ישראל תחת מיקרוסקופ, “חיזבאללה” בלבוש אזרחי: איך העניקו למחבלים יתרון

בחומרים של ‘חיזבאללה’ ניתן לראות יותר ויותר לוחמים בלבוש אזרחי. ללא מדים, ללא אפודים, ללא סימנים מזהים בולטים. במבט ראשון – אנשים רגילים בחולצות טריקו ונעלי ספורט. אבל בתנאי מלחמה זה כבר לא פרט יומיומי, אלא חלק מטקטיקה מסוכנת: חבר במבנה חמוש כמעט ולא נבדל מאזרח.

כאן מתחיל הטריק המרכזי.

כאשר מתרחש מכה, הנשק יכול לעוף הצידה, המצלמה מתעדת כבר לא את כל התמונה, אלא רק את הקטע הסופי שלה. בתמונה נשאר אדם ללא מדים. לצופה, שלא ראה מה היה לפני כן, הכל נראה פשוט: נהרג ‘לבנוני אזרחי’.

ואז מופעלת מכונת ההאשמות המוכרת. כותרות, פוסטים, הצהרות רגשיות, לחץ בינלאומי. ישראל שוב מוצגת כצד שלכאורה מכוון לפגוע באזרחים. ובינתיים השאלה, מדוע אנשים חמושים של ‘חיזבאללה’ בכלל נמצאים בין אזרחים ונראים כאזרחים, לעיתים קרובות נעלמת מהדיון.

הטריק המרכזי: להפוך ל’אזרחי’ אחרי הפיצוץ

הטקטיקה עובדת דווקא משום שהיא פשוטה. לוחם יוצא למשימה לא כחייל ולא כחבר במבנה חמוש, אלא כאדם רגיל מהרחוב. לפני המכה יכול להיות לו נשק. אחרי המכה הנשק כבר לא בהכרח נראה.

ובכן, בהפסקה הזו בין המציאות לתמונה נולדת מניפולציה מידעית.

לקהל העולמי חשוב לא כל הדרך של האדם למקום הקרב, לא השתייכותו למבנה ‘חיזבאללה’, לא הנשק, לא המשימה ולא ההקשר. חשוב התמונה אחרי. והתמונה אחרי לעיתים קרובות חזקה מכל מומחיות, במיוחד אם מגישים אותה במהירות כהוכחה ל’פשע נוסף של ישראל’.

לכן, כאשר מישהו מדבר בביטחון שישראל בכוונה הורגת אזרחים לבנונים, כדאי קודם לשאול שאלה פשוטה: מי עשה את הגבול בין לוחם לאזרחי כל כך מטושטש?

לא ישראל מכריחה את ‘חיזבאללה’ להילחם בלבוש אזרחי. לא ישראל ממקמת את התשתית שלה ליד יישובים לבנוניים. לא ישראל הופכת את תושבי לבנון לרקע נוח לאסטרטגיה הצבאית האיראנית.

זו לא הגנה על לבנון, אלא מלכודת ללבנון

במיוחד ציני זה נראה על רקע הצהרות ‘חיזבאללה’ שהיא לכאורה מגנה על לבנון מישראל. הגנת המדינה מניחה לפחות אחריות מינימלית כלפי תושביה. אם ארגון חמוש באמת חושב על אזרחים, הוא לא צריך להפוך אותם לבלתי נבדלים מלוחמיו.

אבל כאן הכל הפוך.

‘חיזבאללה’ בונה במשך עשורים בתוך לבנון מערכת צבאית נפרדת. את התשתית שלה, את המחסנים שלה, את ערוצי האספקה שלה, את נקודות הפיקוד שלה ואת ההיגיון שלה במלחמה. פורמלית זה מוצג כהתנגדות לישראל, אבל בפועל הלבנונים מוצאים את עצמם בני ערובה של מבנה שפועל לטובת איראן ומשתמש בשטח לבנון כזירה קדמית.

כאשר לוחמים מופיעים בלבוש אזרחי, זה לא מקרב אותם לעם. זה מקרב את העם לאזור הפגיעה.

למה לטרוריסטים מותר כמעט הכל

לטרוריסטים ולמי שנוקט בשיטות טרוריסטיות באופן שיטתי יש יתרון עצום: לא מצפים מהם מראש לשמור על הכללים.

זה אחד הפרדוקסים הכי לא נעימים של המלחמה המודרנית.

כאשר ‘חיזבאללה’ פועל בין אזרחים, שומר נשק באזורים מיושבים, נלחם ללא מדים ומעמיד את הלבנונים הרגילים תחת מכות תגמול, זה לעיתים קרובות נתפס כמעט כרקע. כן, ‘חיזבאללה’. כן, לוגיקה טרוריסטית. כן, הם עושים כך.

אבל את ישראל ינתחו פריים אחר פריים.

כל מכה. כל בית. כל אובייקט מעשן. כל קטע וידאו. יומיומית, בקול רם, עם לחץ פוליטי ועם האשמות מוכנות עוד לפני שמתברר מי היה במקום המכה ואיזו תפקיד שיחק האדם הזה.

נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency מתעד כאן לא רק את הבעיה של קטעים ספציפיים, אלא גם את התבנית הרחבה יותר: פשעי מבנים טרוריסטיים לעיתים רחוקות הופכים לקמפיין מוסרי גדול, בעוד שפעולות מדינה, שהיא חלק מהעולם המערבי וחייבת לשחק לפי הכללים, הופכות למשפט גלובלי בשידור חי.

יש כללים, אבל לא שואלים את כולם

המשפט ההומניטרי הבינלאומי דורש להבחין בין לוחמים לאזרחים. זה לא קפדנות בירוקרטית ולא משפט יפה לדוחות. זה כלל בסיסי שאמור להפחית את מספר הקורבנות בקרב האוכלוסייה האזרחית.

אין מדים מלאים? השתמש בסרטים. אין אספקה נורמלית? עשה סימן אחיד. אין אפשרות להיראות כמו צבא? אז לפחות תסמן שאתה משתתף בלחימה ולא אדם אקראי שנמצא ליד.

אבל ל’חיזבאללה’ זה לא משתלם.

לה משתלם ההפך: כדי שאחרי המכה יהיה כמה שיותר קשה להוכיח שההרוג היה לוחם. ככל שיש יותר בלבול, כך נוח יותר להאשים את ישראל. ככל שיש יותר לבוש אזרחי על אנשים חמושים, כך יש יותר מקום למניפולציה.

זה לא כאוס. זה חישוב.

כך פועלת גרילה, כשהיא מתערבבת במודע עם המרחב האזרחי. הנשק מופיע כאשר צריך להילחם. הנשק נעלם כאשר צריך להראות לעולם ‘קורבן’. ובין שני הרגעים האלה נמצא אזרח לבנוני רגיל, שלא נתנו לו את הזכות להפוך לחלק ממבצע תקשורתי זר.

העולם יראה האשמות נגד ישראל, אבל לא יראה את המלכודת המקורית

לכן כן, בתקשורת יהיו הרבה חומרים על איך תוקפים את ישראל, מאשימים את ישראל, דורשים הסברים מישראל ולוחצים על ישראל.

אבל כמעט ולא תהיה קמפיין רועש על איך לוחמי ‘חיזבאללה’ מתהלכים בלבוש אזרחי.

לא יהיו שידורים מיוחדים יומיומיים על איך הארגון הזה מעמיד את האוכלוסייה שלו בסכנה. לא יהיה לחץ פוליטי המוני על מי שמחמש, מממן ומכוון את המבנה הזה. לא יהיו קמפיינים מוסריים גדולים נגד איראן, שמשקיעה שנים ברשתות פרוקסי כאלה והופכת מדינות זרות לזירות מלחמה.

כי במוסר הבינלאומי כבר מזמן יש עיוות מוזר: טרוריסטים מקבלים הנחה על כך שהם טרוריסטים, ומדינה דמוקרטית מקבלת את החשבון המקסימלי על כך שהיא מדינה דמוקרטית.

אותה לוגיקה נראית גם במלחמות אחרות. רוסיה יכולה להרוג אזרחים באוקראינה באופן שיטתי, לפגוע בערים, לצוד אנשים באזורים קרובים לחזית, להפוך את הטרור לפרקטיקה יומיומית – ועדיין חלק מהעולם מתעייף מהר, מפנה גב או מסתיר את זה מאחורי המילה ‘הסלמה’.

ואת ישראל שופטים מיד, בקול רם ולעיתים קרובות ללא הקשר.

זו הסיבה שהחומרים של ‘חיזבאללה’ עם לוחמים בלבוש אזרחי חשובים לא כאפיזודה נוספת של תעמולה. הם חשובים כקיבוע של שיטה. הלוחמים לא רק מתחבאים בין אזרחים. הם עושים את האזור האפור הזה לנשק שלהם.

קודם – על הקרקע נגד ישראל.

אחר כך – במרחב התקשורתי נגד ישראל.

ובזמן שהעולם עושה כאילו הוא לא מבחין במלכודת המקורית, התבנית הזו תעבוד שוב ושוב: מבנה טרוריסטי יוצר סיכון לאזרחים, ישראל מגיבה לאיום, וכל הכובד המוסרי שוב מועבר למי שנאלץ להגן על עצמו.