המלחמה הגדולה כבר לא נראית רחוקה: מדוע באירופה שוב מדברים על ‘חלון הזדמנויות’ עבור פוטין

אירופה רואה את השנתיים הקרובות כמעבר מסוכן

באירופה מדברים יותר ויותר על תרחיש שנראה לפני כמה שנים כמעט בלתי אפשרי לרבים: רוסיה עשויה לנסות לבדוק את נאט”ו ואת מערכת הביטחון האירופית לא בעתיד הרחוק, אלא בשנה-שנתיים הקרובות. הסיבה לכך הייתה פרסום של Politico, שסוכנויות התקשורת האוקראיניות סיכמו ב-4 במאי 2026: במאמר נאמר כי הקרמלין עשוי לראות את התקופה הנוכחית כ”חלון הזדמנויות”, כל עוד דונלד טראמפ נמצא בבית הלבן והאיחוד האירופי עדיין לא הספיק להגדיל את הפוטנציאל הצבאי שלו.

לא מדובר בהכרח על מתקפה קלאסית של טנקים דרך הגבול.

זו בדיוק הסכנה העיקרית. פוליטיקאים ומומחים אירופיים מדברים יותר ויותר על תרחיש היברידי: רחפנים, חבלות, מתקפות סייבר, פרובוקציות בים הבלטי, לחץ על הארקטי, מתקפות על תשתיות, בדיקת תגובת נאט”ו לאירועים “אפורים”. פורמט כזה מאפשר למוסקבה להעלות את ההימור ובו זמנית להעמיד פנים שאין מלחמה ישירה עם אירופה.

חבר הפרלמנט האירופי הפיני מיקה אאלטולה, שמצטט Politico, מדבר ישירות על רגע של פגיעות: ארה”ב מתרחקת בהדרגה מאירופה, היחסים הטרנס-אטלנטיים נמצאים במצב קשה, והאיחוד האירופי עדיין לא מוכן לקחת אחריות מלאה על הביטחון שלו. לדבריו, לרוסיה יש פיתוי לנצל את התקופה הזו כדי ללחוץ על בעלי ברית של אוקראינה.

לישראל ההיגיון הזה גם מובן. כאשר האויב רואה הפסקה פוליטית, חולשה בתיאום או מחלוקת בין בעלי ברית, הוא לעיתים קרובות בודק את גבולות המותר לא במלחמה מלאה מיד, אלא בשרשרת של מכות, פרובוקציות ו”תקריות” מקריות.

מה בדיוק רוסיה יכולה לעשות

המסקנה המדאיגה ביותר מההערכות האירופיות היא שהאיום עשוי להגיע לא בצורה של מתקפה גדולה אחת, אלא בצורה של מספר משברים שונים בו זמנית. לדוגמה, מתקפת רחפנים על מתקן תשתית, חבלה בכבל או צינור, פרובוקציה בגבול מדינה של נאט”ו, מתקפת סייבר נגד מבנים ממשלתיים ומבצע מידע שמסביר את כל זה כ”בעיות פנימיות של אירופה”.

זה נוח לקרמלין.

אם הכוחות הרוסיים לא חוצים את הגבול בצורה ברורה ומסיבית, לארה”ב יש מרחב לתירוץ פוליטי: זה לא המקרה שבו צריך להיכנס מיד לסכסוך גדול. זו בדיוק הלוגיקה שמתארים השותפים האירופיים של Politico: מוסקבה עשויה לנסות ללחוץ על בעלי ברית של אוקראינה כך שתימנע תגובה אמריקאית ישירה.

אאלטולה מציין במיוחד שהקרמלין כנראה לא יתחיל במכה ברורה במקום שבו נאט”ו הכי חזק, למשל בכיוון הפולני. תרחישים סבירים יותר הם כאלה שקשה לקרוא להם מיד פלישה רחבת היקף: מתקפת רחפנים, פעילות בים הבלטי, לחץ על האזורים הצפוניים, מבצעים היברידיים וניסיונות לזרוע ספקות בתוך נאט”ו עצמו. על כך כותבים גם פרסומים אוקראיניים ואירופיים בסיכום החומר של Politico.

במקביל, חשוב לא להפוך את התחזית להיסטריה. מתקפה של רוסיה על אירופה אינה אירוע בלתי נמנע עם תאריך מדויק בלוח השנה. אבל המודיעין, הצבא והפוליטיקאים האירופיים מדברים יותר ויותר לא על איום תיאורטי, אלא על תכנון מעשי: מה לעשות אם מוסקבה תחליט לבדוק את בעלי הברית על עמידותם.

למה “2027–2029” נשמע יותר ויותר

בהערכות המערביות מופיעים מועדים שונים. יש שאומרים על השנה-שנתיים הקרובות כ”חלון הזדמנויות” פוליטי לפוטין. אחרים מזהירים על אופק רחב יותר – בערך עד 2029–2030, כאשר רוסיה עשויה לשקם חלק מהכוחות, להגדיל את ייצור הנשק ולהתכונן לעימות רציני יותר.

מזכ”ל נאט”ו מארק רוטה הזהיר כבר ב-2025 שרוסיה עשויה להיות מוכנה להשתמש בכוח צבאי נגד הברית תוך חמש שנים, אם אירופה לא תאיץ את החימוש מחדש. בנאומיו נשמעה מחשבה פשוטה: גם אם המלחמה נגד אוקראינה תוקפא או תופסק, רוסיה לא תהפוך אוטומטית למדינה שוחרת שלום, כי הכלכלה והתעשייה הצבאית שלה כבר מותאמות לעימות ארוך.

המודיעין הצבאי הדני גם הזהיר כי בתנאים מסוימים רוסיה עשויה להיות מוכנה למלחמה גדולה באירופה בערך תוך חמש שנים לאחר סיום או הקפאת המלחמה נגד אוקראינה. בגרמניה נשמעו הערכות שמוסקבה עשויה לקבל הזדמנות לתקוף מדינה של נאט”ו עד 2029, וחלק מהצבא הגרמני אפשרו גם פרובוקציות מוגבלות יותר לפני מועד זה.

במילים אחרות, לא מדובר בתחזית אחת ולא בפרסום אחד. זה כבר עצב כללי של הביטחון האירופי: הזמן עובד נגד אלה שמתמהמהים.

למה ההכחשות של מוסקבה לא מרגיעות אף אחד

פוטין ופקידים רוסים מסורתית מכנים את השיחות על מתקפה אפשרית על אירופה “שטויות” ומאשימים את הממשלות המערביות ביצירת דמות של אויב. סרגיי לברוב גם טוען שרוסיה כביכול לא מתכוונת לתקוף את אירופה.

הבעיה היא שאירופה כבר שמעה הכחשות כאלה.

לפני הפלישה המלאה לאוקראינה ב-24 בפברואר 2022, מוסקבה גם הכחישה תוכניות למלחמה גדולה, דיברה על “תרגילים”, האשימה את המערב בפאניקה ודרשה “ערבויות ביטחוניות”. ואז טילים רוסיים פגעו בערים אוקראיניות, וטורי טנקים הלכו על קייב, חרקוב, צ’רניגוב, סומי ודרום אוקראינה.

לכן היום הבירות האירופיות לא מסתכלות על הצהרות הקרמלין, אלא על ייצור טילים, יכולות גיוס, פעילות חבלנית, מתקפות סייבר, מבצעי מודיעין, רחפנים ופעולות אמיתיות של הצבא הרוסי.

חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הנושא הזה לא כחרדה אירופית רחוקה, אלא כחלק מהתמונה הכללית של הביטחון, החשובה גם לישראל. בעולם שבו המשטר האיראני, רוסיה וכוחות אנטי-מערביים אחרים לומדים זה מזה, חולשת בעלי הברית הופכת במהירות להזמנה ללחץ חדש.

אוקראינה נשארת המחסום העיקרי

הגורם העיקרי שמגביל את רוסיה כרגע הוא אוקראינה. הצבא הרוסי כבר בשנה הרביעית לאחר הפלישה המלאה מאבד אנשים, ציוד, משאבים וזמן בחזית האוקראינית. אם אוקראינה תעמוד, לקרמלין יהיו פחות הזדמנויות להרפתקה חדשה נגד אירופה.

אם המערב יתעייף, יקטין את הסיוע לקייב וינסה לקנות לעצמו שקט על חשבון שטחים אוקראיניים, פוטין עשוי להסיק מסקנה הפוכה: הלחץ עובד.

זו בדיוק הסיבה שהשיחה על מתקפה אפשרית של רוסיה על אירופה היא לא רק שיחה על נאט”ו. זו שיחה על כמה ברצינות המערב תופס את האזהרות שלו עצמו.

אירופה כבר מגדילה את תקציבי הביטחון. גרמניה מכינה עלייה חדה בהוצאות הצבאיות, נאט”ו דורשת ייצור מוגבר של תחמושת, מדינות הבלטיות וצפון אירופה מחזקות את ההגנה, בריטניה מפתחת פורמטים ימיים משותפים עם בעלי ברית אירופיים. אבל כסף לא הופך לטילים, טנקים, מערכות הגנה אווירית ומילואים מוכנים תוך חודש אחד.

וזה בדיוק הפער שיכול לראות הקרמלין.

המסקנה העיקרית לאירופה ולישראל

בסיפור הזה מסוכן לא רק שרוסיה עשויה לתקוף. מסוכן שהיא עשויה להחליט: אירופה מתווכחת, ארה”ב עסוקה במשברים אחרים, אוקראינה מתעייפת, והזמן לסיכון הגיע.

החלטות כאלה נדירות מתקבלות בצורה רציונלית. המלחמה נגד אוקראינה כבר הראתה שהקרמלין מסוגל להתחיל הרפתקה קטסטרופלית אם הוא חושב שהאויב חלש, מפולג או איטי מדי.

לכן השאלה היום לא נשמעת כך: “האם רוסיה תתקוף את אירופה מחר בבוקר?”

השאלה הנכונה היא אחרת: האם אירופה תעשה הכל כדי שלפוטין לא יהיה תחושה שמחר בבוקר הוא יכול לנסות.

לישראל זה גם היגיון מוכר. חולשה לא מרגיעה את התוקפן. הפסקה לא תמיד מפחיתה את הסיכון. ואם האויב רגיל לבדוק את גבולות המותר, התשובה היחידה שעובדת היא מוכנות, בעלי ברית, קווים אדומים ברורים ויכולת להגיב במהירות לאיום.

אירופה עדיין יכולה לסגור את “חלון ההזדמנויות” הזה.

אבל לשם כך היא תצטרך להכיר בכך: מלחמה גדולה לא מתחילה ביום הירייה הראשונה. היא מתחילה קודם – כאשר התוקפן רואה שאחרים מתווכחים יותר מדי זמן איך בדיוק לא לתת לו לירות.