טאירה, מתנדבת רפואית אוקראינית, העידה בפני ועדת הלסינקי של ארה”ב. היא סיפרה על הזוועות שהייתה עדה להן במריופול ובשבי הרוסי

ברשת שוב מופצות העדויות של טיירה, שניתנו לוועדת הלסינקי של ארה”ב ב-15 בספטמבר 2022. על רקע המלחמה המתמשכת, נושאי השבויים האוקראינים ופשעי המלחמה הרוסיים, הטקסט הזה נשמע שוב כעדות רלוונטית.

מי היא טיירה ולמה עדויותיה שוב חשובות

יוליה פאייבסקה, הידועה בכינוי טיירה, היא מתנדבת-רופאה אוקראינית, ספורטאית ומייסדת צוות פינוי רפואי, שעזרה לפצועים במלחמה מאז 2014. בשבועות הראשונים של הפלישה הרוסית המלאה היא עבדה במריופול הנצורה, שם העיר הפכה במהירות לסמל של הרס, כאב ופשעי מלחמה.

ב-15 בספטמבר 2022 טיירה נתנה עדות בשימועים של ועדת הלסינקי של ארה”ב תחת הכותרת “הגיהנום שלי בשבי הרוסי”. זו לא הייתה הופעה פוליטית רגילה. היא דיברה כאדם שראה את מריופול מבפנים, הציל פצועים, עבר את השבי הרוסי ויצא משם עם עדות ישירה על מה שקורה עם החיילים והאזרחים האוקראינים בידי הכובשים.

לפי נתונים מאומתים, פאייבסקה נעצרה באזור מריופול במרץ 2022 והייתה בשבי הרוסי כשלושה חודשים. שחרורה הוכרז ב-17 ביוני 2022.

לקהל הישראלי הסיפור הזה חשוב לא רק כטרגדיה אוקראינית. הוא מראה כיצד פועלת מכונת המלחמה הרוסית: תחילה הרס העיר, אחר כך סינון, שבי, עינויים, תעמולה וניסיון להפוך את הקורבן ל”נאצי” דרך האשמות טלוויזיוניות.

למה רוסיה קראה לה “נאצית”

בעדויותיה טיירה הסבירה במפורש שהרוסים קוראים “נאצים” לכל מי שמתנגד או פשוט לא רוצה לראות את רוסיה באוקראינה. זהו תכסיס טיפוסי של התעמולה הרוסית: להסיר מהתוקפן אחריות ולהציג את הקורבן כאיום.

טיירה סיפרה שאת 20 הימים הראשונים של המלחמה המלאה היא בילתה במריופול. לאחר מכן היו שלושה חודשים של שבי רוסי. את שניהם היא תיארה במילה אחת — גיהנום.

דמותה הרגיזה במיוחד את התעמולה הרוסית. אישה-רופאה שהצילה אנשים, תיעדה את המתרחש והפכה למוכרת מחוץ לאוקראינה, לא התאימה למיתוס הקרמלין על “מבצע מיוחד”. לכן ניסו לשבור אותה לא רק פיזית, אלא גם מידעית.

מה טיירה ראתה במריופול ובשבי הרוסי

מריופול בסיפורה אינה נקודה מופשטת על המפה. אלה בתי חולים ללא תרופות, מכוניות פינוי שהגיעו כל כמה דקות, חיילים פצועים ואזרחים, ילדים שכבר אי אפשר היה להציל, אנשים שאספו מים משלוליות, ועיר שבה כלבים ביתיים גררו ברחובות שרידי אדם.

בטקסט המקורי יש ניסוח על “חצי מיליון אנשים שמתים תחת הפצצות אוויריות”. מבחינה עובדתית נכון יותר לכתוב לא על “חצי מיליון” מתים, אלא על עיר עם מאות אלפי תושבים שנמצאו תחת התקפות רוסיות שיטתיות. לפני המלחמה אוכלוסיית מריופול הייתה בערך מאות אלפי אנשים, והיקף ההרס והקורבנות הפך לאחת הדפים הכבדים ביותר בחודשים הראשונים של הפלישה. לכן בטקסט הסופי עדיף להימנע מהרושם המילולי כאילו כל תושבי העיר מתו.

טיירה דיברה על ילד מת בזרועות אמו, על ילד בן שבע עם פצע ירי שמת בזרועותיה, על אסירים שצעקו בתאים במשך שבועות ומתו מעינויים ללא עזרה רפואית. אלה אינם דימויים אמנותיים. זו עדות של אדם שעבד ליד המוות ואז עצמו מצא את עצמו במערכת של אלימות.

שבי כמערכת ולא כמקריות

החלק המפחיד ביותר בעדויותיה אינו רק תיאור הכאב. מפחיד שטיירה מדברת על מערכת.

לדבריה, אסירים נאלצו להתפשט לפני עינויים, התיקים על העצורים היו כמעט זהים, רק השמות השתנו, ולפעמים במסמכים אפילו לא תיקנו את מין האדם. זה אומר לא חקירה, אלא מפעל של האשמות, שבו הודאות נלקחות בעינויים, והאדם מראש נשלל מזכות להגנה.

אחד החיילים האוקראינים, לדבריה, מת בתא הסמוך במשך שישה ימים. הוא צעק לבד, ללא עזרה. ביום השביעי גופתו הוצאה על ידי שותפיו לתא כדי שהשומרים ייקחו את מה שנשאר ממנו.

פרטים כאלה קשה לקרוא, אבל הם מסבירים למה נושא השבויים האוקראינים נשאר לא נושא משני, אלא אחד מהחזיתות ההומניטריות המרכזיות של המלחמה.

מה זה אומר לישראל

ישראל יודעת היטב מה הם בני ערובה, שבי, עינויים, תעמולה וניסיון להפשיט את הקורבן מאנושיותו. לכן עדויות טיירה צריכות להישמע כאן במיוחד בחריפות.

לקהילה דוברת הרוסית בישראל, לאוקראינים, ליוצאי ברית המועצות לשעבר ולכל מי שמבין את מחיר האלימות הטוטליטרית, זו לא “היסטוריה אוקראינית רחוקה”. זה תזכורת: כשמאפשרים לתוקפן לפעול ללא עונש, הוא חוזר על פשעיו שוב ושוב.

בדיוק בהקשר הזה, נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את סיפור טיירה כעדות חשובה לא רק על מריופול, אלא גם על טבע המלחמה הרוסית. לא מדובר באכזריות מקרית של חיילים בודדים, אלא בלוגיקה של אימפריה שחושבת שמותר לה הכל.

למה טיירה מדברת על חוסר העונש של רוסיה

בעדויותיה טיירה ניסחה את הסיבה העיקרית לאכזריות הרוסית בפשטות מוחלטת. אחד התליינים שאל אותה אם היא יודעת למה הוא עושה את זה. היא ענתה: כי הוא יכול.

המשפט הזה מסביר הרבה.

רוסיה עשתה את זה בצ’צ’ניה, גאורגיה, סוריה, אוקראינה. העולם לעיתים קרובות מדי צפה, הביע דאגה, נקט אמצעים חלקיים, ואז חזר לעסקים ולנוחות דיפלומטית. כתוצאה מכך, למוסקבה נוצרה תחושה שהאלימות עובדת, והמחיר עבורה תמיד יהיה נמוך מהתועלת.

טיירה כינתה את האימפריה הרוסית “קולוסוס על רגלי חרס”. עבורה זו לא מטאפורה מספר לימוד. זה מסקנה של אדם שראה איך מערכת אכזרית יכולה להיראות עצומה ובלתי מנוצחת, אבל בפנים היא נשענת על פחד, שקר והרגל העולם לסגת.

מה העולם החופשי צריך לעשות

הקריאה המעשית העיקרית של טיירה נגעה לשבויים. היא אמרה שהעולם צריך לדרוש גישה של האו”ם והצלב האדום לחיילים ואזרחים אוקראינים שמוחזקים בשטחים הכבושים ובמבנים הרוסיים. לדבריה, רוסיה לעיתים קרובות מסתתרת מאחורי מה שנקרא “LNR” ו-“DNR”, מעבירה את האחריות לגופים בובות, למרות שכולם מבינים שבלי מוסקבה החלטות כאלה לא מתקבלות.

היא גם דיברה על הצורך בחקירות הוגנות, משפט על פושעי מלחמה רוסים, טיפול ועזרה פסיכולוגית לקורבנות המלחמה.

חלק נפרד מהפנייה שלה הוקדש לתעמולה הרוסית. טיירה הדגישה שהתעמולה היא אחד הנשקים המרכזיים של המשטר, כי היא שוללת מאנשים את הזכות לחיים עוד לפני שמכים בהם טילים, ארטילריה או תליינים בתאים.

למה הסיפור הזה לא צריך להיעלם מהזיכרון

עדויות טיירה ניתנו בספטמבר 2022, אבל ב-2026 הן לא הפכו לארכיון. להפך, הן נשמעות עוד יותר חזק, כי המלחמה נמשכת, השבויים האוקראינים נשארים במערכת הרוסית, והעולם שוב ושוב מתמודד עם השאלה: היכן עובר הגבול בין חמלה לפעולה ממשית.

לישראל הנושא הזה רגיש במיוחד. מדינה שדורשת את שחרור בני ערובתה ומדברת בצדק על פשעי הטרוריסטים, לא יכולה שלא להבין את הכאב האוקראיני. שבי הוא לא סטטיסטיקה. אלה פנים, שמות, משפחות, גופים שנשברים, וזיכרון שמנסים להשמיד.

סיפור טיירה הוא עדות על מריופול, השבי הרוסי והעולם שאפשר לרוסיה להאמין יותר מדי זמן בחוסר העונש שלה. אבל זה גם סיפור על התנגדות. היא סירבה לשים קץ לחייה, סירבה לקבל את התפקיד שהוטל עליה, שרדה והפכה לקול של אלה שעדיין לא יכולים לדבר בעצמם.

בדיוק בגלל זה עדויות כאלה צריך לקרוא מחדש לא כעבר, אלא כאזהרה.

מי היא טיירה: בקצרה לקוראים ישראלים

יוליה גאורגייבנה פאייבסקה, הידועה בכינוי טיירה, היא פרמדיקית צבאית אוקראינית, מתנדבת, מעצבת, ספורטאית ומאמנת אייקידו. היא נולדה ב-19 בדצמבר 1968 בקייב. במקצועה העיקרי פאייבסקה היא מעצבת, וגם הייתה מאמנת אייקידו במשך יותר מ-20 שנה ועומדת בראש הפדרציה “מוטוקוקאי-אוקראינה”.

למי ששומע את השם הזה לראשונה בישראל: טיירה היא לא סמל פוליטי שנוצר על ידי התקשורת, אלא אדם שעבד מאז 2014 באזור המלחמה בדונבאס ועזר לפצועים. היא ייסדה יחידת פינוי רפואית מתנדבת “מלאכי טיירה”. הכינוי “טיירה” הופיע אצלה לאחר תחילת המלחמה בדונבאס; הצוות עצמו קיבל את שמו בהשראת “מלאכי צ’ארלי”.

ב-2018 פאייבסקה חתמה על חוזה עם הכוחות המזוינים של אוקראינה ועד 2020 שירתה בצבא האוקראיני, כשהיא עומדת בראש מחלקת הפינוי של בית החולים הנייד ה-61 במריופול. לאחר סיום החוזה היא המשיכה בעבודת ההתנדבות. עד אז, לפי הדיווחים, היא עזרה להציל כ-500 חיילים אוקראינים.

חלק נפרד מהביוגרפיה שלה קשור לספורט. ב-2018 יוליה פאייבסקה השתתפה במשחקי Invictus בסידני וזכתה במדליית זהב בשחייה ובמדליית ארד בירי בקשת. ב-2020 היא הייתה האישה היחידה בנבחרת הלאומית של אוקראינה במשחקי Invictus בהאג.

לאחר תחילת הפלישה הרוסית המלאה לאוקראינה, טיירה תיעדה במצלמה ניידת את העבודה עם הפצועים במריופול ואת פעולות הצבא הרוסי בשטח האוקראיני. ב-15 במרץ 2022 היא העבירה את החומרים הללו לכתב Associated Press. למחרת, ב-16 במרץ 2022, פאייבסקה נתפסה על ידי הצבא הרוסי יחד עם הנהג שלה, כשהיא מלווה יציאה ממריופול דרך “מסדרון ירוק” של כמה ילדים יתומים.

לאחר מכן, התקשורת הרוסית החלה בקמפיין האשמות נגדה. לפי נתוני הביוגרפיה, היא הואשמה במגוון פשעים, עד להצהרות אבסורדיות על מכירת גופות ממריופול לקליניקות מערביות לאיברים. התקשורת הבינלאומית והגורמים הרשמיים האוקראינים הביעו דאגה לגורלה.

ב-17 ביוני 2022 טיירה שוחררה מהשבי הרוסי. על כך הודיע נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בנאום הערב. מאוחר יותר, ב-9 ביולי 2022, היא סיפרה על תנאי השבי.

לקוראים הישראלים חשוב להבין את העיקר: טיירה הפכה למוכרת לא בגלל מעמד רם, אלא בגלל עבודה קונקרטית — פינוי פצועים, עזרה בחזית, עדויות על מריופול וניסיון השבי הרוסי שלה. ב-2022 היא נכנסה לרשימת 100 הנשים המובילות והמשפיעות בעולם לפי ה-BBC, וב-2023 קיבלה את פרס האומץ הבינלאומי לנשים.