידי ישראל כבעיה של ריבונות וביטחון פנימי. מבחינה משפטית, ישראל לא יכלה להלאים רכוש מדינה זר ללא השלכות בינלאומיות חמורות, ולכן הרכישה נבחרה כדרך חוקית להסדרת הסוגיה. בנוסף, ברית המועצות הייתה מעוניינת להמיר נכסים לא מנוצלים בחו”ל לפיצוי כלכלי, וישראל — לקבל שליטה מלאה על השטח לצורך מיקום מוסדות מדינה, משפטיים ועירוניים.

העסקה של 1964 לא חלה על אובייקטים שנמצאו במזרח ירושלים, לא נגעה לרכוש כנסייתי וציבורי ולא הייתה קשורה לאובייקטים, שהיו עד 1917 שייכים למיסיון הרוסי, למנזרים או לחברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית. חצר אלכסנדר לא נכללה בתהליך זה.

1967: החלת מערכת רישום הקרקעות הישראלית וקיבוע הבעלות של איפפו

לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 והקמת השליטה הישראלית על מזרח ירושלים, החילה ישראל על שטח זה את חוקיה האזרחיים והקנייניים. לראשונה לעיר העתיקה הוחלה מערכת רישום נכסים לאומית אחידה — מרשם הקרקעות הישראלי טאבו (לשכת רישום מקרקעין).

לפני כן בירושלים היו צורות רישום קרקע אחרות: רישומים עות’מאניים טאפו, וכן פרקטיקה מנדטורית וירדנית של שמירת רישומים אלה. עם זאת, אף אחת מהן לא היוותה מרשם מדינתי מודרני עם רישום חובה של הבעלים הנוכחי. הטאבו הישראלי, בניגוד למערכות הקודמות, מקבע את זכות הבעלות כעובדה משפטית המוכרת על ידי המדינה.

בעת הכללת אובייקטים ממזרח ירושלים בטאבו, ישראל לא ביצעה הלאמה, לא יצרה תארים חדשים ולא שינתה בעלים. הוחל עקרון שמירת הזכויות הקנייניות הקיימות (status quo / continuity of title): אם לאובייקט היה בעלים חוקי ולא הועבר, זכותו נשמרה והייתה כפופה לרישום במרשם.

חצר אלכסנדר נרשמה במרשם הקרקעות הישראלי (טאבו) עם ציון Orthodox Palestine Society (OPS) כבעלת השטח. הבסיס לכך היו מסמכי קניית מכירה עות’מאניים, כניסה חוקית של החברה האימפריאלית האורתודוקסית הפלסטינית שלפני המהפכה לבעלות, ניהול בפועל רציף של האובייקט על ידי מבנה מקומי לאחר 1917 והיעדר מעשה העברה כלשהו לטובת המדינה. האובייקט לא נרשם על שם מדינת ישראל ולא נחשב כרכוש מדינה.

כך, לאחר 1967, זכות הבעלות על חצר אלכסנדר נרשמה לראשונה באופן פורמלי במרשם מדינתי מודרני דווקא על שם OPS. לא מדובר ביצירת זכות חדשה, אלא בקיבוע מדינתי של תואר היסטורי קיים, מה שבחוק הישראלי מהווה אישור מלא של בעלות פרטית.

1967–1990: היעדר מחלוקות והתחלת תביעות רוסיות

מאז הכללת מזרח ירושלים במסגרת החוק של מדינת ישראל בשנת 1967 ועד תחילת שנות ה-90 שאלת הבעלות על חצר אלכסנדר לא עלתה ולא הועמדה בספק.

באותה תקופה ברית המועצות לא הצהירה על תביעות קנייניות על חצר אלכסנדר, מה שתאם את הוויתור שהצהירה עליו קודם לכן על ירושה על רכוש פרטי וכנסייתי בחו”ל של האימפריה הרוסית.

שנים 1991–1996: הצעדים המעשיים הראשונים של רוסיה

בשנים 1991–1992, לאחר התפרקות ברית המועצות, החלו הנציגויות הדיפלומטיות הרוסיות בישראל להעלות את שאלת הסטטוס של אובייקטים מסוימים של מה שנקרא «רכוש רוסי», כולל חצר אלכסנדר, במסגרת קשרים עבודה עם מוסדות ישראליים. פעולות אלה היו בלתי פורמליות וייעוציות ולא לווה בהגשת תביעות, הצהרות רשמיות על זכות קניין או ניסיונות לשנות את הרישום במרשם הקרקעות.

בשנים 1993–1996 שלחה הצד הרוסי למוסדות הישראליים בקשות מנהליות בבקשה להבהיר את הסטטוס המשפטי של האובייקט ואת האפשרות לרישום מחדש שלו. בתגובה ציינו המוסדות הרושמים הישראליים על קיומו של רישום קיים בטאבו, וכן על היעדר מסמכים קנייניים מתאימים, הנדרשים לשינוי המרשם. לא החלו הליכים פורמליים לבחינת הרישום.

באותה תקופה לא התקיימו הליכים משפטיים, לא התקבלו החלטות על העברה, ולא חלו שינויים במרשם הקרקעות. כל הפעולות הוגבלו להתכתבות וייעוץ ברמה בין-משרדית.

סוף שנות ה-90 — תחילת שנות ה-2000: מעבר לדרישות פורמליות

בסוף שנות ה-90 — תחילת שנות ה-2000 עברה הפדרציה הרוסית מייעוץ לפניות פורמליות למוסדות הישראליים בדרישה לבחון מחדש את הסטטוס של חצר אלכסנדר.

באותה תקופה החל הצד הרוסי להצהיר רשמית שהאובייקט הוא «רכוש רוסי», ולהתעקש על רישומו מחדש במרשמים המדינתיים של ישראל.

המוסדות הרושמים הישראליים סירבו לשנות את הרישום בטאבו, תוך הפניה ל:

• היעדר מסמכים קנייניים מתאימים;
• היעדר שרשרת תואר רציפה ומוכרת;
• קיומו של רישום קיים על שם נושא אחר.

לא התקבלו החלטות משפטיות בתקופה זו, והרישום במרשם הקרקעות נותר ללא שינוי.

שנים 2019–2022: החלטות מנהליות ובחינתן מחדש

בשנת 2019 בישראל החל תהליך מנהלי הקשור לשינוי הסטטוס של חצר אלכסנדר. בחינת השאלה התבצעה לא בהליך משפטי, אלא ברמת הרשות המבצעת והמוסדות הרושמים.

בדצמבר 2019, במסגרת תהליך זה, נעשה ניסיון לרישום מנהלי של זכויות הפדרציה הרוסית על האובייקט. פעולות אלה היו בעלות אופי פוליטי-מנהלתי והתרחשו על רקע משא ומתן בין ישראל לרוסיה בנושא האזרחית הישראלית נעמה יששכר, שנשפטה ברוסיה.

חשוב להדגיש שלא היה מדובר בהכרה משפטית בזכות קניין. פעולות הרישום בוצעו בדרך מנהלית, ללא בחינת השאלה של שרשרת תואר רציפה וללא ביטול הרישום הקיים במרשם הקרקעות, מה שיצר קוליזיה משפטית.

בשנת 2020 התקבלה במקביל החלטה מנהלית נפרדת על סיווג חצר אלכסנדר כ«מקום פולחן נוצרי», מה שהעביר את האובייקט למשטר משפטי מיוחד, אך לא היה מעשה העברת קניין ולא החליף את ההליך המשפטי.

בשנת 2022 ביטלו המוסדות הישראליים את ההחלטות המנהליות של 2019–2020, שעסקו בשינוי הסטטוס של האובייקט. הביטול בוצע בדרך מנהלית, על פי תוצאות בדיקה פנימית של חוקיות פעולות הרישום, ללא קבלת החלטה משפטית על מהות המחלוקת על הקניין.

במהלך הבדיקה נקבע ששינוי הסטטוס של חצר אלכסנדר בוצע:

• ללא בסיס משפטי מתאים;
• ללא החלטה משפטית;
• ללא אישור של שרשרת תואר רציפה ומוכרת של קניין.

לאחר ביטול ההחלטות המנהליות הוחזר הרישום במרשם הקרקעות למצב שהיה קיים לפני 2019.

שנת 2022 — ההווה: סטטוס-קוו והמתנה להחלטה

נכון לעכשיו, הסטטוס המשפטי של חצר אלכסנדר נותר בלתי מוגדר. האובייקט ממשיך להיות במצב סטטוס-קוו עד לקבלת החלטה סופית על ידי המוסדות המוסמכים של מדינת ישראל. התהליך לא הושלם: הצעדים הבאים תלויים במסקנות הוועדה הממשלתית הבין-משרדית ובפעולות משפטיות חדשות אפשריות.

בסופו של דבר, ההחלטה המרכזית נותרת בידי ממשלת ישראל, ולא בידי בית המשפט. בתי המשפט רק קיבעו את הסטטוס-קוו וציינו במפורש שהתשובה הסופית צריכה להיות מגובשת על ידי הוועדה הבין-משרדית ולאחר מכן מאושרת על ידי הרשות המבצעת. כך, השאלה חורגת הרבה מעבר למחלוקת רכושית פרטית והופכת למבחן ליכולת ממשלת ישראל לעמוד בלחץ חיצוני, מבלי להרוס את ההיגיון הפנימי של מדינת חוק.

האם בנימין נתניהו יוכל בסופו של דבר לשמור על האינטרסים של מדינת ישראל — לעמוד בפני דרישותיו המתמידות של פוטין — או שהמדינה תאשר את מחויבותה לעובדות היסטוריות-משפטיות, לחוק ולנהלים דמוקרטיים, יהפוך למדד לאיזה עקרון יהיה מכריע: “כדאיות פוליטית” או “שלטון החוק”.

אחרי הבחירה הזו והשלכותיה ממשיכים לעקוב בקפידה נאחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency.

תגובה ציבורית: עצומה על סיכונים לביטחון ישראל

על רקע המחלוקת המתמשכת סביב חצר אלכסנדר בישראל, נוצרה יוזמה ציבורית בצורת עצומה, שהועלתה על פלטפורמת עצומה תחת השם איום מרוסיה. מחברי הפנייה קוראים לממשלת ישראל לעצור כל צורה של העברת חצר אלכסנדר למבנים הקשורים לפדרציה הרוסית, ורואים בצעד כזה סיכון פוטנציאלי לביטחון הלאומי.

“להגן על ישראל מהאיום הרוסי: לעצור את העברת חצר אלכסנדר לתומכי חמאס”
«להגן על ישראל מהאיום הרוסי: לעצור את העברת חצר אלכסנדר לתומכי חמאס»

הנה היא (עברית) – https://www.atzuma.co.il/threatfromrussia

בטקסט העצומה מודגש שמדובר לא רק במחלוקת רכושית או היסטורית. לדעת היוזמים, העברה אפשרית של האובייקט עלולה להוביל ל”התקבעות מוסדית של נוכחות רוסית באזור רגיש בירושלים”, מה שנחשב כגורם להשפעה פוליטית וסמלית, החורגת מעבר לשימוש דתי.

מושם דגש נפרד על הסיכון לשימוש במבנים דתיים וציבוריים ככלי להשפעה חיצונית, כולל קידום “נרטיבים פוליטיים וקשרים לא פורמליים, שאינם תואמים את האינטרסים של ישראל”. מחברי העצומה מציינים שמנגנוני השפעה כאלה כבר יושמו על ידי רוסיה במדינות אחרות תחת כיסוי של מוסדות תרבותיים ודתיים.

בפנייה מודגש גם ההקשר הגיאופוליטי: “אינטראקציה פעילה של רוסיה עם מדינות ומבנים עוינים לישראל, כולל איראן והכוחות הקשורים אליה”. לאור זאת, העברת האובייקט בירושלים נתפסת כ”ערוץ פוטנציאלי ללחץ חיצוני“, ולא כמעשה משפטי נייטרלי.

לבסוף, המחברים רואים מסוכן את “התקדים של החלטה פוליטית תוך עקיפת הליך משפטי מלא“, מכיוון שלדבריהם הוא “מערער את האמון במוסדות המדינה ויוצר פגיעות ללחץ חיצוני עתידי על החלטות ישראליות”.

עם זאת, העצומה אינה מסמך משפטי ואין לה כוח מחייב. היא משקפת את עמדת חלק מהחברה הישראלית ומשמשת צורה של לחץ ציבורי על הרשות המבצעת, תוך השלמת ההקשר המשפטי והפוליטי סביב חצר אלכסנדר.