ליאת אחירון: וידוי פומבי על כסף, מוזיקה וניסיון לחזור למקצוע

ליאת אחירון — זמרת ושחקנית ישראלית, שזכורה לרבים מטלוויזיה לילדים ומפרויקטים של השנים הקודמות, — פרסמה לאחרונה פוסט חריף ואישי מאוד: היא במשבר כלכלי והיא זקוקה לעזרה כדי להתחיל שוב להרוויח מאמנותה.

בדבריה אין “אגדה יפה” על ירידה יצירתית. יש שם מציאות יומיומית: בעבר היא הרגישה חזקה ומבוססת, וכעת היא מודה שאינה רואה דרך ברורה “להביא את עצמה לעולם” ולמנף את מה שהיא עושה. היא כותבת ישירות שבזמנים קשים היא מאשימה את עצמה ושוקעת בתחושת כישלון וייאוש.

בנפרד אחירון מתארת את מה שמוכר לרבים מהיוצרים הישראלים: עצות כמו “תמצאי משווק”, “קחי ייעוץ ברשתות החברתיות”, “פשוט תעשי תוכנית תוכן נכונה” נשמעות הגיוניות, אך במציאות הופכות לרעש כשאת מנסה לשרוד, לעבוד “עד הקצה” ולגדל ילדים בו זמנית. היא מדברת על בעיות בריכוז ועל כך שבגלל זה כל “הצעדים הנכונים” הופכים לכמעט בלתי ניתנים להשגה.

עם זאת היא מדגישה: לא מדובר בבקשה “תנו כסף סתם כך”. היא מחפשת אדם שייקח על עצמו למכור את תוכנית ההופעות שלה ולעבוד במודל של חלוקת רווחים. במקביל היא מבקשת למצוא מישהו שיעזור עם הרשתות החברתיות — או בתשלום, או באחוזים/חלק מההכנסות העתידיות אם הפרויקט יצליח.

כדי שיהיה ברור שזה לא חלום “בריק”, אחירון מתארת את העבודה הנוכחית: יש לה שני אלבומים בשלבים שונים. אחד מופק על ידי צח דרורי. את השני היא עושה בבית בעצמה — יותר אלקטרוני בצליל, מורכב ממש דרך לימוד עצמי של תוכנה ביתית. היא מכנה את החומרים הללו חזקים, אך מודה: עדיין לא מבינה איך להביא אותם למאזין.

יש גם חישוב פרגמטי: אם עכשיו קונים את ההופעה הנוכחית שלה, הכסף הזה ילך להוצאות ספציפיות על שחרור — תשלום על עבודת המוזיקאים וההקלטות, מיקס, יחסי ציבור בסיסיים. בפוסט היא מזכירה שהיא רוצה לסגור חובות והוצאות על משתתפים ספציפיים בהקלטה, וכן לסיים שלבים טכניים, שבלעדיהם השיר לא הופך למוצר.

על רקע זה התקשורת הזכירה גם את הביוגרפיה שלה, שחלק מהקהל כבר שכח. אחירון התחילה בלהקת “צעירי תל אביב”, שיחקה בסדרות, שירתה בלהקת חיל החינוך והנוער, הובילה פרויקטים טלוויזיוניים, עבדה כמנחה בערוץ הילדים ועזבה משם באמצע שנות ה-2000. מאוחר יותר היא הוציאה מוזיקה ובמקביל פנתה לעיסוקים אחרים.

קו נוסף — חייה לאחר שעזבה את התעשייה: היא סיפרה שלמדה שיאצו, פנתה לכיוון התחום הטיפולי, וכן דבקה באורח חיים יותר “טבעי” ויצרה מוצרי טיפוח בעבודת יד.

התגובה לפוסט שלה התפשטה לפי תבנית מוכרת. רבים תמכו: “לא כל מי שיודע ליצור חייב לדעת למכור”, “זה לא בושה — להאציל קידום”, “הכרה לא שווה יציבות”. היו גם תגובות קרות יותר — אך בסך הכל הדיון העלה על פני השטח נושא שמדברים עליו יותר ויותר בישראל: איך שורדים אמנים בין יוקר המחיה, העומס המשפחתי והשוק, שבו תשומת לב לעיתים רחוקות מתורגמת לכסף ללא מקצוע נפרד של “קידום”.

הסיפור הזה לא כל כך על “כישרון” — יש לה אותו ממילא, — אלא על הפער בין ההכרה בעבר ליציבות בהווה. לחזור לתעשייה ב-2026 פירושו לא רק לכתוב שירים שוב. זה אומר למצוא גשר בין היוצר לשוק: אדם או צוות שיודעים לארוז יצירה, למכור הופעות, לבנות תקשורת ולהפוך מוזיקה להכנסה עובדת.

ואם לסיפור הזה יהיה המשך, הוא יראה לא “מי צודק”, אלא האם תימצא בישראל אותה חבילה — אמן + ניהול + הפצה — שיודעת להוציא אנשים מהשקט חזרה למקצוע. חדשות ישראל | Nikk.Agency