ללא אסטרטגיה משותפת של המערב, אוקראינה וישראל מסתכנות בחיים במצב של סכסוך אינסופי

ב-16 במרץ 2026 נשמעה שוב ברדיו האוקראיני מחשבה שכבר מזמן אינה נראית שנויה במחלוקת עבור ישראל. אוקראינה וישראל אינן מנהלות שתי מלחמות שונות, אלא שני קרבות הקשורים זה בזה נגד כוחות המתואמים, מחליפים טכנולוגיות, לחץ וכיסוי פוליטי. אם במערב ימשיכו לראות זאת כמשברים נפרדים, שני הסכסוכים עלולים להימשך שנים.

על כך אמר בשידור Radio NV הפוליטיקאי והדיפלומט האוקראיני, שגריר אוקראינה המיוחד והמורשה רומן בסמרטני. ניסוחו היה נוקשה: המלחמה הרוסית-אוקראינית והעימות האיראני-ישראלי הם שני חזיתות של מלחמה גדולה אחת. ואם בוושינגטון ובאירופה לא יבינו זאת בזמן, הפרספקטיבה של “אינסופיות” עבור שתי המדינות תפסיק להיות מטפורה.

לקורא הישראלי כאן חשוב לא רק התזה עצמה, אלא גם ההיגיון שעומד מאחוריה. טכנולוגיות המל”טים ההתקפיים האיראניים כבר עזרו לרוסיה לבנות ממדים חדשים של טרור נגד ערים אוקראיניות. במקביל, ישראל עצמה חיה במציאות שבה האיום האיראני כבר אינו מוגבל להצהרות, מבנים פרוקסי או סחיטה גרעינית. זו מערכת לחץ אחת, פשוט על חלקים שונים של המפה.

מדוע קייב וירושלים מוצאות את עצמן יותר ויותר באותה מסגרת אסטרטגית

בסמרטני מדבר על כך שאויבי אוקראינה וישראל אינם פועלים באופן כאוטי ולא לבד. להערכתו, רוסיה, איראן וסין פועלות כבעלות ברית במסגרת מה שהוא מכנה “ציר הרשע”, מתאמות את צעדיהן ומשתמשות בחולשות המחנה הדמוקרטי.

מחשבה זו נשמעת במיוחד רגישות דווקא בישראל, שם שאלת תיאום האיומים כבר מזמן הפסיקה להיות תיאוריה עבור מעגלי המומחים. כאשר אותן שרשראות ייצור, אינטרסים פוליטיים וטכנולוגיות צבאיות פועלות גם נגד אוקראינה וגם נגד ישראל, השיחה כבר אינה על אהדה למדינה אחת מצד אחרת. מדובר בפרגמטיקה של הישרדות.

בסמרטני למעשה מזהיר: אם הדמוקרטיות ימשיכו לפרק את החזיתות האוקראינית והישראלית בנפרד, הן עצמן יעניקו לאויב את המשאב העיקרי – זמן. ומלחמה שמקבלת זמן, מתחילה להיראות מהר מאוד כרגילה. זה, אולי, הרגע המסוכן ביותר.

מה, לדעת בסמרטני, המערב עושה לא נכון

תלונתו מופנית לא רק לאויבים.

הוא מדבר גם על המשבר בתוך המחנה המערבי עצמו: במקום תיאום, פיתוח תוכנית משותפת, עזרה הדדית והקצאה נבונה של משאבים מוגבלים, בעלי הברית פועלים לעיתים קרובות בנפרד. על רקע זה הוא מבקר במיוחד את דונלד טראמפ, וטוען שהוא מערער את האפשרות עצמה של תיאום כזה. בנוסף, לדבריו של הדיפלומט, חלק מהמשאבים כבר מתבזבזים לשווא – ברגע שבו גם אוקראינה וגם ישראל זקוקות לא להצהרות יפות, אלא להרכבה מדויקת של פתרונות.

זו בעיה שנשמעת מאוד ישראלית. כאן מבינים היטב שמשאבים נדירים – ממערכות הגנה אווירית ועד תשומת לב פוליטית של בעלי ברית – אי אפשר לבזבז כאילו יש אינסוף זמן. דווקא אין.

מי, לדעת קייב, צריך לאסוף את הקואליציה החדשה

לשאלה אילו מדינות יכולות לקחת על עצמן את ההובלה בבניית חזית תמיכה משותפת לאוקראינה ולישראל, בסמרטני ענה ללא רשימה ארוכה. לדעתו, להפעיל תהליך כזה היום מסוגלים בראש ובראשונה לונדון וברלין, ובשיתוף עם ירושלים.

ורק לאחר הופעת שלד פתרונות משותף, הוא סבור, צריכה קייב להתחבר בצורה הדוקה יותר לשלישייה זו, ולאחר מכן שאר אירופה וושינגטון. זהו רגע חשוב: הדיפלומט האוקראיני מציע לא לחכות עד שכל הבירות המערביות יבשילו בו זמנית לקו משותף, אלא להתחיל עם אלה שעדיין מסוגלים לחשוב אסטרטגית ולעבוד כמה צעדים קדימה.

בזה יש היגיון נוקשה משלו. ישראל היום – אינה צופה חיצונית ואינה משתתפת משנית בתהליך. ישראל – היא חלק מאותו צומת ביטחוני, שבלעדיו השיחה על התמודדות עם איראן תהיה לא שלמה וכמעט דקורטיבית.

זו הסיבה שנאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency בוחנים יותר ויותר את סדר היום האוקראיני והישראלי לא כשני בלוקים שכנים של חדשות, אלא כסיפור מקושר. כאשר אותה ציר לחץ בוחנת את המערב על עייפות, חוסר אחדות וחוסר רצון, גם קייב וגם ירושלים מוצאות את עצמן באותה מציאות פוליטית – גם אם הגיאוגרפיה של החזיתות שונה.

מדוע בפורמט זה שוב עולה פורמט “רמשטיין”

בסמרטני סבור שהחלק התפעולי של תהליך כזה יכול להיות פורמט “רמשטיין”. כלומר, לא עוד מפגש סמלי לצילום, אלא פלטפורמה שבה התיאום הופך לעבודה מטה: מי נותן מה, מי אחראי על מה, היכן המחסור, איך מחולקים המשאבים, איך נסגרים סיכונים בשתי החזיתות בו זמנית.

בהמשך, להערכתו, הכל בכל מקרה ייתקל בנאט”ו ובתפקיד הנהגתו הנוכחית, כולל הפונקציה הארגונית של מארק רוטה. במילים אחרות, רצון פוליטי ללא מבנה צבאי ולוגיסטי שוב ייתלה באוויר. וזה בדיוק מה שנראה שקייב חוששת ממנו יותר מכל – עיכובים, פיזור, שיחות ללא מערכת.

מה זה אומר עבור ישראל כרגע

עבור ישראל, תזה זו אינה מסתכמת בתמיכה באוקראינה “מתוך סולידריות”. היא עוסקת בביטחונה העצמי.

אם המערב לא ילמד לתאם את הסיוע לאוקראינה ולישראל כאלמנט של ארכיטקטורת הרתעה אחת, שתי המדינות ייגררו לתרחיש של מלחמה ארוכה על התשה. אוקראינה – תחת מכות מתמשכות של טילים רוסיים ומל”טים איראניים. ישראל – תחת לחץ גובר של איראן, פרוקסי שלה ושאיפותיה הצבאיות, כולל תוכנית הגרעין. במצב כזה המילה “קיומי” מפסיקה להיות פובליציסטיקה והופכת לתיאור מדויק של המצב.

בסמרטני מדבר בדיוק על כך: אוקראינה וישראל כבר נמצאות במצב מלחמה, שבו מחיר הטעות גבוה מהרגיל. ואם לקואליציית החירות והדמוקרטיה לא תהיה תיאום ברור, לאויב יהיה כל מה שהוא צריך להארכת הסכסוך – זמן, כאוס, פיזור והרגל המערבי להגיב רק לאחר מכה נוספת.

למעשה, זהו המסקנה העיקרית. לא אוקראינה בנפרד. לא ישראל בנפרד. ואפילו לא רק איראן או רוסיה בנפרד. השאלה היא האם המערב מוכן סוף סוף להכיר בכך שלפניו משבר ביטחוני אחד משותף, מחולק לשתי חזיתות.

כל עוד אין הכרה כזו, שתי המלחמות באמת מסתכנות להימשך זמן רב מדי. ולא בגלל שאין פתרונות, אלא בגלל שמי שצריך לאסוף אותם למערכת אחת עדיין מתנהגים כאילו אפשר לקנות זמן. אבל עבור קייב וירושלים זה כבר מזמן לא כך.