למה סין לא מיהרה להציל את איראן ומה זה אומר עבור ישראל, ארה”ב וטאיוואן

כאשר במזרח התיכון מתחילה שלב חדש של מתיחות סביב איראן, רבים מצפים אוטומטית שסין תנקוט בעמדה אנטי-ישראלית או אנטי-אמריקאית יותר נוקשה ופתוחה. אבל ההיגיון האמיתי של בייג’ינג מסודר אחרת. בחומר של Foreign Affairs, שעליו שמים לב האנליסטים, המחשבה המרכזית נשמעת די קרה ופרגמטית: סין לא ממהרת להפוך למגן כוחני של איראן לא משום שאיראן לא מעניינת אותה, אלא משום שלמודל הצמיחה הסיני מסוכן יותר מכל לא הכוח של ארה”ב, אלא חוסר היציבות הגלובלית.

לקהל הישראלי זהו נושא חשוב במיוחד.

בישראל סין נתפסת לעיתים קרובות כשותפה שקטה של המחנה האיראני, או כמעצמה שבזמן הנכון תשחק בהכרח נגד ארה”ב ובכך בעקיפין נגד ירושלים. אבל במציאות בייג’ינג היום חושבת קודם כל על מסחר, לוגיסטיקה, אנרגיה ושימור המערכת שבתוכה היא התעשרה במשך עשורים. כלומר, המלחמה סביב איראן עבורו אינה חלון הזדמנויות נוח, אלא מבחן לחץ מסוכן לכל המבנה הכלכלי.

כאן מסתתר הפרדוקס המרכזי. סין מתחרה אסטרטגית עם ארה”ב, אך יחד עם זאת היא צמחה עמוק מדי בתוך אותו סדר עולמי שסופק במשך זמן רב על ידי הכוח האמריקאי: נתיבי ים חופשיים, מערכת דולרית, צפיות מסחר גלובליות ויכולת ניהול יחסית של משברים. לכן בייג’ינג עשויה להיות לא מרוצה מוושינגטון, אבל היא חוששת עוד יותר מהכאוס שיכול להרוס את כללי המשחק המוכרים.

סין צמחה לא נגד המערכת האמריקאית, אלא בתוכה

לאחר 1979 המודל הכלכלי הסיני נבנה לא על בידוד מהעולם הגלובלי, אלא על השתלבות מרבית בו. יצוא, שווקים חיצוניים, הרכבה תעשייתית, גישה ללוגיסטיקה, אנרגיה, יבוא רכיבים וציוד – כל זה הפך ליסוד העלייה הסינית. ואפילו עכשיו, כאשר בייג’ינג מדברת בשפת האוטונומיה האסטרטגית, היא נשארת תלויה מאוד בסביבה הבינלאומית היציבה.

על רקע זה כל זעזועים באזור המפרץ הפרסי הופכים אוטומטית לנושא כואב עבור סין. חלק ניכר מהאספקה של מקורות אנרגיה עוברת דרך מצר הורמוז, והכלכלה הסינית עצמה נשארת רגישה לקפיצות מחירים, התייקרות הביטוח, עליית הוצאות התחבורה ותקלות בשרשראות האספקה. לכן עבור בייג’ינג מכות על איראן, מתיחות סביב הורמוז והסיכון למלחמה אזורית רחבה אינם רומנטיקה גיאופוליטית, אלא איום ישיר על התעשייה והיצוא.

לישראל זהו הבהרה חשובה. סין אינה חייבת לתמוך בישראל, והיא בהחלט לא הופכת לחלק ממערכת הביטחון הישראלית. אבל לבייג’ינג יש אינטרס קר משלה בכך שהמזרח התיכון, למרות הקונפליקטים, לא יהפוך למשפך בלתי נשלט. במובן זה, הזהירות הסינית סביב איראן מוסברת לא בחיבה לישראל, אלא בפחד לאבד את השליטה בסביבה הגלובלית.

למה בייג’ינג לא רוצה להיות ערובה כוחנית עבור טהראן

איראן עבור סין היא שותפה מועילה, מקור אנרגיה, אלמנט חשוב בלוגיסטיקה האירואסייתית וחלק מפאזל אנטי-מערבי רחב יותר. אבל זה לא אומר שבייג’ינג מוכנה אוטומטית ללכת אחרי טהראן להסלמה גלויה. סין מעדיפה בבירור להפיק תועלת מהיחסים עם איראן מבלי לשאת במחיר הצבאי של הקונפליקטים שלה.

זו הסיבה שבייג’ינג מסתפקת בדיפלומטיה, קריאות לריסון וניסיונות לייצב את המצב. היא לא רוצה להפוך למעצמה שחייבת להגן בכוח על איראן, להיכנס לעימות ישיר עם ארה”ב או לקחת על עצמה את האחריות לביטחון כל האזור. עבור ההנהגה הסינית זו תפקיד יקר מדי ומסוכן מדי.

המשבר האיראני פוגע בכלכלה הסינית יותר ממה שנראה

בטווח הקצר סין עדיין מסוגלת להחליק את המכות. יש לה רזרבות אסטרטגיות, גיוון ביבוא, ניסיון מצטבר של תמרון ויכולת לספוג חלקית את התנודות במחירים בתוך המדינה. זו הסיבה שגם משברים חמורים במזרח התיכון לא תמיד מיד מפילים את היציבות הפנימית הסינית.

אבל הפרספקטיבה הבינונית עבור בייג’ינג נראית גרועה בהרבה. אם ההתקפות על התשתיות של המפרץ הפרסי מתרבות, אם הורמוז הופך לפחות אמין, אם הביטוח מתייקר והנתיבים מתארכים, זה מתחיל לפגוע ישירות ביצוא הסיני, במפעלים, בחישובי ההשקעות ובאותם מגזרים שעליהם בייג’ינג מהמרת כ’כוחות ייצור חדשים’.

זה כבר לא רק על המודל התעשייתי הישן. במיוחד פגיעות הופכות התעשיות הטכנולוגיות הגבוהות, שדורשות אנרגיה צפויה, לוגיסטיקה יציבה, גישה לרכיבים וסביבה פיננסית רגועה. כלומר, סין החדשה, שרוצה לצמוח דרך טכנולוגיה, אלקטרוניקה, ייצור מורכב ושליטה בשרשראות האספקה, למעשה תלויה עוד יותר בסדר הגלובלי ממה שנראה ברטוריקה הרשמית.

בהקשר כזה, NAnews — חדשות ישראל | Nikk.Agency שמה לב לפרט חשוב עבור הקורא הישראלי: סין יכולה להתווכח עם ארה”ב, להתעצבן מההשפעה האמריקאית ולא לאהוב את הפעולות הישראליות נגד הציר האיראני, אבל היא לא מעוניינת בפיצוץ גדול במזרח התיכון שמרסק את המסחר, האנרגיה והצפיות. כלומר, בשאלת איראן בייג’ינג פועלת לא כמהפכנית, אלא כרואה חשבון זהיר של היציבות הגלובלית.

למה ההיגיון הזה נוגע ישירות גם לטייוואן

אחד המסקנות המעניינות ביותר מגישה כזו הוא שהזהירות הסינית סביב איראן מסבירה הרבה גם בשאלת טייוואן. לעיתים קרובות נחשב שאם ארה”ב נחלשת או מסתבכת במשברים אחרים, אז עבור בייג’ינג מגיע אוטומטית רגע נוח לתרחיש כוחני סביב האי. אבל ההיגיון הסיני, לפי ניתוח זה, מסודר בצורה מורכבת יותר.

אם וושינגטון הופכת לפחות רציונלית, יותר עצבנית ויותר נוטה לשימוש בכוח, הסיכון לעימות ישיר רק גדל. ומלחמה סביב טייוואן כמעט בלתי נמנעת תפגע במסחר העולמי, בשווקים הפיננסיים, בנתיבי הים וביחסי סין עם שווקי מפתח, כולל אירופה ויפן. כלומר, החלשות ארה”ב עצמה עדיין לא הופכת את הרגע לרווחי. לפעמים זה, להיפך, הופך אותו למסוכן מדי.

מה כל זה אומר עבור ישראל כרגע

עבור ישראל מזה נובע מסקנה לא מובנת מאליה, אך חשובה. סין לא הופכת לבעלת ברית של ירושלים נגד איראן. עם זאת, בייג’ינג גם לא רוצה עולם שבו המשבר האיראני הופך לאסון מערכתי גדול. זה לא על ערכים, אלא על אינטרסים. אבל בגיאופוליטיקה גם זה כבר לא מעט.

באותו זמן, ישראל לא צריכה להירגע. סין תמשיך לנסות לשבת על כמה כיסאות בו זמנית: לשמור על קשרים עם איראן, להימנע מעימות ישיר עם ארה”ב, לא לשרוף גשרים עם העולם הערבי ובאותו זמן לא לשבור את יחסי המסחר עם המערב. אסטרטגיה כזו פרגמטית, אבל היא לא הופכת את בייג’ינג לשותפה אמינה לאף צד. היא הופכת אותה למדינה שמבטחת קודם כל את עצמה.

לכן המשמעות המרכזית של הקו הסיני הנוכחי נראית כך. בייג’ינג לא ממהרת להגן על איראן לא משום שהיא לא רואה בה ערך, אלא משום שהיא חוששת מהרס המערכת הגלובלית שעליה נבנה הצמיחה שלה עצמה. סין חוששת לא כל כך מהכוח האמריקאי כשלעצמו, אלא מהיכולת האמריקאית ליצור חוסר יציבות – במקרה או בכוונה.

עבור ישראל זה אומר שבטווח הקרוב סין, ככל הנראה, תמשיך לשחק בדיפלומטיה מרוסנת, להימנע מהתחייבויות כוחניות חדות ולנסות לא לאפשר למשבר האיראני לצאת משליטה. ובדיוק בזה, אולי, מסתתר הפרט החשוב ביותר של כל התמונה: בעידן של קונפליקטים גדולים אפילו יריבי ארה”ב חוששים יותר לא מהניצחון שלהם, אלא מהכאוס שיכול להישאר אחרי כל מלחמה חדשה במזרח התיכון.