“פלוץ” רועש מרוסיה: — זה “מעשה תוקפנות צבאית נגד מדינה ריבונית ועצמאית, חברה באו״ם” — אופס!

בבוקר 28 בפברואר 2026 משרד החוץ הרוסי פרסם הצהרה שבה כינה את התקיפות של ארה”ב וישראל על איראן “מעשה תוקפנות חמוש בלתי מוצדק”, דרש תגובה מהאו”ם ומהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ודיבר על סיכונים ל”אסון רדיולוגי”.

במבט ראשון — רטוריקה דיפלומטית סטנדרטית: “החוק הבינלאומי”, “שלום ויציבות”, “החזירו הכל למשא ומתן”. אבל במציאות זה נראה אחרת: מדינה תוקפנית, המנהלת מלחמה נגד אוקראינה, מנסה ללבוש את גלימת השופט — וללמד אחרים איך “נכון” להגן ומה נחשב לתוקפנות.

בישראל זה נקרא במיוחד בחריפות: מוסקבה לא רק “מגיבה למשבר”, היא מנסה להפוך את סולם המוסר כך שלתוקפן שוב תהיה הזכות לדבר בשפת העקרונות.

הצהרת משרד החוץ הרוסי: מה כתוב ואיפה מסתתרת ההחלפה

על מה הם מדברים בקול רם

במסמך של משרד החוץ הרוסי סדרת התזות בנויה בקפידה ו”לפי הספר”:

רוסיה טוענת שהתקיפות של ארה”ב וישראל — תוקפנות מתוכננת מראש ו”בלתי מוצדקת” נגד מדינה ריבונית, שבוצעה על רקע שיחות על משא ומתן.

הלאה — לחץ על הרגשות: אסון הומניטרי, כלכלי ו”אולי רדיולוגי”, סיכונים למשטר אי-הפצת נשק, אי-קבילות של תקיפות על מתקנים תחת ערבויות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

הסיום — דרישה להחזיר “מיידית” הכל למסלול דיפלומטי והצהרה שרוסיה מוכנה “לסייע לפתרונות שלווים”.

איפה מתחילה ההחלפה של המשמעות

ההחלפה היא בכך שמוסקבה משבצת את עצמה בתפקיד בורר נייטרלי, למרות שהיא עצמה פועלת מזמן כצד שלגביו החוק הוא לא מסגרת אלא תפאורה.

וזה לא מוסר מופשט. במוסדות האירופיים על רקע המלחמה נגד אוקראינה נרשמו ניסוחים על “שיטות טרוריסטיות” והגדרה פוליטית של רוסיה כמדינה-ספונסרית של טרור (דווקא כהערכה פוליטית, לא כפסק דין משפטי).

כלומר, בפומבי מוסקבה אומרת: “אל תשתמשו בכוח”.
אבל המדיניות שלה עצמה בשנים האחרונות היא בדיוק כוח, לחץ, סחיטה, תקיפות, “אזורים אפורים”, ומשחק מתמיד ב”אנחנו לא קשורים”.

מדוע רוסיה אינה “משכינת שלום”, אלא תוקפן המשתמש בלוגיקה טרוריסטית

טרור ככלי: מה תיעדו במות בינלאומיות

כדי לומר ישירות “רוסיה — טרוריסטית”, חשוב לא להפוך זאת לסיסמה ללא בסיס.

יש בסיס, והוא ציבורי: מבנים אירופיים ובין-פרלמנטריים במסמכים וברזולוציות שלהם תיארו את פעולות רוסיה כטרור כלפי האוכלוסייה האזרחית, ואת המשטר הרוסי כמשתמש בשיטות טרור.

כן, זה לא “פסק דין של בית משפט”.
אבל זו הגדרה פוליטית של מוסדות בינלאומיים גדולים, והיא נולדה לא מתוך רגשות, אלא מתוך לוגיקת המלחמה: כאשר תקיפה על אזרחים ותשתיות הופכת לאמצעי כפייה.

ובמובן הזה העמדה הרוסית כלפי איראן נראית במיוחד צבועה: מוסקבה אומרת “הפצצות אינן קבילות”, אבל היא עצמה חיה שנים במודל שבו הכוח הוא הטיעון העיקרי.

מדוע מוסקבה מגנה כל כך בחריפות על איראן

בהצהרת משרד החוץ הרוסי איראן היא “חברה ריבונית באו”ם”, שהותקפה “ללא פרובוקציה”.

אבל למוסקבה ולטהראן אין ידידות פילוסופית, אלא קשר פרגמטי: שיתוף פעולה צבאי, חילופי טכנולוגיות ועזרה הדדית נגד “המערב” וישראל.

במלחמה נגד אוקראינה רוסיה משתמשת ברחפנים איראניים — ובדיוק בגלל זה הסיפור על איראן עבור הקרמלין תמיד יהיה לא על “שלום”, אלא על אינטרס עצמי: לשמור על שותף, לשמור על ערוץ אספקה, לשמור על ציר פוליטי “נגד”.

וכאשר משרד החוץ הרוסי מציג דאגה ל”משטר אי-הפצת נשק”, בישראל רבים שואלים ישירות:
אם אתם כאלה מגיני הסדר העולמי, מדוע חיזקתם את הברית עם משטר שישראל רואה בו מקור איום ישיר?

איך זה נשמע בישראל

בלוגיקת הביטחון הישראלית איראן היא לא נושא משרדי, אלא שאלה של איומים, מבנים פרוקסי וסיכון ממשי להסלמה.

לכן כאשר משרד החוץ הרוסי “מלמד” את ישראל וארה”ב איך לפעול, זה נתפס כניסיון לקחת את המיקרופון המוסרי מאלה שחיים באיום ישיר, ולהעביר אותו לאלה שהפכו את האיום לכלי פוליטי.

ובדיוק כאן חדשות ישראל — Nikk.Agency מתעדים את העיקר: מוסקבה — זו לא “משכינת שלום”, אלא מדינה תוקפנית המשתמשת ברטוריקת החוק כמסך.

מה עכשיו “צריך” לומר טראמפ ומה “צריך” לומר נתניהו

חשוב להבהיר בכנות: אנחנו לא “מנחשים” את התשובות, אנחנו יוצרים תסריט דיפלומטי הגיוני, שיחד:

• יתמוך בזכות להגנה עצמית,
• יראה שישראל/ארה”ב לא משחקות ב”ענישה לשם ענישה”,
• ויחזיר למוסקבה את המראה שלה — אוקראינה.

שלושה תזות שסוגרות את המניפולציה הרוסית

1) הזכות להגנה עצמית — לא נושא להרצאות מתוקפן.
הנוסחה צריכה להיות קצרה: “אנחנו מגנים על אזרחים ובעלי ברית”.

2) מזעור נזק לאזרחים — מסגרת חובה.
בפומבי צריך להבהיר את העיקרון: “אנחנו מפחיתים סיכונים, נמנעים מתקיפות בלתי מוצדקות”.

3) למוסקבה אין מעמד מוסרי של שופט.
לא עלבונות, אלא קביעת עובדה: “מדינה שמנהלת מלחמה נגד אוקראינה לא יכולה ללמד אחרים על החוק”.

תבנית תשובה לטראמפ

גרסה שנשמעת קשה, אבל לא הופכת להיסטריה:

“ארצות הברית פועלת להגנה על כוחותיה ובעלי בריתה ולמניעת איומים נוספים.
אנחנו שומעים את הצהרות מוסקבה, אבל מדינה שממשיכה בתוקפנות נגד אוקראינה לא נמצאת בעמדה לקרוא הרצאות על החוק הבינלאומי.
אם רוסיה באמת רוצה דה-אסקלציה — שתתמוך במנגנוני אחריות אמיתיים ותפסיק את המלחמה שהיא עצמה התחילה”.

המטרה — לקחת את המסגרת: לא “אתם צודקים/לא צודקים לגבי איראן”, אלא “מי אתם שתטיפו מוסר”.

תבנית תשובה לנתניהו

הגרסה הישראלית צריכה להיות עוד יותר מעוגנת ו”על האזרחים”:

“ישראל לא תבקש רשות להגן על אזרחיה.
אנחנו שומעים את הצהרות מוסקבה, אבל מדינה תוקפנית שמנהלת מלחמה נגד אוקראינה לא מחזיקה בזכות מוסרית להטיף למדינות אחרות על נושאי הגנה.
אנחנו קוראים לכל השחקנים להפסיק את הסטנדרטים הכפולים ולא לדחוף את האזור להסלמה נוספת”.

המפתח — לא להתנצל, אלא להסביר: ישראל פועלת מתוך לוגיקת איומים.

מה נשאר בסופו של דבר

מוסקבה פרסמה הצהרה שבה היא מאשימה את ארה”ב וישראל בתוקפנות נגד איראן ודורשת הערכות ממבנים בינלאומיים.

אבל רוסיה עצמה נתפסת על ידי רבים במות בינלאומיות כמדינה תוקפנית, המשתמשת בלוגיקת טרור של לחץ — ובדיוק בגלל זה “שיעורי החוק הבינלאומי” שלה נשמעים כמניפולציה פוליטית.

תשובת טראמפ ונתניהו, אם תהיה מדויקת, צריכה להיות פשוטה:
הגנה עצמית — כן, הגנה על אזרחים — כן,
והמוסרנות של מוסקבה — לפח, יחד עם הסטנדרטים הכפולים שלה.

…

טקסט הצהרת משרד החוץ הרוסי: (28 בפברואר 2026):

“הצהרת משרד החוץ הרוסי בקשר לתוקפנות החמושה של ארה”ב וישראל נגד איראן

בבוקר 28 בפברואר כוחות חמושים של ארה”ב וישראל החלו בתקיפות אוויריות על שטח איראן.

היקף ואופי ההכנות הצבאיות-פוליטיות והתעמולתיות שקדמו לצעד חסר האחריות הזה, כולל ריכוז כוח צבאי גדול של ארה”ב באזור, לא משאירים ספק שמדובר במעשה תוקפנות חמוש מתוכנן מראש ובלתי מוצדק נגד מדינה ריבונית ועצמאית, חברה באו”ם, בניגוד לעקרונות ולנורמות הבסיסיות של החוק הבינלאומי.

גם העובדה שהתקיפות מתבצעות שוב תחת כיסוי של תהליך משא ומתן מחודש, שלכאורה נועד להבטיח נורמליזציה ארוכת טווח של המצב סביב הרפובליקה האסלאמית, ולמרות האותות שהועברו לצד הרוסי על היעדר עניין של הישראלים בעימות צבאי עם האיראנים, ראויה לגינוי.

הקהילה הבינלאומית, כולל הנהגת האו”ם והסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, חייבת לתת הערכה אובייקטיבית ובלתי מתפשרת לפעולות חסרות האחריות, המכוונות להרוס את השלום, היציבות והביטחון במזרח התיכון.

וושינגטון ותל אביב שוב יזמו הרפתקה מסוכנת, שמקרבת במהירות את האזור לאסון הומניטרי, כלכלי, ולא מן הנמנע שגם רדיולוגי.

כוונות התוקפים ברורות ומוצהרות על ידם בגלוי – להרוס את הסדר החוקתי ולהשמיד את ההנהגה של מדינה שאינה נכנעת לדיקטט הכוח וההגמוניה. האחריות להשלכות השליליות של המשבר המלאכותי, כולל תגובת שרשרת בלתי צפויה והסלמת מעגל האלימות, מוטלת כולה עליהם.

מתעלמים בגלוי מההשלכות הכבדות של הצעדים הבלתי מחושבים הללו על המשטר הגלובלי של אי-הפצת נשק, שהאבן הפינה שלו היא האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. במקביל, הצמד האמריקאי-ישראלי מסתתר מאחורי דאגה מדומה לכך שהאיראנים לא ירכשו נשק גרעיני. הפצצות על מתקנים גרעיניים הנמצאים תחת ערבויות הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית אינן קבילות.

בפועל, למניעים של וושינגטון ותל אביב אין שום קשר למשטר אי-הפצת נשק. הם לא יכולים שלא להבין שכאשר הם משליכים את המזרח התיכון לתהום של הסלמה בלתי נשלטת, הם למעשה מעודדים מדינות ברחבי העולם, בראש ובראשונה באזור, לרכוש אמצעים חמורים יותר נגד האיומים המתעוררים.

דאגה מיוחדת מעורר האופי הסדרתי של התקיפות המערערות שמבצעת ממשלת ארה”ב בחודשים האחרונים על עמודי התווך המשפטיים הבינלאומיים של סדר העולם, ביניהם – אי-התערבות בעניינים פנימיים, סירוב לאיום בכוח או שימוש בו, פתרון סכסוכים בינלאומיים בדרכי שלום.

❗️ אנו דורשים להחזיר מיידית את המצב למסלול של פתרון פוליטי-דיפלומטי. רוסיה, כמו בעבר, מוכנה לסייע בחיפוש אחר פתרונות שלווים על בסיס החוק הבינלאומי, כבוד הדדי ואיזון אינטרסים”.