אוקראינה וישראל: שתי מדינות — מבחן בגרות אחד

הנשמה היום באמת מחולקת.
בין פברואר 2022 לאוקטובר 2023.
בין שתי מלחמות שהחלו בדרכים שונות, אך מהר מדי הפכו לחלק מאותה ביוגרפיה משותפת.

להיות פטריוט של שתי מדינות ב-2026 זה כבר לא על סיסמאות ודגלים. זה על יושר פנימי. על היכולת להסתכל במראה ולהכיר: התמודדנו עם אותו איום קיומי, אך הגבנו אליו בדרכים שונות. ובדיוק בהבדלים הללו נמצאים הלקחים הכואבים והיקרים ביותר.

הכל התחיל באחדות.

פברואר 2022 היה עבור אוקראינה רגע של כמעט נס פוליטי בלתי אפשרי. הסכסוכים הפנימיים כאילו קפאו. יריבים של אתמול לחצו ידיים. האופוזיציה השתלבה במערכת. העולם ראה מדינה עם מרכז החלטות אחד ומטרה משותפת — לשרוד.

בישראל, 7 באוקטובר התרחש בנקודה אחרת של הקואורדינטות. זה היה שיא הפילוג החברתי העמוק ביותר בהיסטוריה של המדינה. המלחמה הפוליטית בתוך המדינה לא פסקה לרגע — אפילו כאשר הטילים הראשונים עפו לדרום.
בנימין נתניהו לא הפך לסמל האומה עבור החברה, כפי שוולודימיר זלנסקי הפך עבור האוקראינים בשעות הראשונות של הפלישה.

ובכל זאת, הישראלים יצאו למלחמה.
לא עבור המנהיג — אלא בניגוד לכאוס.
ובכך הוכיחו שהאומה יכולה להיות בוגרת וחזקה יותר מההנהגה שלה.

אבל כאן מתגלה ההבדל המרכזי במה שמכונה החוזה החברתי.

בישראל החוזה הזה הוא מילולי. הוא ספוג בדם לא באופן מטאפורי, אלא פיזית. כאשר המדינה קוברת את בנו של הרמטכ”ל לשעבר גדי איזנקוט, שנהרג בעזה, החברה מזדעזעת — ומתאחדת. כי כאן ילדי השרים, המיליארדרים, הגנרלים והאופוזיציונרים המושבעים משרתים ביחידות קרביות כמו כולם.

זהו תחושת הגורל המשותף.
היא נותנת את הזכות המוסרית לדרוש קורבנות מכל אחד — ללא יוצאים מן הכלל.

באוקראינה, למרות האומץ המדהים של מיליונים, הלוגיקה הזו לא הפכה לטוטאלית. בעוד שאחרים לא יוצאים מהחפירות במשך שנים, אחרים — אלה שמכונים “האליטה” — מוצאים דרכים להמתין את המלחמה בחו”ל או דרך קשרים נחוצים. שערוריות עם שמות מפורסמים פוגעות ברוח הלאומית לא פחות מהטילים של האויב.

ללא תחושת צדק מוחלט — היכן שבנו של חבר פרלמנט ובנו של עובד רגיל עומדים באותה תור — האמונה בניצחון מתחילה להישחק מבפנים.

ההבדל ניכר גם באופן שבו החברות מתמודדות עם האמת.

אוקראינה ב-2022 שמה את ההימור על “סם התקווה”. הבטחות לזמנים מהירים עזרו להימנע מפאניקה, אך הפכו למלכודת לטווח ארוך. כאשר המלחמה התבררה כארוכה ומתישה, האופוריה התחלפה בתשישות ציבורית.

ישראל חיה בפרדיגמה אחרת — של ריאליזם צבאי קשוח. כאן לא מבטיחים ניצחונות מהירים. דוברי הצבא מדברים ביובש, לפעמים באופן מפחיד. החברה רגילה למרתון, כי היא מבינה: האמת, כמה שהיא קשה, מחזקת יותר מכל מיתוס.

במיוחד בולט היחס לטעויות.

באוקראינה שאלות על הכישלונות של הימים הראשונים נדחו במשך שנים “עד הניצחון”. השלטון בנה כיפה מידע, תחתיה חקירות נתקעו ונעלמו.

בישראל הכל התחיל אחרת. הדרישה למצוא את האשמים באסון 7 באוקטובר עלתה ביום הראשון. מנהיגי הצבא והשירותים החשאיים אמרו ישירות: “לא הצלחנו”. פוליטיקאים ניסו להתחמק מאחריות — ונתקלו בהתנגדות קשה מהחברה.

כאן לא מחכים לסיום המלחמה כדי לשאול שאלות. כי כאן ועכשיו נחשבת האחריות כחלק מהביטחון הלאומי.

כשמסתכלים היום על שתי המולדות שלי, רואים: אוקראינה ב-2022 עברה לידה כואבת של אומה חדשה — דרך אחדות והקרבה עצמית.
ישראל עוברת את המבחן הקשה ביותר של מה שנבנה במשך עשרות שנים.

והמסקנה העיקרית מההשוואה הזו פשוטה ולא נוחה.

המלחמה לא יכולה להיות מסך לעבור שחיתות.
המלחמה לא יכולה להיות תירוץ להישרדות פוליטית.

לאוקראינה היום חיוני יותר קשיחות כלפי השלטון ושוויון אמיתי בפני חוקי המלחמה.
ולישראל — אותו דחף מוסרי והשראה ציבורית, שגרם פעם לכל העולם להאמין בבלתי אפשרי.

לשנינו אין מדינה חלופית.
ולכן, אין לנו גם זכות להפסיד בקרב על הזכות להיות עצמנו — על מה שאנחנו מדברים ב-НАновости — Новости Израиля | Nikk.Agency.