מחפשים מוצא למלחמה בקרמלין: איך תבוסה יכולה להימכר לרוסים כ’ניצחון’

במוסקבה, נראה כי חושבים יותר ויותר לא רק על החזית, אלא גם על איך להסביר לרוסים את הסיום האפשרי של המלחמה נגד אוקראינה. לא שלום, לא הכרה בכישלון, לא ויתור על תוקפנות — אלא דווקא אריזה חדשה לנרטיב הקרמליני הישן.

לפי פרסומים בתקשורת העולמית, ייתכן שמדובר בהכנת תרחיש מידע שבו אפילו תוצאות טריטוריאליות מוגבלות יוצגו לחברה הרוסית כ”ניצחון היסטורי”. על רקע זה, The Guardian כותב ב-9 ביוני 2026 כי סירובו של פוטין למשא ומתן אמיתי עם ולדימיר זלנסקי מתרחש כבר לא במצב של כוח, אלא על רקע בעיות צבאיות, כלכליות ופוליטיות של רוסיה.

איך הקרמלין יכול למכור לרוסים “סיום מנצח”

במרכז הסיפור הזה — דליפת חומרים שמקשרים למשרדו של סרגיי קיריינקו, ראש ממשלת רוסיה לשעבר וכיום אחד מהפקידים המרכזיים בממשל של פוטין. דווקא סביב מסמכים כאלה עיתונאים מערביים דנים בתוכנית אפשרית של הקרמלין: לא לסיים את המלחמה ביושר, אלא להכין לקהל הפנימי הסבר נוח.

ההיגיון ברור. אם רוסיה לא הצליחה להשמיד את אוקראינה כמדינה, לכבוש את קייב, לשבור את הצבא האוקראיני ולהכתיב לעולם את תנאיה, אז צריך לשנות את הקריטריונים של “ניצחון”.

לפי תרחיש כזה, ייתכן שיאמרו לרוסים שהצבא הרוסי כביכול הוכיח את יכולתו הקרבית הייחודית, אירופה “קיבלה מכה כלכלית”, אוקראינה “תתפרק בקרוב”, וכל שטח שנכבש — גם אם אינו תואם את המטרות הראשוניות של הקרמלין — הפך להישג עצום.

זו לא טקטיקה חדשה עבור מוסקבה. התעמולה הרוסית עבדה במשך שנים לא רק עם עובדות, אלא עם החלפתן: תבוסה נקראה “התארגנות מחדש”, בידוד — “דרך ריבונית”, הפסדים — “מחיר המשימה ההיסטורית”.

למה זה חשוב לישראל

לקהל הישראלי הנושא הזה לא נראה רחוק. ישראל חיה באזור שבו מלחמת מידע הפכה מזמן לחלק ממלחמה רגילה: חמאס, חיזבאללה, איראן ורשתות התקשורת הקשורות אליהם מנסים כל הזמן לשכתב את המציאות, להחליף קשרי סיבה ותוצאה ולהפוך תוקפנות ל”התנגדות”.

זו הסיבה שהתרחיש הרוסי חשוב לא רק לאוקראינה. הוא מראה כיצד מערכת אוטוריטרית יכולה להכין מראש את החברה לשינוי רטוריקה, מבלי להכיר באחריות ומבלי לקרוא לדברים בשמם.

טלגרם, צנזורה וגרסה אחידה של המציאות

קו נפרד — הלחץ האפשרי על טלגרם וערוצי תקשורת אחרים ברוסיה. ראש המודיעין האוקראיני קיריל בודאנוב, כפי שדיווחו התקשורת האוקראינית, קישר את ההגבלות על שליחים זרים להכנת החברה הרוסית ל”החלטות לא פופולריות” ולניסיון לצמצם את המרחב המידע לגרסה רשמית אחת.

אין כאן שום דבר מקרי.

אם הקרמלין באמת ירצה לשנות בפתאומיות את ההסבר למלחמה, הוא יזדקק לא לשיח, אלא לשקט מנוהל. במודל כזה לא נותנים לאנשים להשוות גרסאות, להתווכח עם הקו הרשמי, לקרוא מקורות חלופיים ולראות ש”ניצחון” דומה מדי לניסיון להסתיר כישלון.

לפי מחקרים עצמאיים של בקרת האינטרנט הרוסית, בשנים 2025–2026 הלחץ על שליחים ברוסיה התגבר: רוסקומנדזור הגביל שיחות בטלגרם ובוואטסאפ, ולאחר מכן הנהיג אמצעים חדשים נגד VPN ועקיפת חסימות.

זו פרט חשוב. בידוד מידע נחוץ לא רק למלחמה. הוא נחוץ גם לרגע שבו הרשויות ירצו להסביר לאנשים מדוע המלחמה “הסתיימה”, למרות שהמטרות המובטחות לא הושגו.

באמצע הרעש המידע הזה, תפקידן של פלטפורמות עצמאיות שלא מקבלות את ההיגיון הקרמליני כנורמה בולט במיוחד. עבור הקהל דובר הרוסית והאוקראינית בישראל, חדשות ישראל | Nikk.Agency נשאר חלק מהסביבה הזו: שם, המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה נבחנת לא כגיאופוליטיקה מופשטת, אלא כשאלה של ביטחון, זיכרון, אחריות ועתיד האזור.

למה “הקפאת” החזית לא תהפוך לניצחון של פוטין

אחד התרחישים האפשריים, שמנתחים דנים בו, הוא הפסקת אש לאורך קו החזית הנוכחי. לא הסכם שלום, לא גבול מוכר, לא הסדר סופי, אלא קו הפרדה בפועל ששני הצדדים עשויים לא להכיר בו משפטית.

במובן זה, המלחמה עשויה לעבור לשלב אחר. השימוש הנרחב ברחפנים כבר משנה את אופי החזית: בין העמדות נוצרת “אזור שקוף” רחב יותר ויותר, שבו כל תנועה נראית, נעקבת ונפגעת. עם הזמן, אזור כזה עשוי באמת להפוך למשהו דומה לרצועה מפורזת, רק שנוצרה לא על ידי דיפלומטים, אלא על ידי טכנולוגיית מלחמה.

לאוקראינה זה לא היה ניצחון קל. השטחים הכבושים נשארים כאב, מיליוני אנשים — טראומה, והאיום של מכה חדשה לא נעלם.

אבל לפוטין, תוצאה כזו גם לא תיראה כניצחון, אם מסתכלים לא בטלוויזיה, אלא בעובדות. המטרה העיקרית של הפלישה המלאה ב-24 בפברואר 2022 לא הייתה כמה קילומטרים של אדמה. מוסקבה רצתה לשבור את המדינה האוקראינית, לכבוש את קייב, להשמיד את הסובייקטיביות הפוליטית של אוקראינה ולהראות למערב שניתן לשנות גבולות באירופה בכוח.

זה לא קרה.

זלנסקי מציע משא ומתן, פוטין מתחמק

על רקע זה, נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי פנה בפומבי לפוטין בהצעה לפגישה ישירה ולהפסקת המלחמה. The Guardian פרסם ב-5 ביוני 2026 את הטקסט המלא של מכתב פתוח של זלנסקי, שבו המנהיג האוקראיני מדבר על נכונותו לפגישה אישית למען סיום המלחמה הרוסית נגד אוקראינה.

פוטין, לפי דיווחי התקשורת המערבית, המשיך להתחמק מהחלטה פוליטית ישירה. באופן רשמי, מוסקבה עשויה לדבר על “שלום”, “תנאים” ו”משא ומתן”, אבל בפועל הקרמלין ממשיך להכות בערים אוקראיניות, ללחוץ על החזית ולנסות להרוס את התשתית האוקראינית.

The Guardian דיווח ב-9 ביוני גם על בעיות של רוסיה עם תשתית הדלק לאחר מכות אוקראיניות על מתקני אנרגיה. דובר הקרמלין דמיטרי פסקוב הודה ב”בעיות מסוימות” עם אספקת הדלק, למרות שמוסקבה ניסתה באופן מסורתי להסביר חלק מהמשבר בפאניקה של האוכלוסייה.

זו כבר לא תמונה של אימפריה חסרת עונש. זו מלחמה שחוזרת לשטח התוקפן — לא רק בצורת הפסדים צבאיים, אלא גם בצורת תקלות כלכליות, פחד, עייפות ושאלות בתוך רוסיה עצמה.

אילו אפשרויות נותרו למוסקבה

לקרמלין עדיין יש כמה תרחישים מסוכנים. פוטין יכול להמשיך להכות בערים אוקראיניות, לנסות שוב להרוס את מערכת האנרגיה לפני החורף, להכריז על גיוס חדש או לזרוק אנשים להסתערות למען התקדמות מינימלית.

זה לא מבטל את העיקר: אפשרויות כאלה לא מדברות על כוח, אלא על חוסר יכולת להשיג תוצאה פוליטית באמצעים רגילים.

רוסיה יכולה להמשיך לגרום נזק לאוקראינה עוד זמן רב. היא יכולה להרוס בתים, להרוג אזרחים, לפגוע באנרגיה, בנמלים, ברכבת, בבתי חולים ובתשתית אזרחית. אבל ככל שהמלחמה נמשכת, כך קשה יותר לקרמלין להסביר מדוע “הצבא השני בעולם” לא יכול למלא את המטרות שהוכרזו בימים הראשונים של הפלישה.

זו הסיבה שהקרמלין עשוי להזדקק לא לניצחון, אלא לסיפור על ניצחון.

לישראל יש כאן שיעור נפרד. כאשר מערכות טרוריסטיות, דיקטטוריות או אימפריאליות לא יכולות להשיג תוצאה, הן לעיתים קרובות עוברות למאבק על התפיסה: מי אשם, מי “עמד”, מי “ניצח”, מי “כפה את רצונו”. ברגע כזה, העובדות הופכות לא פחות חשובות מאשר טילים, רחפנים וקווי חזית.

אוקראינה לא הושמדה. קייב לא נפלה. הצבא האוקראיני לא נעלם. התמיכה המערבית, למרות משברים ומחלוקות פוליטיות, לא הופסקה.

וזה אומר שאם הקרמלין באמת מכין לרוסים “יציאה מנצחת”, זה עשוי להיות לא סימן לביטחון, אלא ניסיון להסתיר מראש את התוצאה העיקרית: התוקפנות של פוטין לא השיגה את מטרתה העיקרית.