רישיון לפטריוט לאוקראינה: המהלך של זלנסקי שמעמיד את טראמפ בפני בחירה לא נוחה

נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי העלה שאלה שמשנה את ההיגיון עצמו של הסיוע הצבאי. קייב מבקשת מארה”ב לא רק מערכות פטריוט חדשות וטילים מיירטים, אלא גם את האפשרות להרחיב את ייצור הטילים לפטריוט, כולל רישיונות לייצורם.

זו כבר לא בקשה רגילה לאספקה.

עבור אוקראינה מדובר בהגנה על ערים מפני התקפות בליסטיות רוסיות. עבור ממשל דונלד טראמפ – מדובר באחריות פוליטית, בתדמית ארה”ב ובמחיר האמיתי של הצהרות על שאיפה לסיים את המלחמה. אם וושינגטון מדברת על שלום, היא לא יכולה להתעלם מהשאלה המרכזית: איך לנהל משא ומתן כאשר טילים ממשיכים לעוף על ערים אוקראיניות.

לפי נתוני רויטרס, זלנסקי שלח לטראמפ ולקונגרס האמריקאי פנייה דחופה בבקשה לחזק את ההגנה האווירית האוקראינית, בראש ובראשונה עם מערכות פטריוט וטילים מיירטים, שכן הם נשארים האמצעי המרכזי נגד טילים בליסטיים רוסיים. בהקשר זה זלנסקי הדגיש כי היכולות הבליסטיות של מוסקבה נשארות אחת מהיתרונות הרציניים האחרונים של רוסיה וכלי לחץ על אוקראינה.

מדוע הבקשה לרישיון חזקה יותר מבקשה רגילה לעזרה

כאשר אוקראינה מבקשת להעביר לה טילים, התשובה של וושינגטון יכולה להיות מוכרת: המלאי מוגבל, הייצור לא מספיק, לבעלי הברית עצמם דרושים מיירטים, הקונגרס מתווכח, הממשל מחשב את ההוצאות.

אבל רישיון – זה רמה אחרת של שיחה.

קייב למעשה אומרת לארה”ב: אם אינכם יכולים לתת במהירות את כמות הטילים הדרושה להגנה מפני בליסטיקה רוסית, הרשו לאוקראינה לייצר אותם בעצמה או להשתתף בהרחבת הייצור. לא כמתנה פוליטית. לא כמחווה סמלית. אלא כהכרח הגנתי.

כאן המהלך של זלנסקי הופך לא נוח עבור טראמפ. לסרב לעוד משלוח טילים אפשר להסביר במחסור. לסרב למדינה באפשרות לחזק את המגן נגד טילים שלה – הרבה יותר קשה, במיוחד כאשר מדובר לא בנשק התקפי, אלא במיירטים להגנת האוכלוסייה האזרחית.

לפי נתוני Defence Express, אוקראינה שואפת לא רק למערכות פטריוט נוספות, אלא גם לרישיונות לייצור טילים מיירטים בתוך המדינה. מקורות אוקראיניים העבירו את דברי זלנסקי על כך שהיקפי הייצור הנוכחיים אינם מספיקים בהשוואה להיקף ההתקפות הרוסיות, ואוקראינה זקוקה לרישיונות להרחבת ייצור טילי פטריוט.

פטריוט במלחמה האוקראינית – זה לא סיוע צבאי מופשט. זו מערכת שעליה תלוי אם טיל בליסטי רוסי יופל באוויר או יפגע ברובע מגורים, תחנת כוח, בית חולים, בית ספר.

מלכודת פוליטית לוושינגטון

טראמפ בונה את הרטוריקה החוץ-מדינית שלו סביב היכולת לסגור עסקאות ולסיים מלחמות. אבל המקרה האוקראיני לא מסתכם בנוסחה יפה של “להושיב את הצדדים לשולחן”.

משא ומתן אינו אפשרי במובן הרגיל, אם צד אחד מקבל מכות על ערים, אנרגיה ותשתיות אזרחיות כל יום. במצב כזה הבליסטיקה הרוסית הופכת לא רק לנשק, אלא גם לאמצעי סחיטה פוליטית.

זלנסקי מבין היטב את הקשר הזה. חיזוק ההגנה האווירית עבור קייב – לא תחליף לדיפלומטיה, אלא תנאי שבו הדיפלומטיה יכולה בכלל להיות הגיונית. כל עוד מוסקבה מרגישה שהיא מסוגלת ללחוץ על אוקראינה עם טילים, היא לא מעוניינת במשא ומתן אמיתי.

וכאן לטראמפ יש צומת לא נעימה.

אם הוא מסכים להרחבת היכולות של אוקראינה עם פטריוט, קייב מקבלת הזדמנות להקטין את התלות בהפסקות הפוליטיות האמריקאיות. אם הוא מסרב, זה ייראה כמו סירוב לתת לאוקראינה את האפשרות להגן על האוכלוסייה האזרחית מפני התקפות בליסטיות.

עבור הבוחר האמריקאי, יהיה קשה להסביר עמדה כזו. במיוחד אם הבית הלבן מדבר בו זמנית על שלום, כוח ארה”ב והובלת המערב.

מה חשוב להבהיר לגבי פולין, אירופה וייצור פטריוט

בנושא הזה קל להיסחף לנוסחאות רועשות, אבל העובדות דורשות זהירות. אי אפשר לטעון שפולין או גרמניה כבר קיבלו רישיון מלא לייצור טילי פטריוט במלוא המחזור, אם מדובר בתהליך מורכב יותר של הסכמות, לוקליזציה והחלטות מקדימות.

לפי דיווחים עדכניים, פולין אכן נחשבת לאחת המועמדות הרציניות ביותר לייצור טילים למערכות פטריוט. שר ההגנה הפולני ולדיסלב קוסיניאק-קמיש הצהיר שפולין נמנית בין המדינות שארה”ב שוקלת ברצינות לייצור כזה.

יש גם דיווחים על אישור מקדים מצד ארה”ב ללוקליזציה של ייצור טילי פטריוט בפולין. אבל זה לא אותו דבר כמו קו ייצור מוכן ומלא ולא תקדים אוטומטי לאוקראינה.

לכן הנוסחה הנכונה למקרה האוקראיני נשמעת כך: אירופה נעה להרחבת הייצור ההגנתי, פולין קיבלה אותות חשובים ויכולה להפוך לחלק משרשרת הייצור של פטריוט, אבל שאלת הרישיון האוקראיני נשארת החלטה פוליטית נפרדת של ארה”ב.

זה מה שהופך את הבקשה של זלנסקי למשמעותית עוד יותר.

אוקראינה מראה: אם בעלי הברית מרחיבים את הייצור באירופה, קייב לא צריכה להישאר רק קונה ומבקשת. מדינה שמתמודדת מדי יום עם בליסטיקה רוסית, יש לה עניין ישיר להפוך לחלק מהלוגיקה הייצורית הזו.

מדוע זה לא רק שאלה של טילים

אוקראינה לא מבקשת אישור לפרויקט סמלי. היא מנסה לפתור בעיה שכבר הפכה לאסטרטגית.

קצב ההתקפות הרוסיות גדל. הצורך במיירטים עצום. גם אם השותפים מעבירים משלוחים חדשים של טילים, המלחמה מהר אוכלת את המלאי. כל מכה מסיבית שוב מעלה את השאלה: כמה מיירטים נשארו, מאיפה להשיג חדשים, מי ישלם, מי יסכים, מי יספיק לספק.

רישיון לייצור משנה את התלות הזו.

כן, זה לא ייתן תוצאה למחרת. ייצור טילים דורש טכנולוגיות, פיקוח, רכיבים, בטיחות המפעלים, השתתפות חברות אמריקאיות ואישור פוליטי. אבל אסטרטגית זה כבר רמה אחרת של יחסים.

אוקראינה רוצה לעבור ממצב של המתנה למצב של השתתפות בייצור ההגנה העצמית שלה.

מדוע הנושא הזה חשוב לישראל

עבור הקהל הישראלי, שאלת הפטריוט עבור אוקראינה אינה נושא רחוק ממזרח אירופה. ישראל מבינה היטב מהי איום טילים, הגנה אווירית רב-שכבתית, מחסור במיירטים והצורך לחשוב מראש על ייצור, מלאי ומהירות מילוי הארסנלים.

אוקראינה וישראל נמצאות בתנאים שונים. לישראל יש מערכות הגנה אווירית והגנה מפני טילים משלה, גיאוגרפיה שונה, מבנה איומים שונה, מודל תעשייה צבאית שונה. אבל העיקרון הבסיסי מוכר לכל ישראלי: מדינה שחיה תחת התקפות טילים לא יכולה להסתמך רק על הבטחות השותפים.

נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency בוחנת את הנושא הזה דרך הפריזמה של ביטחון ואחריות פוליטית. עבור אוקראינה, פטריוט – זה לא רק טכנולוגיה מערבית, אלא קו בין חיים ומוות לערים אזרחיות. עבור ארה”ב, ההחלטה על רישיון – זו בדיקה עד כמה וושינגטון מוכנה לתמוך במדינה שהיא קוראת לה לשלום.

אם אוקראינה תקבל אפשרות לייצר או לוקליזציה של ייצור טילים לפטריוט, זה יהפוך לא רק להחלטה הגנתית. זה יהיה צעד למודל חדש של ברית, שבו קייב לא רק מקבלת עזרה, אלא הופכת לחלק ממערכת הביטחון הכללית של אירופה.

פטריוט כטיעון לפני משא ומתן

החישוב הפוליטי החזק ביותר של זלנסקי הוא שהוא מקשר את ההגנה האווירית עם המשא ומתן העתידי.

איזה משא ומתן אפשרי, אם טילים רוסיים ממשיכים ליפול על בתים מגורים? איך לדון בשלום, כאשר מוסקבה שומרת על האפשרות להגביר את הלחץ על קייב, חרקוב, דניפרו, אודסה, זפוריז’יה וערים אחרות? איך לדרוש מאוקראינה “גמישות”, אם אין לה מגן מספיק מפני בליסטיקה?

הגנה אווירית חלשה הופכת את המשא ומתן למלכודת. רוסיה יכולה להמשיך בהתקפות, ליצור פאניקה, להרוס תשתיות ולהשתמש בפחד ככלי לחץ.

הגנה אווירית חזקה לא מסיימת את המלחמה אוטומטית. אבל היא מפחיתה את היעילות של הטרור הטילי הרוסי ועושה את עמדת אוקראינה בכל משא ומתן פחות פגיעה.

לכן רישיון לייצור טילי פטריוט – זה לא רק נושא צבאי. זה מנוף דיפלומטי.

מדוע סירוב ייראה כחולשה

לארה”ב עשויות להיות סיבות אמיתיות לזהירות: טכנולוגיות רגישות, בטיחות תעשייתית, פיקוח על רכיבים, מגבלות משפטיות, סיכונים להעברת החלטות ייצור למדינה שנמצאת תחת התקפות מתמידות.

אי אפשר להתעלם מהטיעונים האלה.

אבל פוליטית סירוב ייראה קשה: לאוקראינה לא נותנים אפשרות לחזק נשק הגנתי ברגע שבו בליסטיקה רוסית מכה בערים. וזה יהיה קשה לשלב עם הצהרות על שאיפה לשלום.

בזה הכוח של המהלך של זלנסקי. הוא בחר בשאלה שבה ההיגיון הצבאי, ההיגיון המוסרי וההיגיון הפוליטי כמעט חופפים. פטריוט – זה מגן. אוקראינה מבקשת להרחיב את האפשרות להחזיק יותר מרכיבים של המגן הזה.

עבור טראמפ בקשה כזו לא נוחה. היא דורשת לא סיסמה, אלא החלטה.

אפשר למשוך זמן. אפשר לחפש תוכנית ביניים דרך בעלי ברית אירופיים. אפשר לדון בלוקליזציה של רכיבים נפרדים. אפשר להרחיב רכישות דרך שותפים. אבל לגמרי להימנע מתשובה כבר קשה.

זלנסקי העביר את השיחה מהנוסחה “תנו לנו עוד נשק” לנוסחה חזקה יותר: “הרשו לנו להשתתף בייצור ההגנה מפני בליסטיקה רוסית”.

ואם ארה”ב תסכים, זה יהפוך לצעד חשוב עבור אוקראינה. לא לניצחון מיידי, לא לנס ולא לערבות לשמיים סגורים, אלא להתחלה של מודל הגנה יציב יותר.

אם וושינגטון תסרב או תמשוך את ההחלטה, זה גם יהפוך לאות. עבור קייב. עבור מוסקבה. עבור אירופה. ועבור כל המדינות שמסתכלות עד כמה רחוק ארה”ב מוכנה ללכת, כאשר מדובר לא במילים על שלום, אלא בהגנה קונקרטית על אנשים.