קומראן ומגילות ים המלח: כיצד מערות המדבר שינו את התפיסה על היהדות הקדומה

החומר הוכן על פי ראיון של “הרדיו הציבורי” (פורסם ב-15 בינואר 2026 (אוקראינית)). המרואיינים: העיתונאית אליזבטה צארגרדסקיה ונשיא האגודה האוקראינית ליהדות, חוקר בכיר בקרן ליהדות של הספרייה הלאומית של אוקראינה על שם ורנדסקי, ויטלי צ’רנויבאננקו.

קומראן והמגילות של ים המלח הם אחד מאותם נושאים שבהם שם מוצלח אחד מגדיר מיד גם את הגיאוגרפיה וגם את המתח. מצד אחד, זו נקודה אמיתית על המפה ליד ים המלח במדבר יהודה, לא רחוק מירושלים. מצד שני, זהו גוף עצום של טקסטים שנמצאו במערות ובסביבה, שמשנה את ההבנה של החיים הדתיים והאינטלקטואליים של יהודה על סף עידן חדש. לכן השאלה “מה זה קומראן” כמעט תמיד גוררת את השאלה הבאה: “מי כתב את המגילות האלה ולמה הן נמצאו במערות”.

למה הם נקראים “המגילות של ים המלח”

בראיון צ’רנויבאננקו מתחיל מסיפור יומיומי אך מייצג: כאשר הוא הגן על הדוקטורט שלו בנושא זה (שנת 2012), אחד מחברי המועצה המדעית התפלא מהביטוי “מגילות הים” — כאילו “איך יכולות להיות מגילות של איזה ים”. אבל השם “המגילות של ים המלח” (כמו “המגילות הקומראניות”) הוא מונח מבוסס בשפות שונות, כולל אוקראינית, אנגלית, צרפתית ועברית.

המונח חשוב גם כי הוא קובע את ההבדל בין “המגילות של ים המלח” במובן הרחב ו”המגילות הקומראניות” במובן הצר. המגילות של ים המלח הן ממצאים ממקומות שונים ליד ים המלח, ו”הקומראניות” הן אלו שנמצאו דווקא באזור קומראן. עם זאת, המסה הגדולה ביותר של ממצאים אכן קשורה לקומראן, ולכן בתודעה הציבורית הכל לעיתים קרובות “מתכווץ” לנקודה אחת.

איפה נמצא קומראן ומה זה המקום הזה

קומראן אינו עיר במובן הרגיל. צ’רנויבאננקו מדגיש: הוויכוחים על מה בדיוק היה קומראן (יישוב, מרכז של קבוצה כלשהי, אובייקט כלכלי, משהו אחר) נמשכים עד היום. אבל כמיקום גיאוגרפי הוא מתואר בצורה די ברורה.

מדובר בשטח שכיום שייך למדינת ישראל. בעת העתיקה, אדמות אלו נקראו בתקופות שונות בשמות שונים: ממלכת ישראל, ממלכת יהודה, ובתקופה הרומית — פלסטינה (עם זאת, המונח “פלסטינה”, כפי שמזכיר המומחה, לא היה השם המקורי של אדמות אלו, אך התבסס מאוחר יותר והגיע עד לשפה הפוליטית המודרנית).

גיאוגרפית, קומראן ממוקם בצפון-מערב ים המלח, במדבר יהודה, לא רחוק מירושלים. בספרות מופיעים השמות חירבת קומראן וואדי קומראן. “וואדי” הוא מילה ערבית לציון ערוץ יבש של נחל עונתי במדבר: באזור יורדים גשמים בעיקר בחורף, המים מופיעים, אך לאחר מכן נעלמים במהירות, האדמה מתייבשת ונסדקת. “חירבת” פירושו “חורבות” — כלומר השם עצמו מתייחס למשהו הרוס, לשרידים של מבנה קודם.

אילו תאריכים מקשרים עם המגילות ולמה זה חשוב

אם “לסכם” את הממצאים לטווח היסטורי, צ’רנויבאננקו מציין את התקופה מהמאה השנייה לפני הספירה עד המאה הראשונה לספירה. עם זאת, לדבריו, ממצאים דווקא מהמאה השנייה לפני הספירה הם יחסית מעטים, המסה העיקרית מתייחסת למאה הראשונה לפני הספירה ולמאה הראשונה לספירה.

זהו רגע מפתח להסבר מדוע המגילות של ים המלח הפכו ל”מגנט” מדעי עולמי. אנו מדברים על תקופה שבה ביהודה היו תנועות דתיות ופוליטיות שונות, התרחשו תהליכים פנימיים מורכבים, ובהקשר רחב יותר נוצרה סביבה שממנה צמח מאוחר יותר הנצרות המוקדמת. המגילות הופכות למקור נוסף, שאינו מצטמצם רק לטקסטים של הברית החדשה או לסיפורים מאוחרים יותר.

באילו שפות נכתבו המגילות

לדברי צ’רנויבאננקו, בין הממצאים מתועדות שלוש שפות: עברית עתיקה, ארמית וקצת יוונית עתיקה. הופעת היוונית קשורה לתקופה שלאחר ההלניזם, כאשר התרבות היוונית התפשטה למזרח התיכון והפכה לחלק מהמציאות האזורית.

זו לא סתם “פרט למידע”. הרב-לשוניות עוזרת להסביר עד כמה הייתה הסביבה האינטלקטואלית הטרוגנית ועד כמה קהלים שונים יכלו להיות מעורבים בייצור, קריאה והעתקה של טקסטים.

איך ומתי התגלו המגילות

צ’רנויבאננקו מתארך את הגילוי הראשון של המגילות לשנת 1947. הוא מזכיר את הסיפור ה”אגדי” על בדואי שלכאורה נתקל בכדים ומצא את המגילות הראשונות. לאחר מכן העניין בממצאים גדל: בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 התעוררו ארכיאולוגים וחוקרים, החפירות והמחקרים נמשכו לאחר מכן עם הפסקות, ולא רק בקומראן, אלא גם בנקודות אחרות סביב ים המלח — הממצאים “הצטברו” עם הזמן.

חשוב גם דבר נוסף: הגישה למגילות הייתה מוגבלת במשך זמן רב — כמעט עד שנות ה-90 של המאה ה-20. עם זאת, היקף התגובה המדעית היה עצום. המומחה אומר שבמהלך העשור הראשון לקיומה של הקומראניסטיקה, המחקרים בנושא זה בהיקף היו נחותים רק מהביבליסטיקה (מחקרי התנ”ך): מדובר באלפי עבודות, והוא מציין כיוון — כ-ששת אלפים מחקרים בעשור הראשון.

כמה מגילות קיימות ובאיזה מצב הן הגיעו

אם מדברים על החומר המגולל, לא הכל הגיע בשלמותו. טקסטים רבים נשמרו בקטעים, לפעמים קטנים מאוד. אך בסך הכל, לדברי צ’רנויבאננקו, נמצאו יותר מאלף “יחידות מגוללות”.

זה משפיע מיד על איך נראית עבודת החוקר: שחזור, השוואת כתבי יד, חומרים, גרסאות טקסט, ניסיונות להבין אילו קטעים שייכים למה, ומה בדיוק היה בידי אנשים לפני אלפיים שנה.

מה בפנים: זו לא “כרוניקה”, אלא ספרייה מגוונת

אחת הטעויות הנפוצות ביותר היא לצפות שהמגילות של ים המלח יהיו משהו כמו כרוניקה שלמה של אירועים, “יומן התקופה” או כתיבה כרוניקלית שיטתית. צ’רנויבאננקו אומר במפורש: כרוניקות בגוף הזה אין. כן, במסורת התנ”כית קיימות ספרי כרוניקות או ספרי מלכים, שבהם מתוארים שלטונות ואירועים, אבל במגילות של ים המלח כמעט ואין כאלה.

אבל יש משהו אחר: גיוון רב בז’אנרים ורב-שכבתיות. המומחה מדגיש שהגוף אינו הומוגני לא רק בשפות. יש שם הרבה כתבי יד שונים — כלומר, ליצירת/העתקת הטקסטים היו מעורבים מספר רב של אנשים. כמו כן, ישנם טקסטים בעלי אופי אסכטולוגי, אפוקליפטי, משיחי, שלדעתו מראים עד כמה החברה של אותה תקופה חיה בציפייה ל”זמנים האחרונים”. זה, בפרט, עוזר להבין טוב יותר את ההקשר שבו נולדה הנצרות המוקדמת: בתחילה היא נראתה כאחת התנועות בתוך היהדות של אותה תקופה, והמגילות מדגימות את המגוון של תנועות דומות.

בנוסף, בין המגילות ישנם סוגים שונים מאוד של מסמכים: מספרים תנ”כיים (למשל, נבואיים) ועד טקסטים שניתן לכנותם לא קנוניים, וכן פרשנויות לספרים תנ”כיים (אקסגטיקה). צ’רנויבאננקו מזכיר גם ז’אנרים מפתיעים — למשל, הורוסקופים. ועוד תכונה חשובה: טקסטים רבים עובדים דרך אלוזיות, ולכן חוקרים ניסו לפעמים “לקרוא” אירועים היסטוריים ודמויות של התקופה בעקיפין, דרך רמזים ודימויים.

אילו פרסומים זמינים ולמה תרגומים הם בעיה נפרדת

צ’רנויבאננקו מציין שכיום קיימים מספר פרסומים של כל גוף המגילות של ים המלח. תרגומים לאוקראינית כמעט ואין (הוא אומר שתרגם כמות קטנה בנספח לספרו). ברוסית היו ניסיונות נפרדים עוד בתקופה הסובייטית ולאחר מכן — בתקופה הפוסט-סובייטית יצאו פרסומים עם הטקסטים המוכרים ביותר, אך לא כל הגוף.

הגוף המלא פורסם, לדבריו, באנגלית ובעברית, ויש גם גרסאות דו-לשוניות, שבהן המקור והתרגום מופיעים זה לצד זה. הוא מזכיר במיוחד את הפורמט הדיגיטלי: כאשר זמינים סריקות איכותיות של המגילות, והמשתמש יכול להצביע על מילה ולראות רמז עם הקריאה, המשמעות והתרגום. חשוב: זה משנה את הנגישות של החומר בהשוואה לתקופה שבה המגילות היו “סגורות” לרוב החוקרים.

המחלוקות המרכזיות: מי המחברים ומה זה קומראן

בראיון נשמעת המסגרת הבסיסית של הדיון, שממנה, לדברי צ’רנויבאננקו, מתחיל כמעט כל שיחה רצינית על המגילות: ישנם שני שאלות גדולות.

הראשונה — מה היה קומראן כמקום.

השנייה — מי כתב את המגילות של ים המלח (ובפרט, המגילות הקומראניות).

צ’רנויבאננקו מספר שהוא ניתח את השאלות הללו באופן שיטתי בספרו “קומראן והמגילות של ים המלח: מחברים, זיהוי, היסטוריוגרפיה”, שבו אסף וניתח תיאוריות והיפותזות שונות.

הגרסה המפורסמת ביותר: התיאוריה “הקומראנית-אסייתית” והלוגיקה שלה

הגרסה הראשונה, הפופולרית ביותר בתפיסה הציבורית, נוצרה מוקדם מאוד — כמעט מיד לאחר הממצאים של 1947. נוצרה קבוצה של חוקרים, ולאחר מכן — צוות בינלאומי, שלא כל אחד הורשה להצטרף אליו. צ’רנויבאננקו מדגיש פרט אופייני: בין הצוות הזה לא היה אף יהודי/יהודי; תפקיד מפתח שיחקו נוצרים, כולל נזירים קתוליים. הדמות המרכזית של הגל המוקדם הזה הייתה הכומר והחוקר רולאן דה וו.

התמונה שלהם נראתה כך: קומראן הוצגה כמשהו כמו “מנזר עתיק” עם סקריפטוריום — מקום שבו ישבו מעתיקים והעתיקו/כתבו מגילות. הדימוי מובן: קבוצה אסקטית, משמעת, ייצור טקסט, אחסון.

עם זאת, קומראן עצמה כנקודה ארכיאולוגית הייתה ידועה כבר מהמאה ה-19 — צ’רנויבאננקו מזכיר את הארכיאולוג הצרפתי קלרמון-גנו, ששם לב למקום זמן רב לפני גילוי המגילות. והקישור לקבוצה מסוימת ניסו החוקרים המוקדמים לתמוך במקורות עתיקים: יוספוס פלאוויוס, פילון האלכסנדרוני ופליניוס הזקן. בטקסטים שלהם מתוארת קבוצה של אסיים — מסתורית, שולית, אסקטית, שחיה בציפייה לסוף הזמנים.

ואז מתרחש “חיבור” לוגי: המקורות העתיקים מדברים על אסיים באזור הצפון-מערבי של ים המלח; באזור זה יש קומראן; כלומר, קומראן הוא מקום האסיים; כלומר, הם יכלו להיות המחברים/שומרי המגילות.

צ’רנויבאננקו, עם זאת, מראה מדוע גרסה זו מעוררת שאלות. אחד הרגעים החריפים: בתיאורים העתיקים נאמר שהאסיים לא התחתנו, מה שנראה שוליים ליהדות על רקע המצווה התנ”כית “פרו ורבו”. אפשר להניח שקבוצה אסקטית קטנה התקיימה — אבל אפשר גם להתווכח עד כמה מדויק ו”לא-מיתולוגי” הדימוי הזה.

אלטרנטיבה: “התיאוריה הירושלמית” וארגומנטים נגד הרעיון של “קהילה קטנה של מעתיקים”

לאחר מכן צ’רנויבאננקו עובר לעמדה שהוא רואה בה אלטרנטיבה חשובה ובלעדיה השיחה לא הייתה שלמה. הוא מקשר אותה לעבודות של המורה המדעי שלו — פרופסור מאוניברסיטת שיקגו נורמן גולב. גולב פרסם מאמר מפתח בשנת 1980, ולאחר מכן פיתח את הרעיונות בעבודות הבאות ובספר “Who Wrote the Dead Sea Scrolls?” בשנות ה-90.

מהות “התיאוריה הירושלמית” היא בכך שרבים מהמאפיינים של הגוף מצביעים לא על קהילה קטנה ומבודדת בקומראן, אלא על מרכז עירוני גדול — ירושלים.

הארגומנטים בראיון נשמעים בשלבים.

ראשית, תוכן שונה וז’אנריות שונה: בתוך הגוף יש טקסטים שלפעמים פשוט אינם תואמים זה לזה ברוח וברעיונות. זה לא מתאים לדימוי של “קהילה אחת” עם תקנון אחד ופרקטיקה אחידה.

שנית, מספר כתבי היד השונים והיקף העבודה המגוללת. צ’רנויבאננקו מסביר בפירוט מי הוא מעתיק מקצועי במסורת היהודית. זה לא “אדם שישב והעתיק”. זהו מומחה מיומן, קליגרף, מקצוע עם משמעת והכשרה. ביהדות, פרקטיקה זו נשמרה במשך מאות שנים, ועדיין קיימת מקצוע הסופר — מעתיק טקסטים קדושים. הוא מביא דוגמאות מובנות מהחיים המודרניים: מגילות התורה בבית הכנסת, מזוזות על הדלתות, שבהן יש טקסט מגולל — כל זה צריך להיכתב באופן מקצועי ועל פי הכללים.

מכאן המסקנה: קשה לדמיין קהילה קטנה שבה יהיו “הרבה מאוד” מעתיקים מיומנים — זה ייראה כמודל סטטיסטי וחברתי לא מציאותי. אבל בירושלים, בירת יהודה של אותה תקופה, קיומן של קבוצות רבות, בתי ספר, מסורות ומעתיקים נראה הרבה יותר סביר.

אז עולה השאלה הבאה: אם “הדרכים מובילות לירושלים”, איך המגילות הגיעו למערות ליד ים המלח, כולל אזור קומראן?

התשובה בראיון קשורה להקשר ההיסטורי של מלחמת היהודים בשנים 66–73 לספירה. בשנת 70 הרומאים כבשו את ירושלים. בלוגיקה של גולב זה מפעיל תרחיש של הצלת ערכים: אנשים בורחים מהעיר, מוציאים את מה שהם רואים כחשוב, כולל מגילות. צ’רנויבאננקו מזכיר שיוספוס פלאוויוס מתאר את כיווני התנועה של הפליטים מירושלים, ואחד הכיוונים היה אזור ים המלח.

לאחר מכן נכנסת לפעולה מכניקה אנושית פשוטה: החיים חשובים יותר מחפצים. אם אדם מבין שהוא עשוי לא להימלט מרדיפה, הוא עשוי להחביא את מה שיקר “לזמנים טובים יותר”. המערות ליד ים המלח יכלו להפוך למקומות מסתור כאלה. במודל הזה המגילות שכבו כמעט אלפיים שנה ו”חזרו” במאה ה-20 כבר כסנסציה ארכיאולוגית.

למה הנושא חשוב היום, כולל בהקשר האוקראיני

צ’רנויבאננקו מדגיש מספר פעמים שהמגילות של ים המלח אינן “אקזוטיקה למומחים צרים”, אלא מקור שמרחיב את הידע על איך נראתה החברה היהודית של אותה תקופה, אילו רעיונות הסתובבו, איך נראו הציפיות והוויכוחים בתוך הסביבה הדתית. הגוף הזה נותן חומר “מהצד” של הברית החדשה ומאפשר לראות אחרת את התקופה שבה מוטיבים משיחיים ואפוקליפטיים היו חלק מהחיים האינטלקטואליים היומיומיים.

בשורה נפרדת במקור מצוין שהפרויקט (במסגרתו יצא השיחה) הוכן בתמיכת הארגון הלא-ממשלתי הקנדי “המפגש האוקראיני-יהודי” (UJE). זה מדגיש שהשיחה על קומראן והמגילות אינה רק נושא “ישראלי”: היא קיימת גם באג’נדה האקדמית והתרבותית של אוקראינה, שבה מתפתחת היהדות כתחום עצמאי, הקשור לספריות, אוניברסיטאות, תרגומים ודיונים מדעיים.

במובן המעשי, המסקנה העיקרית של הראיון היא זו: קומראן היא גיאוגרפיה, והמגילות של ים המלח הן גוף שהוא מגוון מדי מכדי שניתן יהיה “לסגור” אותו לנצח בגרסה נוחה אחת. ככל שנפתחים יותר טקסטים, טכנולוגיות ומחקרים מקבילים, כך מתברר יותר שהתשובות כאן ימשיכו להתעדכן עוד זמן רב. לכן הקומראניסטיקה נשארת תחום חי — לא מוזיאוני, אלא עובד, מתווכח ומרכיב מחדש פרטים.

ולקהל הישראלי זה גם תזכורת: מדבר יהודה, ירושלים וים המלח הם לא רק נקודות תיירותיות, אלא גם מקום שבו במובן המילולי שכבו טקסטים שהגדירו את שפת השיחות על התנ”ך, היהדות והנצרות המוקדמת במשך אלפיים שנה קדימה — והטקסטים האלה ממשיכים להשפיע על איך העולם קורא את האזור היום. НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency