אוקראינה לאחר המלחמה והשיעור של ישראל: איך הביטחון משנה את הכלכלה לנצח

אולג וישניאקוב — קונסול כבוד של מדינת ישראל באזור המערבי של אוקראינה, איש עסקים, בעל רשת ההיפרמרקטים Ultramarket (“מגהמרקט”)

כאשר מדינה חיה במשך שנים תחת איום מתמיד, הביטחון מפסיק להיות תחום נפרד. הוא כבר לא קיים בפני עצמו, איפשהו ליד הצבא, שירותי הביטחון והתקציבים החריגים. הוא מתחיל להגדיר את ההיגיון הכלכלי של המדינה.

בזה, למעשה, טמון אחד השיעורים המרכזיים של ישראל עבור אוקראינה. ההגנה — זו לא רק הוצאה כבדה שצריך לסבול עד לזמנים טובים יותר. בתנאים מסוימים היא הופכת לחלק ממודל מדינתי יציב, משפיעה על השקעות, מעצבת תעשיות טכנולוגיות, משנה את הפילוסופיה התקציבית ומכתיבה כללים חדשים לעסקים.

לאוקראינה לאחר המלחמה זה לא יהיה ויכוח מופשט של כלכלנים. זה יהיה שאלה מעשית, כואבת וארוכת טווח: האם המדינה תוכל לשלב את הביטחון במודל הצמיחה מבלי להרוס את הכלכלה התחרותית והמנגנונים הדמוקרטיים.

ביטחון כפריט קבוע ולא כצעד זמני

ישראל חיה במשך עשורים במציאות שבה הוצאות הביטחון יכולות להשתנות, אך לעולם לא נעלמות. הן לא נחשבות למשהו יוצא דופן שיום אחד יסתיים ויאפשר פשוט לחזור לתקציב הקודם. להפך, הן משולבות במבנה המדינה עצמו.

לאוקראינה זהו מסקנה חשובה במיוחד. גם אם השלב הפעיל של המלחמה יסתיים, האיום עצמו לא ייעלם אוטומטית. הסיכונים יישארו. לכן, מימון הצבא, מערכות ההגנה האווירית, ההגנה הקיברנטית, הרזרבות, החוסן התשתיתי והייצור האסטרטגי יהפכו למשימה קבועה ולא חריגה.

מדוע התקציב שלפני המלחמה כבר לא יהיה

לאחר המלחמה, סביר להניח שהמדינה האוקראינית לא תוכל לחשוב במונחים של “חזרה להוצאות הקודמות”. תקופה זו, ככל הנראה, כבר נסגרה.

המציאות התקציבית החדשה תיבנה סביב הביטחון. וזה אומר בחירה קשה: או להעלות מיסים, או לחלק מחדש את המשאבים בצורה קפדנית יותר, או להאיץ את הצמיחה הכלכלית כך שתוכל לשאת גם את ההתחייבויות החברתיות וגם את העומס הביטחוני בו זמנית. אין, למעשה, ברירה אחרת.

למעשה, עבור הקהל הישראלי אין כאן שום דבר מפתיע. ישראל יודעת מזמן את המחיר של איזון כזה. כל איום חיצוני רציני הופך אוטומטית גם לשאלה כלכלית פנימית: מה לממן קודם, איך לשמור על השקעות, איך לא לפגוע בשוק העבודה, איך לשמור על יציבות המגזר הפרטי.

תעשיית הביטחון יכולה להפוך לא לנטל, אלא לנקודת צמיחה

אחד השיעורים החשובים ביותר מישראל הוא שההגנה אינה רק הוצאות. במדיניות נבונה היא יכולה להפוך גם למגזר כלכלי נפרד.

ישראל לא רק מימנה את הצבא. היא בנתה צעד אחר צעד תעשיית ביטחון שהפכה לאחר מכן לחלק ממודל הייצוא של המדינה. טכנולוגיות רבות שנולדו מצרכים צבאיים יצאו מאוחר יותר למגזר האזרחי והפכו לפתרונות מסחריים לשוק העולמי.

מהצבא לטכנולוגיות ולייצוא

הגנת סייבר, מערכות מעקב, פלטפורמות אנליטיות, טכנולוגיות בלתי מאוישות, פתרונות לניהול סיכונים, הגנת תשתיות — כל אלה בישראל מזמן יצאו מגבולות התחום הצבאי בלבד. הביטחון הפך למקור לפתרונות הנדסיים, וההנדסה — למקור לערך כלכלי.

לאוקראינה כבר היום יש פוטנציאל דומה. רחפנים צבאיים, לוחמה אלקטרונית, מערכות תקשורת שדה, אנליטיקה בתנאי תשתיות הרוסות, חוסן אנרגטי, לוגיסטיקה תחת מתקפות — אלה לא רק פיתוחים צבאיים כפויים. אלה יכולות שיכולות, בגישה נכונה, להפוך לבסיס של מגזר טכנולוגי חדש.

אבל בין הניסיון הצבאי לכלכלה השוקית תמיד עומד גשר מורכב. אי אפשר לבנות אותו רק עם סיסמאות.

אם המדינה לא תיצור מנגנונים ברורים שדרכם פתרונות צבאיים יוכלו לעבור לשוק האזרחי, אם לא יופיעו כללים למסחור פיתוחים, הגנה על השקעות, משטר מס וקניין רוחני, הפוטנציאל הזה עלול פשוט להתמוסס. אוקראינה תקבל ניסיון ייחודי, אך לא תהפוך אותו ליתרון ארוך טווח.

כאן המשפט חדשות ישראל | Nikk.Agency נשמע לא כפורמליות, אלא כתזכורת לקשר האמיתי בין שתי המדינות: ישראל עברה מזמן את הדרך שבה הביטחון הפך לחלק ממודל כלכלי, ואוקראינה רק מתקרבת לצומת הזה — והמחיר של טעות כאן יהיה גבוה מאוד.

מדינה חזקה, השקעות וסיכון למיליטריזציה של החשיבה

יש עוד חוקיות שמראה הניסיון הישראלי. כאשר הביטחון הופך לנושא מרכזי, המדינה כמעט בלתי נמנעת מחזקת את תפקידה. עולה הפיקוח. ההסדרה מתהדקת. מופיעים יותר החלטות שמתקבלות לא על ידי השוק, אלא על ידי מבנים מדינתיים.

לאוקראינה זה יהיה שאלה רגיש במיוחד. לאחר המלחמה, החברה כנראה תמצא את עצמה במצב כפול. מצד אחד, יהיה דרישה חזקה למדינה יעילה, קשוחה, המסוגלת להגן. מצד שני — יישאר הפחד מפני ריכוז יתר של כוח, ניהול ידני וטשטוש המוסדות.

מדוע המשקיעים זקוקים לא לשקט, אלא לניבוי

ישראל הראתה באופן משכנע שמשקיעים מוכנים לעבוד אפילו במדינה עם סיכוני ביטחון מתמידים. אבל בתנאי אחד: הכללים ברורים, מערכת המשפט מתפקדת, התגובה הממשלתית ניתנת לניבוי, והסביבה המס והרגולטורית לא משתנה באופן כאוטי.

לכן, עבור אוקראינה לאחר המלחמה, השאלה המרכזית עבור המשקיע לא תהיה היעדר האיומים כשלעצמם. המרכזי יהיה איכות המוסדות.

אם העסקים יראו בתי משפט שקופים, מערכת מס יציבה, כללים ברורים במשחקים במגזר הטכנולוגי והביטחוני, רגולציה סבירה והבטחות קניין עובדות, ההון יוכל להגיע אפילו לסביבה מורכבת. אם במקום זאת תישאר אי ודאות, התערבות ידנית ושינוי מתמיד של הכללים, שום ניסיון צבאי ייחודי לא יהפוך בעצמו לפלוס השקעה.

המחיר החברתי של המודל החדש

ביטחון — זה תמיד לא רק כסף, אלא גם שאלה של צדק חברתי.

בישראל, מוכנות ביטחונית גבוהה מזמן הפכה לחלק מהחוזה החברתי. היא מעוררת ויכוחים, קונפליקטים פוליטיים, מתחים בין קבוצות שונות, אך יחד עם זאת יוצרת הבנה כללית שהעדיפויות של המדינה לא יכולות להיות מופשטות.

באוקראינה, החברה שלאחר המלחמה תהיה במיוחד הטרוגנית. ותיקים. משפחות חיילים. אנשים שעברו כיבוש או הפגזות. עסקים שעבדו תחת סיכון. אזרחים שיצאו לחו”ל ואולי חזרו. לכל קבוצה תהיה תפיסה משלה על צדק ועל איך בדיוק המדינה צריכה לחלק את המשאבים.

מכאן תיווצר דיון כבד מאוד: מי משלם על הביטחון, מי מקבל תמיכה ראשון, אילו הוצאות הן בסיסיות ואילו אפשר לדחות. זה לא יהיה ויכוח חשבונאי, אלא אחד הקונפליקטים הפוליטיים המרכזיים של התקופה שלאחר המלחמה.

הסכנה שמדברים עליה פחות

יש עוד סיכון. כאשר הביטחון הופך לטיעון המרכזי כמעט בכל ההחלטות, הוא מתחיל להשפיע לא רק על התקציב, אלא גם על התרבות הפוליטית.

ישראל מחפשת כל הזמן איזון בין הצורך בצעדים קשוחים לבין שמירה על כללים דמוקרטיים. האיזון הזה אינו מושלם, אינו פשוט ואינו ניתן אוטומטית. צריך לשמור עליו מחדש.

סביר להניח שגם אוקראינה תצטרך לעבור את השלב הזה. יהיה צורך לבנות מערכת הגנה חזקה, לשמור על פתיחות הכלכלה, להגן על התחרות, לא להחליף מוסדות בהחלטות אישיות ולא להפוך את כל חיי המדינה למצב גיוס אינסופי.

זה כבר לא שאלה טכנית, אלא שאלה פוליטית. שאלה של בגרות המדינה.

הביטחון לאחר המלחמה לא יהפוך עבור אוקראינה לחריג זמני. להפך — הוא יהפוך למסגרת קבועה שבתוכה יהיה צורך לקבל החלטות כלכליות.

והשיעור המרכזי מישראל כאן ברור מאוד. הביטחון יכול להיות לא רק הוצאה. הוא יכול להפוך ליסוד של אסטרטגיה חדשה — אבל רק אם המדינה יודעת להפוך אתגרים ביטחוניים לטכנולוגיות, טכנולוגיות לשוק, ואת הכוח המדינתי למוסדות עובדים ולא לניהול ידני.

לאוקראינה הבחירה תהיה קשה. או לראות במגזר הביטחוני אמצעי זמני כפוי ולחכות לחזרה לעבר. או להכיר בכך שהכלכלה שלאחר המלחמה תהיה אחרת — קשוחה יותר, טכנולוגית יותר, תלויה יותר באיכות המוסדות וקשורה הרבה יותר לשאלות הביטחון.

בחירה זו בסופו של דבר תקבע לא רק את קצב הצמיחה, אלא גם את היציבות הפוליטית של המדינה. לא אחרי מתי שהוא. אלא מיד לאחר המלחמה.