מגן לאייתוללות: כיצד מוסקבה מסייעת לטהראן להחזיק מעמד על רקע ההפגנות ועל מה שישראל כבר צריכה לחשוב

בישראל עוקבים אחרי האירועים באיראן לא כ”מהפכה זרה” מופשטת. כאן מבינים היטב מה קורה כאשר משטר מחליט להחזיק מעמד בכל מחיר. הישראלים רואים במחאות האיראניות לא רק מאבק על חופש הביטוי או דרישות כלכליות — הם מזהים סימנים מוכרים: ניתוק תקשורת, בידוד ערים, לחץ על משפחות, ניסיון למחוק את עצם קיום ההתנגדות.

הדאגה הזו לא נובעת משום מקום. החברה הישראלית בשנים האחרונות למדה להבחין בסימנים מוקדמים של הידוק סמכותני. כאשר המדינה תחילה חוסמת את האינטרנט, לאחר מכן מפצלת את המחאה לפי אזורים, ולאחר מכן מכריזה על השקט כהוכחה ל”יציבות”, זה נתפס לא כהוקאפ חדשותי, אלא כתסריט חוזר. איראן היום נראית כנקודה נוספת בשרשרת שכבר עברה דרך מדינות אחרות.

יש גם הקשר רחב יותר. בישראל זוכרים היטב שאיראן לא תמיד הייתה מדינת האייתולות והדיקטטורה הדתית. לפני המהפכה של 1979 זו הייתה מדינה שהיו לה קשרים מורכבים אך פעילים, אלמנטים של שותפות אזורית ודיאלוג בין חברות. לכן המחאות הנוכחיות כאן נתפסות לעיתים כניסיון להחזיר את איראן לעקרונות הבסיסיים — חופש, צדק וזכות החברה להשפיע על עתידה.

על רקע זה, המחאות חסרות התקדים באיראן הפכו לא רק למשבר פנימי של המשטר, אלא גם למבחן עבור בעלי בריתו החיצוניים. וכאן נשמע יותר ויותר השאלה על תפקידה של מוסקבה. אנליסטים מציינים: ללא הכנסת כוחות ישירה, ללא מחוות רועשות, רוסיה הפכה לאחד הגורמים המרכזיים המאפשרים לטהראן לשמור על שליטה ברחוב ובמרחב המידע.

לא מדובר בהתערבות צבאית קלאסית. רוסיה פועלת אחרת — בונה עבור השלטונות האיראניים מעטפת הגנה רב-שכבתית. במעטפת זו נכללים טכנולוגיה, נשק, כלים דיגיטליים, ומה שלא פחות חשוב, שיטות מדוכאות של דיכוי דעות שונות. זה לא אילתור. סט זה נבנה במשך שנים.

במוסקבה מחאות המוניות נתפסות באופן מסורתי כאיום שיכול לצאת מגבולות לאומיים. הפחד מ”ייצוא מהפכות” הפך לחלק מהלוגיקה הפוליטית עוד הרבה לפני המלחמה נגד אוקראינה. לכן הניסיון בניהול פעילות מחאה, שנצבר בתוך רוסיה, הועבר בעקביות למשטרים בעלי ברית ותלויים. בשנת 2025 שיתוף פעולה זה הוסדר בהסכמים פורמליים, שהכשירו את החלפת טכנולוגיות השליטה — כולל על מגזרי האינטרנט הלאומיים.

הנוכחות הצבאית של רוסיה במערכת הביטחון האיראנית מתבטאת באספקות קונקרטיות. מדובר בנשק קטלני ו”לא קטלני” מותנה. יחידות משמרות המהפכה האסלאמית ויחידות “בסיג'” משתמשות ברובי AK-103 הרוסיים וברובי צלפים דרגונוב. נשק זה מיועד לא לחזית, אלא לשימוש נקודתי בסביבה עירונית — שם המפגינים היו רק אתמול אזרחים ברחוב.

קשה מאוד להעריך את היקף הקורבנות האמיתי בתנאי ניתוק תקשורת מוחלט. נציגי ארגוני זכויות אדם דיברו על רמת אלימות חסרת תקדים בהיסטוריה המודרנית של איראן. במקורות אופוזיציה נשמעו הערכות של אלפי הרוגים בתקופה קצרה. לא ניתן לבדוק את המספרים הללו בדיוק משום שהחסימה הדיגיטלית הפכה לחלק מהאסטרטגיה המדכאת. אבל גם ללא נתונים מדויקים ברור: היקף המתרחש חורג מגבולות התסריטים המוכרים של דיכוי מחאות.

ברחובות הערים האיראניות תועדו הופעת כלי רכב כבדים, שלא היו מזוהים בעבר עם פעולות “משטרתיות”. טנקים T-72 ונגמ”שים BTR-60, מותאמים לתנאים עירוניים, הפכו לאלמנט של הפחדה. זהו איתות לא רק למפגינים, אלא לכל החברה: השלטון מוכן להשתמש באמצעים צבאיים נגד אוכלוסייתו.

תמונה זו משלימים מסוקים מתוצרת רוסית. מסוקי תובלה Mi-17 ומסוקי תקיפה Mi-28 משמשים ככלי ללחץ פסיכולוגי. גם ללא אש פעילה, נוכחותם המתמדת מעל הערים יוצרת אווירה של שליטה מוחלטת. טיסות נמוכות ורעש מתמשך הופכים את השהייה הרגילה ברחוב לסיכון.

תחום נפרד תופס הכיוון שמכונה רשמית “לא קטלני”. לאחר המחאות של 2022, משלחות איראניות למדו באופן פעיל ברוסיה את הניסיון בשימוש בטייזרים, רימוני הלם וכלים מיוחדים לפעולות כוח. כלים אלה מאפשרים לפזר קהל ולבצע מעצרים המוניים, תוך הפחתת המחיר הפוליטי הנראה של מספר רב של הרוגים, אך לא מפחיתים את רמת האלימות והפציעות.

בסוף 2025 שיתוף הפעולה הגיע לרמה חדשה. על פי חקירות, מוסקבה סיפקה בסתר לטהראן כארבעים רכבי שריון “ספארטק”. רכבים מסוג MRAP מיועדים לפעולות ממושכות בבנייה עירונית צפופה ופותחו במקור עבור כוחות הביטחון הפנימיים של רוסיה. הופעתם באיראן הייתה השאלה ישירה של מודל השליטה הפנימית, שנבדק במדינות אחרות.

אופי האספקות מדגיש את רגישותן. ההובלה בוצעה במטוסי איל-76 במסלולים שניסו למזער את תשומת הלב הבינלאומית. זה מצביע על דחיפות הסיוע דווקא ברגעי הלחץ השיא על המשטר.

עם זאת, התרומה המשמעותית ביותר של רוסיה לדעת המומחים אינה כלי הרכב המשוריינים ולא הנשק הקל, אלא הסיוע ביצירת מערכת בידוד דיגיטלית. ניתוק האינטרנט, שהחל ב-8 בינואר 2026, הראה רמת שליטה חדשה. בניגוד לשנים קודמות, התקשורת לא רק נותקה. הוטמעה מודל של קישוריות מנוהלת: הגישה הבינלאומית והרשתות הניידות שותקו, אך השירותים הממשלתיים, הבנקים והמשאבים הפנימיים המשיכו לפעול.

סכמה כזו מאפשרת למשטר לשמור על ניהול הכלכלה והניהול, תוך שלילת המפגינים מהיכולת לתאם ולהעביר מידע החוצה. אלמנט נוסף היה המאבק בערוצי תקשורת עוקפים. הטכנולוגיות בשימוש מאפשרות לזהות ולחסום תעבורה מוצפנת ולנתק תקשורת באופן נקודתי באזורים מסוימים, מבלי לפגוע בשאר חלקי המדינה.

שיתוף הפעולה עם חברות IT רוסיות נתן לשירותי הביטחון האיראניים כלים להרוס את רשתות התיאום של המפגינים כבר בשלבים מוקדמים. זה אומר מעבר מצעדים תגובתיים למניעתיים, כאשר הארגון העצמי מדוכא לפני שהוא הופך להמוני.

בישראל קושרים את התמונה הזו יותר ויותר למלחמה באוקראינה. אותה לוגיקה של חשיבה אימפריאלית, אותה גישה לדיכוי התנגדות, אותה אמונה בכוח הבידוד והפחד. רוסיה של פוטין, הנלחמת נגד אוקראינה, מייצאת במקביל טכנולוגיות דיכוי למשטרים אחרים. איראן הופכת לאחד המקבלים המרכזיים של “הניסיון” הזה.

לממשלת ישראל כבר לא שנה ראשונה מצביעים על מציאות זו. רוסיה לפחות מזמן חדלה להיות שחקן נייטרלי ושותף. היא משתפת פעולה עם אויבי ישראל, מחמשת אותם ועוזרת להם להחזיק בשלטון. עם זאת, ברמת ההחלטות הפוליטיות זה לעיתים קרובות מתעלמים — משיקולי נוחות, אינרציה או רצון לדחות מסקנות מורכבות.

לכן השיחה על המחאות באיראן חורגת הרבה מעבר למדינה אחת. היא נוגעת למערכת הגלובלית של עזרה הדדית סמכותנית, שבה דיכוי הופך למוצר ייצוא, והחירויות — למטבע חליפין. לתעד את הקשר הזה ואת השלכותיו — זו משימת העיתונות. על כך כותב НАновости — Новости Израиля | Nikk.Agency, תוך שהוא בוחן את האירועים לא באופן מבודד, אלא בהקשרם הכללי והמדאיג.