סין לא מצילה את פוטין — מה ביקורי טראמפ והקרמלין אצל שי משנים עבור אוקראינה, אירופה וישראל

בייג’ינג בין טראמפ לפוטין: מדוע סין לא הפכה לבוררת הראשית של המלחמה

בשבועיים האחרונים הפכה בייג’ינג לאחת הזירות הדיפלומטיות המרכזיות בפוליטיקה העולמית. תחילה הגיע לשם דונלד טראמפ, ולאחר מכן – פוטין. שני הביקורים הוצגו כאירועים גדולים, אך בסופו של דבר התברר: לא וושינגטון ולא מוסקבה קיבלו משי ג’ינפינג את כל מה שציפו לו.

עבור אוקראינה זהו אות חשוב. סין ממשיכה לדבר על ‘הסדר פוליטי’ ו’תפקיד קונסטרוקטיבי’, אך אינה מכנה את המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה כמלחמה. ברטוריקה הרשמית הסינית היא נותרת ‘משבר’, ובניסוחים המשותפים של בייג’ינג ומוסקבה שוב נשמע הטיעון על הצורך להסיר את ‘הסיבות השורשיות’.

דווקא הביטוי הזה חשוב במיוחד. הקרמלין משתמש בו כמסך דיפלומטי לדרישות הישנות: הכרה בתחומי השפעה, לחץ על אוקראינה, הגבלת ריבונותה והכשרת תוצאות התוקפנות. סין אינה חוזרת על כל הטיעונים הרוסיים מילה במילה, אך גם אינה יוצרת לחץ אמיתי על מוסקבה.

מקרון מזהיר את אירופה

נשיא צרפת עמנואל מקרון כבר במהלך ביקורו ביוון בסוף אפריל אמר שאירופה חווה רגע שבו נשיא ארה”ב, שליט רוסיה ומנהיג סין פועלים למעשה נגד האינטרסים האירופיים. לדבריו, זהו הזמן שבו אירופה צריכה להתעורר סופית.

פריז ממשיכה לתמוך בערוץ הדיאלוג עם בייג’ינג, בתקווה שסין תוכל להעביר למוסקבה מסרים על הצורך לסיים את המלחמה. אך הבעיה היא שבייג’ינג אינה נראית מעוניינת בכפייה אמיתית על פוטין לשלום.

עבור ישראל, הסיפור הזה אינו רחוק. אם סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה פועלות בצמידות רבה יותר, אזי השלכות הקשר הזה מורגשות לא רק בקייב או בבריסל, אלא גם במזרח התיכון.

ספקות בערבויות ארה”ב: טייוואן, נאט”ו ואות אזהרה לבעלי הברית

אחת הנושאים המרכזיים בשיחות של שי עם טראמפ הייתה טייוואן. עבור בייג’ינג זהו נושא עקרוני, במיוחד על רקע חבילת הנשק האמריקאית לטייפה בשווי 14 מיליארד דולר, שאושרה בדצמבר 2025.

לאחר הביקור בסין, טראמפ למעשה הטיל ספק לא רק בתמיכה ההגנתית שכבר אושרה לטייוואן, אלא גם בנכונות ארה”ב להגן על האי במקרה של התקפה מצד סין היבשתית. דבריו על כך שאמריקה תצטרך ‘לעבור 9500 מייל’ כדי להילחם עבור טייוואן נשמעו כאות לכמה בירות.

בבייג’ינג שומעים הצהרות כאלה בקשב רב. במוסקבה – גם כן.

אם וושינגטון מעכבת את הסיוע לטייוואן, זה פוגע בעצם הרעיון של אמינות הערבויות האמריקאיות. עבור אירופה, אוקראינה וישראל השאלה כבר אינה רק בטייוואן. השאלה היא עד כמה נותרות מחויבויות ארה”ב כלפי בעלי הברית ברגע שבו העולם נכנס לשלב חדש של לחץ כוחני.

אירופה צריכה להגן על עצמה

במקביל, ארה”ב ממשיכה לשנות את הגישה לביטחון האירופי. גם הצהרות על חיילים אמריקאים נוספים בפולין אינן מבטלות את הקו הכללי: ההגנה הרגילה של אירופה נחשבת יותר ויותר כמשימה של אירופה עצמה, וארה”ב מוכנה להשאיר לעצמה בעיקר את ההרתעה הגרעינית.

את ההיגיון הזה הביע בעבר גם סגן ראש הפנטגון אלברידג’ קולבי, למעשה מערער את הקריאה המסורתית של סעיף 5 של נאט”ו על הגנה קולקטיבית.

על רקע זה, מזכ”ל נאט”ו מארק רוטה קורא להתכונן לצמצום נוסף של הנוכחות הצבאית האמריקאית באירופה. במקביל, נדונה הרעיון לרכוש יותר נשק מחברות אמריקאיות כדי לשמור על וושינגטון בתוך הברית. אך מדינות אירופיות רבות רוצות אחרת: לפתח את התעשייה הביטחונית שלהן ולהפחית את התלות בארה”ב.

עבור החזית האוקראינית זה אומר דבר אחד: אירופה צריכה לעבור מהר יותר מהצהרות לייצור, לוגיסטיקה והחלטות צבאיות ארוכות טווח.

הגורם האיראני, חולשת ארה”ב והרווח למוסקבה ולבייג’ינג

קו נפרד – המלחמה במזרח התיכון ותפקיד איראן. לפי הערכות מומחים אמריקאים, מלאי הנשק של ארה”ב כבר לפני ההסלמה החדשה סביב איראן היה תחת לחץ רציני. ייצור טילים JASSM, Tomahawk ומיירטים לפטריוט עשוי לקחת שנים.

זה יוצר בעיה אסטרטגית. לארה”ב קשה להחזיק במתח בו זמנית באזור האינדו-פסיפי, לתמוך באירופה, לעזור לאוקראינה ולנהל קמפיין ממושך נגד איראן. מוסקבה ובייג’ינג מבינות זאת.

רוסיה וסין עוזרות לאיראן לשקם את הפוטנציאל הצבאי שלה, ואיראן עצמה נותרת איום ישיר גם לישראל וגם ליציבות האזורית. מל”טים זולים, התקפות המוניות, לחץ על נתיבי האנרגיה וחסימת מצר הורמוז מראים עד כמה ההגנה המערבית הפכה יקרה ועד כמה מסוכנת – שיתוף הפעולה של משטרים אוטוריטריים.

זו הסיבה שנאנובוסטי – חדשות ישראל Nikk.Agency רואה את הסיפור הזה לא רק כסיפור אוקראיני-אירופי. עבור הקהל הישראלי כאן חשובה כל השרשרת: המלחמה הרוסית נגד אוקראינה, התמיכה הסינית במוסקבה, האיום האיראני במזרח התיכון וההתלבטויות של ארה”ב בנושאי ביטחון בעלי הברית.

פוטין לא קיבל צינור גז, אבל שמר על העיקר

הביקור של פוטין בסין גם לא הביא לו הצלחה מלאה. בייג’ינג שוב לא הסכימה לבניית צינור הגז ‘כוח סיביר-2’, שיכול היה לעזור לרוסיה לפצות על אובדן שוק הגז האירופי.

הקיבולת המתוכננת של הצינור מוערכת בכ-50 מיליארד מטרים מעוקבים של גז בשנה. עבור מוסקבה זה היה יכול להיות גלגל הצלה אסטרטגי. אבל סין לא ממהרת לשלם עבור הרצונות הרוסיים ודורשת מחירים קרובים למחירים הפנימיים ברוסיה.

עם זאת, אי אפשר לקרוא לביקור הזה כישלון. פוטין שמר על הסטטוס קוו.

סין נותרת העורף הכלכלי הראשי של רוסיה, עוזרת לעקוף את הסנקציות המערביות ושומרת על ערוצי אספקת סחורות דו-שימושיות. דווקא הערוצים האלה חשובים במיוחד לתעשייה הביטחונית הרוסית.

העיקר – בייג’ינג אינה מתכוונת ללחוץ על מוסקבה למען הפסקת אש. אם סין באמת הייתה רוצה לשנות את המצב בחדות, היא הייתה יכולה להגביל את הייצוא של רכיבים וטכנולוגיות קריטיות. אבל אין החלטה כזו.

מדוע שי לא יציל את אוקראינה על חשבון הלחץ על מוסקבה

בממשל טראמפ, לפי הערכות אנליסטים, נשמרת הרעיון שארה”ב צריכה להיות יותר מתווכת מאשר צד שלוחץ בחוזקה על רוסיה. בלוגיקה כזו אוקראינה צריכה ללכת לפשרות, ומוסקבה כביכול יכולה להיות מנותקת מסין.

אבל התוכנית הזו נראית חלשה. רוסיה כבר משולבת עמוק בגוש האנטי-מערבי, שבו לצידה נמצאות סין, איראן וצפון קוריאה. ניסיון ‘לנתק’ את מוסקבה מבייג’ינג במחיר של ויתורים טריטוריאליים אוקראיניים עשוי להתברר לא כמהלך דיפלומטי, אלא כטעות אסטרטגית.

מה גם שהחוסר יציבות האנרגטית הגלובלית פועלת לטובת רוסיה. אם מצר הורמוז נותר תחת לחץ, אם בעלי הברית של ארה”ב משלמים את המחיר על המשבר, אם וושינגטון נאלצת להקל בגישות סנקציות מסוימות לנפט הרוסי, הקרמלין מקבל משאבים נוספים להמשך המלחמה.

שי ג’ינפינג רואה זאת. ולכן אין לו תמריץ ברור להכריח את פוטין לעצור.

מה נותר לאירופה

לאירופה יש מנופי השפעה על סין, אבל יהיה צורך להשתמש בהם בצורה קשה יותר. צרפת כבר מזהירה את בייג’ינג שהרס התעשייה האירופית דרך תחרות לא הוגנת יפגע בסופו של דבר גם בגישה הסינית לשוק האירופי.

הנציבות האירופית מקדמת את כללי ‘תוצרת אירופה’, כדי להגן על מקומות עבודה ולהפחית את התלות בייבוא הסיני הזול. סין בתגובה מאיימת בצעדים נגדיים, ולא מציעה פשרה.

זו המציאות החדשה. סין אינה מתכוונת להפוך מרצון לערבה של שלום צודק עבור אוקראינה. ארה”ב תחת טראמפ מפגינה חוסר צפיות. רוסיה ממשיכה במלחמה. איראן מגבירה את הלחץ האזורי. אירופה נאלצת להתבגר מהר יותר ממה שרצתה.

עבור ישראל המסקנה גם כן ברורה: בעולם שבו ערבויות הברית הופכות לפחות אוטומטיות, אי אפשר לבנות ביטחון רק על הבטחות. צריך להסתכל על שרשראות האינטרסים, על הפעולות הממשיות של המדינות ועל מי ברגע קריטי עוזר לתוקפן לא במילים, אלא בטכנולוגיות, בכסף ובזמן.