“שלטון אחד, חוק אחד, צבא אחד” – התוכנית של מלאדנוב לעזה נתקלה בבעיה ישנה

המנכ”ל של “מועצת השלום” ניקולאי מלאדנוב לאחר ישיבת מועצת הביטחון של האו”ם פרסם ב-21 במאי 2026 ב-X מפת דרכים בת 15 נקודות, אותה כינה מנגנון ליישום תוכנית השלום הכוללת של נשיא ארה”ב דונלד טראמפ עבור רצועת עזה.

המסמך הופיע על רקע מבוי סתום ברור סביב השלב השני של הפסקת האש. חמאס מסרב להתפרק מנשקו, ישראל לא מוציאה את כוחותיה, והכנסת סחורות ולוגיסטיקה הומניטרית נותרות נושא ללחץ פוליטי, האשמות הדדיות ובדיקות מתמידות.

לישראל זו לא סתם עוד תוכנית דיפלומטית. מדובר בניסיון לענות על השאלה המרכזית לאחר המלחמה: מי ינהל את עזה, מי יחזיק בנשק, מי יהיה אחראי על הביטחון והאם יכולה להופיע ברצועה שלטון אזרחי ללא צבא מקביל בתוכה.

מה עומד מאחורי התוכנית של מלאדנוב

מלאדנוב בונה את מפת הדרכים סביב הנוסחה: “שלטון אחד, חוק אחד, צבא אחד”. למעשה, זה אומר פירוק המודל שבו בעזה פועלות במקביל מבנים אזרחיים, פלגים חמושים, מנגנוני כוח מפלגתיים וורטיקלים פיקודיים נפרדים.

בתוכנית שפורסמה לא מדובר בשמירת הפסקת האש לשם הפסקת האש עצמה. המשימה נוסחה בצורה רחבה יותר: להוציא את עזה ממעגל המלחמה המתמיד, הקריסה ההומניטרית וההרס לשיקום, בנייה מחדש, ניהול אזרחי והגדרה עצמית פלסטינית עתידית.

נקודה 1. מחויבות להחלטת מועצת הביטחון של האו”ם 2803 ולתוכנית הכוללת

הנקודה הראשונה קובעת את המשמעות של כל התוכנית. מלאדנוב מדגיש כי מטרת התהליך אינה רק לשמור על הפסקת האש, אלא ליצור מעבר ברור ממלחמה לשיקום.

מדובר בחידוש החיים האזרחיים, שיקום כלכלת עזה, rebuilding מוסדות ויצירת מסלול פוליטי לשלטון עצמי פלסטיני ומדינתיות. לפי ההיגיון של המסמך, הפלסטינים צריכים להבין לאן בכלל מוביל התהליך הזה, ולא לחיות בתוך מבנה זמני אינסופי.

לישראל בנקודה זו חשובה לא רק הפרספקטיבה הפלסטינית, אלא גם שאלת הביטחון. כל דרך לשלטון עצמי בעזה תהיה משמעותית רק אם היא לא תשמר את המערכת החמושה הישנה תחת שם חדש.

נקודה 2. ביצוע ההתחייבויות שכבר נלקחו להפסקת האש

הנקודה השנייה עוסקת במה שבלעדיו התהליך לא יכול לעבור לשלב הבא. מלאדנוב מדבר על הצורך לבצע את ההתחייבויות שכבר נלקחו במסגרת הפסקת האש.

זה כולל סיוע הומניטרי, דלק, עבודה במעברים, מקלטים, וכן צעדים שנקבעו בהסכמים בשארם א-שייח’. ההיגיון פשוט: אי אפשר לבנות שלב חדש אם הישן לא בוצע.

כאן מלאדנוב ציין בעבר על הפרות יומיומיות ואמר שהמתרחש אינו תואם למה שהובטח לפלסטינים ולא יביא ביטחון לישראל. בתוכנית החדשה ישראל לא מוזכרת ישירות בנקודה זו, אך הדגש על התחייבויות שלא בוצעו ברור.

נקודה 3. בדיקה לפני התקדמות נוספת

הנקודה השלישית מבוססת על הכרה במציאות הלא נעימה: אין כמעט אמון בין ישראלים לפלסטינים.

לכן מלאדנוב מציע לבנות את התהליך לא על הבטחות, אלא על בדיקה עצמאית. כל התחייבות של צד אחד צריכה להפעיל התחייבות של הצד השני, אך השלב הבא מתחיל רק לאחר אישור ביצוע הקודם.

לשם כך מוקם ועדת בדיקת יישום. תפקידה הוא להפוך את ההדדיות לא לסיסמה, אלא למנגנון מדיד: צעד אחר צעד, אזור אחר אזור, התחייבות אחר התחייבות.

מי צריך לנהל את עזה ומה יהיה עם חמאס

הרעיון המרכזי של התוכנית הוא להפריד בין הפלגים החמושים לניהול האזרחי. זה אומר שחמאס וקבוצות אחרות צריכים להפסיק להיות בו זמנית שלטון פוליטי, מבנה צבאי ושליט בפועל ברחוב.

לישראל בלוק זה הוא המפתח. אם המנהל האזרחי יהיה רק שלט, והנשק והורטיקל הכוח יישארו בידי המבנים הישנים, לא יתרחש שום שינוי אמיתי.

נקודה 4. תפקיד “מועצת השלום”, משרד הנציג העליון והוועדה הלאומית לניהול עזה

הנקודה הרביעית מסבירה את הארכיטקטורה המעברית. הוועדה הלאומית לניהול עזה צריכה להפוך למנהל האזרחי הפלסטיני לתקופת המעבר.

משרד הנציג העליון צריך לקשר בין “מועצת השלום” לוועדה זו ולתאם את הניהול האזרחי, השיקום והביטחון. “מועצת השלום” והמנגנונים הבינלאומיים מתוארים כמבנה זמני, ולא כהחלפה קבועה לניהול הפלסטיני.

כלומר, התוכנית לא מציעה ניהול חיצוני נצחי לעזה. היא מציעה תמיכה בינלאומית לתקופה שבה מתבצעת הייצוב, השיקום וההכנה לחזרת המנהל הפלסטיני המופעל לתפקידיו.

נקודה 5. חמאס והניהול

הנקודה החמישית מפרידה ישירות בין ארגונים חמושים למוסדות השלטון. לפי ההיגיון של מלאדנוב, עזה לא יכולה להשתקם כל עוד קבוצות חמושות ממשיכות לנהל את השטח בו זמנית.

עם זאת, המסמך לא מציע עונש קולקטיבי לעובדי הציבור. עובדים רגילים של המנהל, בתי חולים, בתי ספר ומבנים מוניציפליים צריכים לקבל יחס חוקי, הוגן ומכובד.

במילים אחרות, התוכנית אינה מכוונת נגד האנשים שסיפקו את חיי היומיום, אלא נגד מודל הניהול דרך נשק. זו הבדל חשוב, כי בלי שמירה על המנגנון האזרחי עזה מסתכנת בקבלת לא רפורמה, אלא קריסה מנהלית.

נקודה 6. שלטון אחד, חוק אחד, נשק אחד

הנקודה השישית היא ליבת כל מפת הדרכים. רק מוסדות פלסטיניים מוסמכים צריכים להיות זכאים להבטיח את הביטחון בתוך עזה.

זה אומר שרק עובדים מורשים יכולים לשאת נשק, הפלגים החמושים מפסיקים את הפעילות הצבאית, ומבני הביטחון והניהול האזרחי מתאחדים תחת שלטון אזרחי אחד.

במרכז הדיון הזה נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בתוכנית של מלאדנוב ניסיון לקבע את התנאי הבסיסי של כל תוכנית לאחר המלחמה: שיקום עזה אינו אפשרי אם לצד המוסדות האזרחיים ממשיכה להתקיים כוח חמוש עצמאי שאינו כפוף למנהל אחד.

התפרקות מנשק, משטרה, כוחות בינלאומיים והוצאת צה”ל

החלק הנפיץ ביותר בתוכנית הוא ההתפרקות מנשק. מלאדנוב לא מציע מסירת נשק מיידית ולא אומר שהנשק שנאסף צריך להימסר לישראל.

להפך, הנשק צריך לעבור למבנים פלסטיניים הפועלים תחת הוועדה הלאומית לניהול עזה, בפיקוח בינלאומי. התהליך מוצע להתבצע בהדרגה, לפי אזורים, יחד עם הוצאת הכוחות הישראליים והרחבת השיקום.

נקודה 7. רפורמת המשטרה ואינטגרציה

הנקודה השביעית מוקדשת למשטרה האזרחית. התוכנית כוללת בדיקת כוח האדם המשטרתי, אינטגרציה של עובדים מוכנים למבנים חדשים, העברת חלק מהאנשים לתפקידים לא חמושים או פיצויים היכן שיהיה צורך.

נשק המשטרה צריך לעבור לשליטת הוועדה הלאומית לניהול עזה מיד לאחר כניסתה לרצועה.

המשימה כאן ברורה: לא לאפשר ואקום ביטחוני. אם המבנים החמושים הישנים ייעלמו מהר יותר מאשר תופיע משטרה חדשה, עזה עלולה ליפול לכאוס, פשע, נקמה ומאבק פלגים.

נקודה 8. הפסקת פעילות הפלגים החמושים בהדרגה

הנקודה השמינית מסבירה את תהליך ההתפרקות מנשק עצמו. הוא לא מתואר ככניעה מיידית או מסירת נשק חד צדדית.

מלאדנוב מציע מנגנון הדרגתי, פלסטיני בהנהלה ובינלאומי בבדיקה. הנשק לא מועבר לישראל. הוא צריך לעבור לפלסטינים הפועלים תחת שליטת הוועדה הלאומית, בפיקוח בינלאומי.

התהליך צריך להתקדם אזור אחר אזור, במקביל לצעדים הדדיים: הוצאת ישראל בהדרגה, הרחבת הניהול האזרחי והפעלת השיקום.

נקודה 9. נשק אישי לפי החוק הפלסטיני

הנקודה התשיעית מפרידה בין תשתית צבאית מאורגנת לנשק אישי.

הוועדה הלאומית צריכה להיות הגוף הפלסטיני היחיד שרושם נשק, מנפיק רישיונות, מבטל רישיונות ואוסף כלי נשק לא רשומים. לשם כך מוצעות תוכניות רכישה, סיוע באינטגרציה מחדש ותמיכה חברתית.

המשמעות היא שהסדרת הנשק תעבור לשדה החוקי, ולא תישאר בידי מבנים חמושים נפרדים.

נקודה 10. תנאי מסירת נשק אישי

הנקודה העשירית נדרשת כדי להסיר את חששות האנשים לביטחונם האישי. לפי מפת הדרכים, אף אחד לא צריך להיות מחויב למסור נשק אישי עד לביצוע ובדיקת התנאים הביטחוניים הנדרשים.

זו הסתייגות חשובה. אם לדרוש ויתור מיידי על נשק בתנאי חוסר יציבות, אפשר לקבל את האפקט ההפוך: עלייה בפחד, חימוש סמוי, כאוס וגל חדש של אלימות פנימית.

לכן תהליך מסירת הנשק האישי צריך להתקדם יחד עם הופעת כוחות ביטחון מתפקדים, ולא לפניהם.

נקודה 11. הסכם שלום חברתי

הנקודה האחת עשרה עוסקת באלימות הפנימית הפלסטינית. הפלגים צריכים לחתום על הסכם שלום חברתי.

במסגרתו מוצע איסור על רציחות פנימיות, חיסולים, הפגנות חמושות והפגנת כוח פומבית ברחובות. המטרה היא לא לאפשר לתקופת המעבר להפוך למלחמת נקמה ומאבק קבוצות.

עבור תושבי עזה זו שאלה של הישרדות. עבור ישראל — בדיקה האם יכולה להופיע בתוך הרצועה מערכת כלשהי שניתן לנהל, ולא סבב נוסף של כאוס חמוש.

נקודה 12. כוחות בינלאומיים לייצוב

הנקודה השתים עשרה מכניסה את תפקיד כוחות בינלאומיים לייצוב.

כוחות אלה צריכים להיות חיץ זמני בין אזורים ישראליים לפלסטיניים, להגן על פעולות הומניטריות ולתמוך בתהליך ההתפרקות מנשק. עם זאת, הם לא צריכים לנהל את עזה ולא צריכים להחליף את המשטרה.

הניהול האזרחי והאחריות המשטרתית נשארים בידי הוועדה הלאומית לניהול עזה. כוחות בינלאומיים נדרשים להפחתת החיכוך בתקופת המעבר, בעוד המבנים הפלסטיניים לוקחים בהדרגה אחריות בשטח.

נקודה 13. הוצאת ישראל בהדרגה

הנקודה השלוש עשרה קושרת את הוצאת צה”ל עם התקדמות מאומתת בהתפרקות מנשק והצבת כוחות בינלאומיים לייצוב.

ישראל צריכה לצאת לפי לוח זמנים מוסכם, אך לא רק תחת הבטחות. כל שלב של הוצאה צריך להיות קשור לפעולות מאומתות ספציפיות: הפסקת פעילות הפלגים החמושים, העברת אזורים לשלטון אזרחי, הופעת כוחות חיץ והתחלת השיקום.

זה עיקרון ההדדיות בצורה מעשית: ישראל נסוגה, המנהל האזרחי הפלסטיני לוקח אחריות, המנגנון הבינלאומי בודק, השיקום מתרחב.

נקודה 14. אחריות פלסטינית באזורים מאומתים

הנקודה הארבע עשרה מדברת על העברת האחריות על הביטחון באזורים שכבר עברו בדיקה ונחשבים מפורקים לחלוטין מנשק.

באזורים כאלה הביטחון צריך להישמר על ידי השלטון האזרחי הפלסטיני תחת הוועדה הלאומית. זה צריך להעביר בהדרגה את עזה ממצב של עימות צבאי לניהול מנהלי.

אבל כאן עולה השאלה המרכזית של ישראל: מי יבטיח שהאזור המאומת לא יהפוך תוך כמה חודשים שוב לאזור השפעה של חמאס או מבנה חמוש אחר.

נקודה 15. שיקום

הנקודה החמש עשרה קושרת את השיקום הגדול ליציבות מאומתת.

הכסף לבתי חולים, בתי ספר, בתים, כבישים, תשתיות וחיים כלכליים צריך להיכנס לאזורים שבהם יש שלטון אזרחי ואין מבנים חמושים מקבילים פעילים.

ההיגיון קשוח, אבל מובן: אי אפשר לשקם באופן יציב אזור שבו לצד השלטון האזרחי ממשיכה לפעול צבא נפרד. ככל שהביצוע המאומת של התוכנית מתקדם מהר יותר, כך עזה יכולה לעבור מהר יותר מסיוע הומניטרי חירום לשיקום אמיתי.

למה חמאס דוחה את התוכנית הזו

לחמאס התוכנית הזו לא מצאה חן באופן צפוי. נציג התנועה בעזה חאזם קאסם הצהיר כי הדרישות של מלאדנוב הן המשך החזון הישראלי וניסיון ליצור תירוץ להסלמה חדשה של ישראל ברצועה.

זו לא עמדה חדשה. חמאס בעבר סירב להתפרק מנשקו, ודורש קודם כל הוצאת כוחות ישראליים והבטחות למדינתיות פלסטינית. עבור התנועה הנשק נשאר לא רק כלי צבאי, אלא בסיס לשלטון פוליטי.

טוני בלייר, חבר בהנהלת “מועצת השלום”, הסביר כבר בפברואר שהקהילה הבינלאומית מצפה דווקא ל”התפרקות מרצון”. אבל רצון בתנאים שבהם הנשק קובע את השלטון נשמע יותר כמו נוסחה דיפלומטית מאשר מנגנון מוכן.

למה התוכנית נראית הגיונית, אבל עדיין לא נראית ישימה

פרסום 15 הנקודות הללו נראה כניסיון להחיות את התוכנית הכוללת של טראמפ, שאושרה באוקטובר בשנה שעברה. לפחות בשדה המידע.

בשבוע שעבר דיווח העיתונאי של Axios ברק רביד כי בוושינגטון דנים במקביל בתוכנית חלופית, שנכתבה לאחר שהתברר שהאפשרויות הקודמות לא עובדות.

מלאדנוב עצמו בירושלים הודה שהפגישות עם נתניהו לא הניבו תוצאות. וגם כל “מועצת השלום” עדיין רחוקה מתוצאות מוחשיות. התקציב שלה נשען על תרומה גדולה אחת של 100 מיליון דולר מאיחוד האמירויות, המיועדת להכנת המשטרה הפלסטינית.

לשיקום רחב של עזה, רפורמת הניהול, ייצוב הביטחון והפעלת מנהל חדש זה בבירור לא מספיק.

השאלה המרכזית לישראל

התוכנית של מלאדנוב נראית מפורטת, אבל החולשה שלה ברורה: היא תלויה בהסכמתם של אלה שלא רוצים לאבד את מנופי הכוח.

ישראל לא מוכנה לעזוב את עזה רק תחת הבטחות שחמאס לא ישלוט יותר בשטח. חמאס לא מוכן למסור את נשקו, כי בלי נשק הוא מאבד את מעמדו ככוח המרכזי. המנהל הפלסטיני עדיין לא נראה כמבנה שיכול לחזור במהירות ובשכנוע לרצועה. השחקנים הבינלאומיים מוכנים לתאם ולממן, אבל לא ששים לקחת על עצמם את כל הסיכונים.

לכן מפת הדרכים שפורסמה היא לא פתרון מוכן, אלא מסגרת לבדיקת כוונות.

היא מקבעת את העיקר: בלי שלטון אחד, חוק אחד ושליטה אחת על הנשק לא יהיה שיקום ארוך טווח של עזה. אבל לישראל נשארת השאלה החשובה ביותר: מי בדיוק יפקח על כך שהנוסחה הזו לא תהפוך לשם חדש למערכת הישנה.