ישראל, אוקראינה ומחיר המילה: מתי טקסט כנה מתחיל לעבוד על שנאה של אחרים

כאשר עיתונאי כותב על מלחמה, ישראל, אוקראינה, עזה, אלימות מתנחלים, סב”כ, פ.ס.ב, 7 באוקטובר או אנטישמיות, הוא עובד לא רק עם עובדות. הוא עובד עם ההשלכות.

בדיוק כאן עובר היום אחד מהשברים הכואבים ביותר בתוך הסביבה העיתונאית דוברת הרוסית: האם אפשר לכתוב “אמת טהורה” מבלי להתחשב במי, היכן ולמה ישתמשו בטקסט הזה לאחר מכן?

באופן פורמלי התשובה ברורה: עיתונאי צריך לדבר על אי-צדק, לבדוק עובדות, לחשוף ניצול לרעה ולא להפוך לשירות של המדינה, הצבא או כל אידיאולוגיה. אבל במציאות התשובה הזו כבר מזמן לא מספיקה. במיוחד לאחר המלחמה המלאה של רוסיה נגד אוקראינה. במיוחד לאחר 7 באוקטובר. במיוחד עבור ישראל, שבה כל חקירה פנימית נקרעת מיד מהקשר המקומי והופכת לנשק בידיים זרות.

עיתונאות ללא הקשר הופכת לתחמושת

בסביבה הישראלית דוברת הרוסית והמהגרת נשמע יותר ויותר ויכוח, שכבר אי אפשר לייחס אותו לפגיעות אישיות או תחרות מקצועית. לא מדובר בשאלה האם לעיתונאי יש זכות לבקר את ישראל, אוקראינה, צה”ל, סב”כ, הממשלה, המתנחלים או החברה שלו. יש לו. יתרה מכך, הוא חייב, אם הוא רואה בעיה ויש לו עובדות.

השאלה היא אחרת: מה קורה עם הטקסט הזה לאחר מכן?

חומר שנכתב עבור קהל ישראלי, בתוך ישראל נקרא בשדה משמעות אחד. כאן יש דיון בעברית, ויכוח פוליטי, מערכת משפט, ביקורת פנימית על הצבא, טראומת 7 באוקטובר, זיכרון הפיגועים, ויכוח על אלימות המתנחלים, פחד מחמאס, חוסר אמון בממשלה ובו זמנית תחושת איום מתמיד.

אבל מחוץ לישראל, מערך הנסיבות המורכב הזה לעיתים קרובות נעלם.

נשאר רק קטע נוח: “ישראל ביצעה פשע”, “המתנחלים הישראלים תוקפים”, “צה”ל אשם”, “המדינה היהודית לא טובה יותר מאלה שהיא מאשימה בעצמה”. לאחר מכן הקטע הזה נאסף על ידי אלה שלא רוצים להבין את ישראל, אלא אלה שכבר מזמן חיפשו סיבה לשים סימן שוויון בין ישראל לרוע.

כך הביקורת הפנימית, אם היא חסרת מסגרת, הופכת לא לכלי לתיקון, אלא לדלק לשנאה.

למה השפה הרוסית כאן חשובה במיוחד

לעיתונאות דוברת הרוסית יש בעיה נפרדת. היא עובדת לא רק עבור הקורא בישראל. קוראים אותה באירופה, במרחב הפוסט-סובייטי, בחוגי המהגרים, בסביבה האנטי-מלחמתית, בין אנשים שאולי לא יודעים עברית, לא מבינים את המערכת הפוליטית הישראלית ולא רואים את הוויכוח הפנימי של המדינה.

לקורא כזה, טקסט דובר רוסית מישראל נראה כמו “קול מבפנים”. אם עיתונאית ישראלית כותבת בחריפות, ברגש וללא הסברים, הפרשן החיצוני מקבל כמעט לגיטימציה מושלמת: “זה לא אני אמרתי. זה המומחה הישראלי כתב”.

מכאן מתחילה השרשרת.

אחד לוקח מאמר על אלימות המתנחלים והופך אותו לתזה על “פשיזציה של ישראל”. אחר מצטט חקירה על פעולות הצבא ומציג אותה כהוכחה לאשמה קולקטיבית של כל הישראלים. שלישי בוחר מהזרם הכללי רק את הטקסטים שמאשרים את עמדתו המוכנה מראש: ישראל תמיד אשמה.

באותו זמן, החומרים של אותם עיתונאים על פשעי הקבוצות הפלסטיניות, על הטרור, על הקורבנות הישראלים, על החטופים, על הטראומה הפנימית של המדינה כבר לא נחוצים. הם מפריעים לתמונה הפשוטה.

אחרי 7 באוקטובר המילים הפכו למסוכנות יותר מאשר בעבר

לאחר התקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023, ישראל מצאה את עצמה במצב לא רק של טראומה צבאית, אלא גם של טראומה מידע. עבור תושבי המדינה זו לא תאריך מופשט. אלה משפחות שנרצחו, אנשים שנחטפו, קיבוצים שנהרסו, פחד של הורים על ילדיהם, מציאות ביטחונית חדשה ותחושה שמחוץ לגבולות המדינה חלק מהעולם מוכן לדון בכל דבר חוץ מעצם העובדה של ההתקפה.

בדיוק בגלל זה השיחה על ביקורת ישראל הפכה לכל כך עצבנית.

אף אחד לא מבטל חקירות. אף אחד לא צריך לדרוש מעיתונאי לשתוק על פשעים, אלימות או ניצול לרעה. אבל טקסט כנה חייב להסביר היכן הוא נמצא בתוך התמונה הכללית. אם מדובר במתנחלים רדיקליים, אי אפשר להעמיד פנים שהחברה הישראלית כולה תומכת בפעולותיהם. אם מדובר בעזה, אי אפשר לחתוך מהתמונה את חמאס, החטופים, המנהרות, התקפות הטילים ו-7 באוקטובר.

אם מדובר באכזריות המלחמה, צריך להראות את המלחמה, ולא רק את הצד הנוח לקהל החיצוני.

בזה טמונה ההבדל המקצועי בין חקירה לבין כתב אישום רגשי. חקירה מוסיפה מורכבות. כתב אישום לעיתים קרובות מסיר אותה למען אפקט חזק.

ביקורת פנימית ישראלית אינה שווה לתעמולה אנטישמית

יש גבול חשוב שמטשטשים כל הזמן.

עיתונאים ישראלים, פעילי זכויות אדם, פעילים אופוזיציוניים, פרשנים צבאיים ומומחים יכולים לבקר בחריפות את מדינתם בדיוק בגלל שהם נמצאים בתוך המרחב הדמוקרטי של ישראל. הם מתווכחים עם הממשלה, דורשים חקירות, כותבים על אלימות, מגנים על מוסדות ולעיתים עושים זאת בחריפות, בכאב, אפילו בחוסר צדק.

אבל כשהטקסטים שלהם מגיעים לסביבה זרה, הם יכולים להתחיל לחיות חיים אחרים.

שם הם כבר לא חלק מהוויכוח הישראלי. שם הם הופכים ללבנה בחומת השנאה הזרה. וזה מסוכן במיוחד ליהודים באירופה, לישראלים בחו”ל, לסטודנטים, לתיירים, לילדים, למשפחות, שכבר היום לומדים “לא להבליט”, לא לדבר בעברית בקול רם מדי, לא להראות סמלים, לחשב מראש את המסלול והסיכונים.

הבעיה היא לא שאי אפשר לכתוב על דברים רעים.

הבעיה היא שאי אפשר לכתוב כאילו למילה אין מסלול לאחר הפרסום.

במובן הזה, נאנובסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה ויכוחים כאלה לא כמריבה פנימית של עיתונאים, אלא כשאלה רחבה יותר עבור הקהל הישראלי: היכן עובר הגבול בין ביקורת כנה לטקסט, שבחוסר הקשר מתחיל לעבוד נגד האנשים שהמחבר כלל לא רצה להעמיד בסכנה.

אוקראינה, ישראל והטעות “מעל הקרב”

ויכוח דומה מתעורר גם סביב חומרים על המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה.

במיוחד כאשר פרסומים דוברי רוסית בגלות מפרסמים חקירות שבהן מבנים מדינתיים אוקראיניים מושווים לרוסיים בשיטות, בדיכויים או בניצול לרעה.

העובדות עצמן יכולות להיות חשובות. ניצול לרעה בזמן מלחמה לא נעלם רק בגלל שהמדינה מגנה על עצמה מפני תוקפן. גם אוקראינה זקוקה לביקורת עיתונאית, לאופטיקה של זכויות אדם, לחקירות ולזיכרון על אלה שהפכו לקורבנות של אי-צדק.

אבל כאן שוב עולה השאלה של זמן, שפה והקשר.

כאשר הצבא הרוסי מנהל מלחמה תוקפנית נגד אוקראינה, כאשר הכובש מדבר רוסית, כאשר התעמולה הרוסית מחפשת כל יום הוכחות לתזה “הם כאלה גם”, טקסט דובר רוסית על כך שהסב”כ האוקראיני כביכול לא שונה מהפ.ס.ב הרוסי, מפסיק להיות רק חקירה. הוא נכנס לשדה שכבר טעון.

כן, עיתונאי יכול לומר: “אני לא יכול לשתוק”. זו עמדה כנה.

אבל לחברה יש זכות לשאול בתגובה: האם המחבר מבין למי בדיוק הוא עוזר עכשיו עם הטקסט שלו, גם אם לא רצה לעזור?

מלחמה לא מבטלת את האמת, אבל דורשת דיוק

בזמן מלחמה קל במיוחד להסתתר מאחורי נוסחה יפה: “העיתונאי מעל הצדדים”. זה נשמע אצילי. אבל במציאות העיתונאי לא חי במעבדה סטרילית. הטקסט שלו יוצא לא לריק, אלא למרחב שבו כבר יש אויב, תעמולה, פחד, עייפות, שנאה ואנשים שישתמשו בכל משפט.

זה לא אומר שצריך לשקר למען “שלנו”.

זה אומר שהאמת ללא קנה מידה יכולה להפוך לשקר לפי האפקט.

אם כותבים על בעיות אוקראינה, אי אפשר למחוק את העובדה המרכזית: רוסיה היא זו שהחלה את התוקפנות המלאה, הצבא הרוסי הוא זה שכבש שטחים, החברה האוקראינית היא זו ששורדת תחת המכות. אם כותבים על ישראל, אי אפשר להוציא מהסוגריים את 7 באוקטובר, חמאס, החטופים, איום הטילים, אנטישמיות והפגיעות האמיתית של יהודים מחוץ למדינה.

ההקשר לא מצדיק פשעים.

ההקשר מסביר לקורא מדוע עובדה בודדת אינה שווה לכל התמונה.

בדיוק את זה לעיתים קרובות חסר בטקסטים, שלכאורה יכולים להיות מקצועיים, אבל פוליטית ואנושית מתגלים כעיוורים. הם נאספים בקפידה, נבדקים, נכתבים בשפה חזקה, אבל לאחר הפרסום מתחילים לעבוד לא ככלי להבנה, אלא כהיתר לשנוא.

השאלה המרכזית היא לא “האם אפשר לבקר”, אלא “איך בדיוק”

אפשר לבקר את ישראל. אפשר לבקר את אוקראינה. אפשר לבקר את הצבא, את שירותי הביטחון, את השלטון, את הרדיקלים, את בתי המשפט, את הפוליטיקאים ואת העיתונאים גם כן. בחברה נורמלית זה לא פשע, אלא חלק מהחיים.

אבל עיתונאות, במיוחד בשפה הרוסית ובמיוחד בשנת 2026, כבר לא יכולה להעמיד פנים שמספיק פשוט “לכתוב את האמת”. צריך להבין באיזה מקום האמת הזו תוקרא, על ידי מי היא תיאסף, איזה כותרת יעשו ממנה, איזה ציטוט יקרעו, אילו מילים יהפכו לסיסמה.

לאחר 7 באוקטובר טקסט ישראלי על הנושא הפלסטיני לא יכול להיכתב כאילו בעולם אין גל חדש של אנטישמיות.

לאחר הפלישה של רוסיה לאוקראינה טקסט על חסרונות המדינה האוקראינית לא יכול להישמע כאילו בין התוקפן לקורבן אין הבדל עקרוני.

ואחרי כל השנים האלה של מלחמה, טרור ותעמולה, עיתונאי כבר לא יכול להסתתר מאחורי המשפט: “רק שאלתי שאלות”.

לפעמים גם שאלה יורה.