על הסיכונים של חוסר יציבות באיראן: מדוע “הפחד מקריסה” מעכב את המשטר והיכן ישראל משתלבת בסיפור הזה

The Wall Street Journal השבוע תיאר את איראן כמדינה שבה הסדקים הפנימיים הפכו מזמן לחלק מהמבנה הפוליטי, ולא “בעיה זמנית”. המוקד הוא לא מדיניות החוץ של טהראן, אלא מה שקורה בפנים: עייפות חברתית, אי-שוויון אזורי, מבנה רב-לאומי והשאלה הכרונית מה יקרה אם המערכת תתחיל להתערער.

הלוגיקה של החומר פשוטה ולא נעימה. אחד הטיעונים הבודדים שעדיין עוזרים למשטר להחזיק בשלטון הוא איום התפרקות המדינה. השלטונות למעשה אומרים לחברה ולאליטות: האלטרנטיבה לסדר הנוכחי היא לא שיפור, אלא כאוס, פילוג ומלחמת כל בכל.

איראן אכן רב-לאומית, והגבולות שלה היסטורית “תפרו” קהילות שונות למסגרת אחת. אבל המסקנה המרכזית של WSJ היא שההבדלים בין אזורי איראן כיום הם בעיקר בעלי אופי חברתי-כלכלי: רמת העוני, גישה למשאבים, תעסוקה, אופק לצעירים, איכות הניהול. זה לא כל כך ויכוח “על אדמה”, אלא קונפליקט סביב תנאי החיים והפצת ההזדמנויות.

מכאן נובע רגע חשוב: סוג כזה של מתח יכול להצטבר בשקט ו”לא מקומי” לאורך זמן, ואז להתפרץ בפתאומיות. במשברים חברתיים לא בהכרח קיים מרכז אחד, מנהיג אחד או סיסמה אחת. מספיק אפקט של תגובת שרשרת, כאשר מחאות מקומיות הופכות לגל כללי, והמכשיר הכוחני כבר לא מספיק לכבות את ההתפרצויות בנפרד.

WSJ מציין שתסריטים חדים — מקונפליקט פנימי ועד התערבות חיצונית — מעוררים דאגה אצל השכנים והשחקנים הגדולים. שם גם מוזכרות רוסיה וטורקיה כמדינות שבמצב כזה יפעלו לא מתוך אהדה למישהו, אלא מתוך חישוב: כל טלטלה גדולה סביב איראן נושאת סיכונים של הגירה, הברחות, עליית קבוצות רדיקליות, תקלות בלוגיסטיקה ובאנרגיה, וכן חלוקת השפעה בסוריה ובקווקז.

עם זאת, בדאגה כזו יש תחתית כפולה. עבור השחקנים החיצוניים “יציבות” לא תמיד אומרת שלום וזכויות אדם. לרוב זה אומר ניהוליות: כדי שהגבולות יעבדו, המסדרונות לא יתמוטטו, והאיומים לא יתפשטו. לכן חלק מהמדינות עשויות להעדיף לא איראן חלשה, אלא צפויה — גם אם היא עוינת.

לישראל זה הופך את שאלת הדה-סטביליזציה של איראן ללא תיאורטית, אלא יישומית. ישראל מתמודדת עם ההשפעה האיראנית לא בצורת הצהרות מופשטות, אלא דרך רשת מבנים פרוקסי, אספקת נשק וטכנולוגיות, הכשרת לוחמים, וכן דרך הכיוון הסורי, שבו כל שינוי במאזן נותן תוצאות מהירות בשטח.

אם המשטר בטהראן נחלש, אפשריים שני אפקטים מנוגדים אך מסוכנים באותה מידה.

הראשון — “הסלמה חיצונית למען שליטה פנימית”. משטרים שמרגישים איום מבפנים, לעיתים קרובות מגבירים את התוקפנות החיצונית כדי להסיח את דעת החברה, להצדיק דיכוי ולגייס תומכים סביב דמות האויב. בתסריט כזה הלחץ על ישראל עשוי לגדול דרך פרוקסי, טילים, מל”טים, ניסיונות פרובוקציות.

השני — “התפשטות הניהול”. היחלשות המרכז יכולה להפוך את הפרוקסי לעצמאיים יותר. כאשר האנכיות פחות שולטת בכסף, בלוגיסטיקה ובפקודות, קבוצות נפרדות מתחילות לפעול לפי ההיגיון שלהן — בצורה עצבנית יותר ופחות צפויה. זה מעלה את הסיכון לתקריות, טעויות והסלמה שמתחילה “מלמטה”, ולא כהחלטה מחושבת מלמעלה.

יש גם קו שלישי, שלעיתים קרובות שוכחים בדיונים ציבוריים: טכנולוגי וסנקציות. כל טלטלה סביב איראן מעלה את הערך של שווקים אפורים — רכיבים למל”טים, אלקטרוניקה, מערכות ניווט, כלים קיברנטיים. במציאות זה אומר שהאיומים על ישראל יכולים לגדול לא רק בגבולות, אלא גם בתחום הגנת התשתיות, השמיים והמערכות הקריטיות.

סוריה עומדת בנפרד. הגורם האיראני שם לא חי בוואקום: הוא קשור לנתיבי אספקה, השפעה על קבוצות שונות וניסיונות להתבסס קרוב לגבולות ישראל. אפילו חוסר יציבות “מתון” באיראן יכול להוביל לכך שחלק מהכוחות ינסו לפצות על ההיחלשות בפעילות הפגנתית דווקא בזירה הסורית — כי זה הדרך המהירה ביותר להזכיר על עצמם.

במובן זה, החומר של WSJ חשוב לא בתחזית סיום ספציפי, אלא בכך שהוא מראה את המנגנון: המשטר מחזיק בפחד מכאוס, וכל תסריט חד בתוך איראן הופך כמעט אוטומטית למשבר אזורי — מהמזרח התיכון ועד הקווקז הדרומי ומרכז אסיה. עבור ישראל זה אומר עלייה באי-ודאות והצורך להתכונן מיד למספר מסלולי התפתחות של אירועים, שיכולים להיראות מנוגדים, אבל מובילים לאותו דבר: עליית הסיכון.

זו הסיבה שהשיחה על היציבות הפנימית של איראן היום הופכת יותר ויותר לחלק מהאג’נדה הביטחונית של ישראל — ובדיוק במפתח כזה את הנושא מתעד חדשות מישראל | סוכנות ניק, כשהוא מקשר את “הסדקים הפנימיים” בטהראן לאיומים מעשיים על האזור.