18 במאי – יום הזיכרון לקורבנות רצח העם של העם הטטרי-קרימאי – יום שבו קרים האוקראינית שוב מדברת על הפשע שאסור לשכוח

ב-18 במאי אוקראינה והעולם זוכרים את קורבנות הג’נוסייד של העם הטטרי-קרימאי – הגירוש של 1944, כאשר המשטר הסובייטי תוך מספר ימים עקר עם שלם מחצי האי קרים ושלח אותו אלפי קילומטרים מביתו.

זה לא רק תאריך בלוח השנה. זהו יום זיכרון לאנשים שניתנו להם דקות להתארגן, הושבו בקרונות משא ונשללה מהם הזכות לחיות על אדמתם.

לקהל הישראלי הנושא הזה מובן במיוחד. מדובר לא רק בטרגדיה של העבר, אלא בניסיון להשמיד את הזיכרון, השפה, התרבות, הבית והתחושה של שייכות לאדמה. לכן סיפורם של הטטרים הקרימאים נשמע היום לצד נושאים של צדק היסטורי, זיכרון של ג’נוסיידים ואחריות המדינות לפשעים נגד עמים.

מה קרה ב-18 במאי 1944

עם עלות השחר ב-18 במאי 1944 הגיעו אנשים חמושים לבתים הטטרים-קרימאים. למשפחות נאמר שיש להן דקות ספורות להתארגן. רבים לא הספיקו לקחת כמעט כלום: מסמכים, בגדים, אוכל, חפצי ילדים, חפצים משפחתיים.

בהוראת המשטר הסטליניסטי החל גירוש המוני של הטטרים הקרימאים מחצי האי קרים לאסיה התיכונה ולאזורים מרוחקים אחרים של ברית המועצות. כ-200 אלף איש הועלו לקרונות רכבת משא, שהזכירו יותר קרונות בקר מאשר תחבורה לבני אדם.

הדרך הפכה לחלק מהפשע.

אנשים הובלו במשך שבועות – ללא מים נורמליים, אוכל, עזרה רפואית ותנאים אנושיים. בדרך מתו ילדים, קשישים, חולים ונשים. לפי הערכות שונות, רק במהלך ההובלה מתו אלפי אנשים. לעיתים קרובות לא נתנו לקבור את הגופות בצורה אנושית – פשוט השאירו אותן ליד מסילות הרכבת.

אבל המוות לא הסתיים בתחנת ההגעה.

לאחר הגירוש הושבו הטטרים הקרימאים בתנאי התיישבות מיוחדים. שם חיכו להם רעב, מחלות, עבודה כפויה קשה, איסורים על תנועה ובקרה מתמדת. בשנים הראשונות של הגלות מתו מספר עצום של מגורשים. משפחות נהרסו, קווים משפחתיים שלמים נעלמו, והזיכרון על נוכחות הטטרים הקרימאים בקרים ניסה להימחק מהמרחב.

למה זה הוכר כג’נוסייד

ב-12 בנובמבר 2015 קבעה המועצה העליונה של אוקראינה את ה-18 במאי כיום הזיכרון לקורבנות הג’נוסייד של העם הטטרי-קרימאי. באותו חוק הוכרה הגירוש של 1944 כג’נוסייד של העם הטטרי-קרימאי.

המשמעות של ההחלטה הזו היא לא רק בניסוח המשפטי. אוקראינה הכירה רשמית שהגירוש לא היה ‘העברה’, לא צורך צבאי ולא אמצעי מנהלי, אלא ניסיון מודע להשמיד את העם כקהילה היסטורית, תרבותית ופוליטית.

המשטר הסובייטי לא רק הוציא אנשים.

הוא ניסה למחוק את הטטרים הקרימאים מחצי האי קרים: שמות יישובים שונו, אנדרטאות נהרסו, עקבות התרבות הושמדו, הזיכרון על הגירוש נאסר. במשך עשורים נאלצו הטטרים הקרימאים להיאבק על הזכות לומר מי הם, מאיפה הם ולמה קרים נשאר ביתם.

חזרה הביתה וכיבוש חדש

הטטרים הקרימאים ניהלו במשך עשורים מאבק לא אלים לחזרה למולדת ההיסטורית. רק בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20 החל העם לחזור בהמוניו לחצי האי קרים.

החזרה הזו לא הייתה קלה.

אנשים הגיעו לאדמה שבה בתיהם כבר מזמן נתפסו, בתי הקברות נהרסו והזיכרון עליהם נדחק. הם נאלצו לבנות את חייהם מחדש – ממש מאפס. אבל החזרה הפכה להוכחה שהגירוש לא הצליח להשמיד את העם.

ב-2014, לאחר הכיבוש הרוסי של חצי האי קרים, חזר הרוע הישן תחת דגל חדש. עבור הטטרים הקרימאים זה לא היה גיאופוליטיקה מופשטת, אלא מציאות חדשה של לחץ, פחד ורדיפות.

היום בחצי האי קרים הכבוש מתועדים חיפושים עם עלות השחר, תיקים פוליטיים, היעלמויות, מעצרים, לחץ על פעילים, עיתונאים, קהילות דתיות ומשפחות של אסירים פוליטיים. השלטון הכובש הרוסי אסר את המג’ליס של העם הטטרי-קרימאי, בניסיון לפגוע במוסד הייצוגי שלו ובקול הפוליטי שלו.

ל-NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency הנושא הזה חשוב לא רק ככאב אוקראיני. הוא מראה איך מדיניות אימפריאלית פועלת נגד עמים ילידים, איך הזיכרון הופך לשדה קרב ולמה עבור ישראל, שבה נושא הזיכרון ההיסטורי יש לו משמעות מיוחדת, גורלם של הטטרים הקרימאים לא צריך להישאר רחוק.

הטטרים הקרימאים והאוקראינים תחת לחץ רוסי

לאחר תחילת המלחמה המלאה של רוסיה נגד אוקראינה ב-2022 הלחץ על תושבי השטחים הכבושים רק התגבר. הטטרים הקרימאים, האוקראינים וכל מי ששומר על הזהות האוקראינית מתמודדים עם רדיפות, כפיית אזרחות, איומים, חטיפות, עינויים ומשפטים על האשמות פוליטיות.

זה כבר לא רק המשך של הפרקטיקה הסובייטית הישנה. זו מדיניות הכיבוש הרוסית המודרנית, שבה הפחד משמש ככלי ניהול.

במיוחד ציני נראה שהצאצאים של העם המגורש שוב נאלצים לחיות תחת שלטון מדינה שמעתיקה את שיטות העבר הטוטליטרי: חיפושים ליליים, האשמות על דעות, עונש על מילה, איסור על סמלים וניסיונות לדחוק אנשים מאדמתם.

למה חשוב לזכור את ה-18 במאי היום

יום הזיכרון לקורבנות הג’נוסייד של העם הטטרי-קרימאי – זה לא רק תאריך אוקראיני. זה חלק משיחה גדולה על מה שקורה כשפשע נגד עם מושתק זמן רב, מוצדק או נקרא ‘דף קשה בהיסטוריה’.

הזיכרון נחוץ לא לעבר. הוא נחוץ להווה.

כשעולם שוכח את הגירוש של 1944, קל לו יותר לא לראות את הפשעים החדשים בחצי האי קרים הכבוש. כשלא קוראים לתוקפן תוקפן, יש לו מרחב לחזור על האלימות. כשקוראים להשמדת תרבות ‘אמצעי מנהלי’, מתחיל הדרך לרדיפות חדשות.

הטטרים הקרימאים היום נשארים חלק חשוב מההתנגדות האוקראינית. רבים מנציגי העם משרתים בשורות כוחות ההגנה של אוקראינה, מגנים לא רק על המדינה האוקראינית, אלא גם על זכות עמם לחזרה, חופש וכבוד.

יש גם כאלה שנשארים בכיבוש, ממשיכים לחכות לאוקראינה, שומרים על השפה, האמונה, המשפחות, הזיכרון וההתנגדות הפנימית. קולם לעיתים קרובות מושתק על ידי בתי כלא, פחד וצנזורה, אבל בדיוק בגלל זה צריך לדבר עליהם בקול רם יותר.

צדק אפשרי רק לאחר שיקום אוקראינה

ה-18 במאי – זהו יום של אבל, אבל לא יום של חוסר תקווה.

צדק לעם הטטרי-קרימאי בלתי אפשרי ללא שיקום מלא של שלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה. הוא בלתי אפשרי ללא שחרור חצי האי קרים, החזרת האסירים הפוליטיים, חקירת הפשעים והבאת רוסיה לדין.

קרים לא יכול להיות ‘נושא סגור’. עבור הטטרים הקרימאים זהו בית, עבור אוקראינה – חלק בלתי נפרד מהמדינה, עבור המשפט הבינלאומי – שטח שנכבש שלא כחוק על ידי רוסיה.

הזיכרון על הגירוש של 1944 מזכיר: אפשר בכוח להוציא עם מביתו, אבל אי אפשר לנצח לשלול ממנו את הזכות לבית. אפשר לשנות שמות ערים, להרוס אנדרטאות, לאסור מוסדות ולשים פעילים בכלא, אבל אי אפשר להשמיד את הזיכרון אם ממשיכים להעביר אותו הלאה.

ב-18 במאי אוקראינה מרכינה ראש בפני קורבנות הג’נוסייד של העם הטטרי-קרימאי.

וביום הזה נשמע במיוחד הדבר העיקרי: חצי האי קרים החופשי צריך לראות שוב את הדגלים האוקראיני והטטרי-קרימאי מעל באחצ’יסראי, סימפרופול וכל חצי האי.