1568 ימים של תוקפנות: המלחמה הכוללת של רוסיה נגד אוקראינה השתוותה באורכה למלחמת העולם הראשונה

10 ביוני 2026, התוקפנות המלאה של רוסיה נגד אוקראינה הגיעה ליום ה-1568.

זו לא רק תאריך בלוח השנה. זה בדיוק כמה זמן נמשכה מלחמת העולם הראשונה — מ-28 ביולי 1914 עד 11 בנובמבר 1918, אם סופרים את שני הימים כולל. מלחמת העולם הראשונה הפכה לאחת הקטסטרופות הגדולות של המאה ה-20, הרסה אימפריות, שינתה את מפת אירופה והראתה באיזה מחיר העולם משלם על עיוורון מול תוקפנות.

אבל מלחמת העולם הראשונה חשובה כאן לא כתאריך יבש. במהלך 1568 הימים הללו נפלו ארבע אימפריות: הרוסית, הגרמנית, האוסטרו-הונגרית והעות’מאנית. אירופה יצאה מהמלחמה לא רק עייפה, אלא שבורה. המונרכיות הישנות נעלמו, הגבולות שונו, מדינות חדשות הופיעו, מיליוני אנשים מצאו את עצמם במציאויות פוליטיות חדשות, וחברות שלמות נכנסו לשנים שלאחר המלחמה עם טראומה, עוני, שנאה ותחושת אי צדק.

מה שהפך למסוכן במיוחד הוא שהסיום של המלחמה לא השמיד את הלוגיקה של התוקפנות עצמה.

בגרמניה, התבוסה, הסכם ורסאי, המשבר הכלכלי ותחושת ההשפלה הלאומית הפכו לקרקע פורייה לרוונשיזם. על בסיס זה צמח הנאציזם, שהוביל את אירופה למלחמת העולם השנייה כעבור שני עשורים.

לעם היהודי, השרשרת הזו הסתיימה בקטסטרופה שלא ניתן להפריד מההיסטוריה של המאה ה-20: השואה, השמדת שישה מיליון יהודים, יריות המוניות, גטאות, מחנות מוות וניסיון למחוק עם שלם מעל פני האדמה.

לכן, ההקבלה של היום עם מלחמת העולם הראשונה אינה משחק עם לוח השנה.

זהו אזהרה.

אם אחרי מלחמה גדולה נותנים לתוקפן סיכוי לרוונש, אם עוצמים עיניים מול דיקטטורה, אם חושבים שניתן ‘להקפיא’ כיבושים טריטוריאליים ו’לפתור’ אלימות על חשבון הקורבן, הקטסטרופה הבאה הופכת לשאלה של זמן.

כך יש להסתכל על התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה. 1568 ימים של מלחמה מלאה — זו לא רק כאב אוקראיני. זהו איתות לכל העולם: מלחמה שלא נעצרה בזמן מתחילה לשנות יבשות, בריתות, משטרים ועתיד הדורות הבאים.

חשוב לומר בדיוק: 1568 ימים — זהו משך הזמן של השלב המלא. המלחמה הרוסית נגד אוקראינה לא התחילה ב-24 בפברואר 2022. היא התחילה ב-2014 — עם כיבוש קרים, המלחמה בדונבאס, ההרוגים הראשונים, הפליטים הראשונים, הערים הראשונות שנהרסו והשקר הגדול הראשון על כך ש’רוסיה לא שם’.

ב-24 בפברואר 2022 המסכה פשוט נפלה סופית. מקורות אירופיים מכנים תאריך זה כתחילת המלחמה המלאה של התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה.

1568 ימים — זו לא רק תאריך אוקראיני

המלחמה המלאה של רוסיה נגד אוקראינה כבר נמשכת כמו מלחמת העולם הראשונה. אבל אם מלחמת העולם הראשונה הפכה לטרגדיה של אירופה הישנה, התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה הפכה למבחן לעולם החדש: האם הוא מסוגל להבחין בין קורבן לתוקפן, או שוב יתחיל להתמקח עם אלימות.

במאה ה-20, במהלך 1568 ימים נפלו אימפריות. במאה ה-21, במהלך 1568 ימים העולם שוב ראה שהמחשבה האימפריאלית לא נעלמה לשום מקום. היא יכולה ללבוש חליפה מודרנית, להופיע באו”ם, לסחור בנפט וגז, לדבר בשפת ‘ביטחון’ ו’רב-קוטביות’, אבל במהותה להישאר אותו דבר: זכות החזק לשבור גבולות, להרוס ערים ולדרוש שהקורבן יקרא לכניעה ‘שלום’.

רוסיה הייתה רוצה שהעולם יחשוב שהמלחמה התחילה רק ב-2022. כך נוח יותר. אז אפשר להעמיד פנים שלפני הפלישה המלאה לא היו קרים, דונבאס, מריופול עד 2022, מלחמה היברידית, רציחות פוליטיות, MH17, סחיטה מתמדת והכנה רבת שנים למלחמה גדולה.

אבל ההיסטוריה לא מתחילה במקום שנוח לתוקפן.

ב-2014 רוסיה כבר תקפה את אוקראינה. קודם קרים, אחר כך דונבאס, אחר כך שנים של הכחשת הברור מאליו. העולם קרא למלחמה ‘משבר’ יותר מדי זמן, לכיבוש — ‘מצב שנוי במחלוקת’, ולתוקפנות — ‘סכסוך מורכב’. 24 בפברואר 2022 לא היה התחלה, אלא פיצוץ של מה שניסו לא לראות יותר מדי זמן.

לכן התאריך של היום כבד יותר מאשר רק 1568 ימים. זה 1568 ימים של שלב מלא של מלחמה, שבפועל נמשכת כבר יותר משתים עשרה שנים.

רוסיה לא התפרצה ב-2022 — היא הלכה לזה במשך עשורים

הטעות העיקרית של פוליטיקאים מערביים רבים הייתה שהם ראו את התוקפנות הרוסית כאפיזודות נפרדות. צ’צ’ניה — ‘עניין פנימי’. גאורגיה — ‘סכסוך מקומי’. סוריה — ‘מאבק בטרור’. אוקראינה עד 2022 — ‘סכסוך פוסט-סובייטי מורכב’.

כך נתנו לתוקפן את הדבר היקר ביותר — זמן.

צ’צ’ניה הראתה את השיטה. להרוס עיר, להכריז על ההתנגדות כטרור, לדכא את החברה, להעמיד שלטון נאמן, ואז להכריח את כולם לחיות כאילו שום דבר אחר לא יכול היה להיות.

גאורגיה ב-2008 הראתה את הסכימה של לחץ חיצוני: התערבות צבאית, ניתוק שטחים, אבחזיה ודרום אוסטיה ככלי לסחיטה מתמדת, ‘סכסוך קפוא’ כאמצעי להחזיק מדינה שכנה במצב תלוי.

סוריה מ-2015 הפכה לרוסיה למוצב במזרח התיכון. התמיכה במשטר בשאר אסד נתנה למוסקבה אפשרות לחזור לאזור דרך הפצצות, דיקטטורה, סחר בסבל של אזרחים והפיכת עצמה ל’מתווך שאין לו תחליף’, שרוסיה יצרה לעצמה על רקע הדם.

אוקראינה הפכה לנקודה שבה כל השיטות הללו התחברו: כיבוש, טילים, גירושים, הרס ערים, סחיטה גרעינית, פגיעות באנרגיה, הכחשת פשעי מלחמה, תעמולה, ניסיון למחוק את הזהות האוקראינית ולהטיל על העולם את המחשבה שניתן להכיר באלימות כ’מציאות חדשה’.

זו לא מלחמה מקרית. זו לא טעות של יום אחד. זהו מסלול של מערכת תוקפנית אחת.

למה זה צריך להדאיג את ישראל

עבור ישראל, התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה אינה סיפור אירופי רחוק. זו חלק מאותה תמונה עולמית, שבה דיקטטורות, מבנים טרוריסטיים ומשטרים אנטי-מערביים עוזרים זה לזה פוליטית, בניסיון צבאי, בכיסוי דיפלומטי ובשנאה משותפת למדינות חופשיות.

רוסיה נלחמת נגד אוקראינה, אבל האינטרסים שלה מזמן חורגים מהחזית האוקראינית.

מוסקבה קשורה לאיראן, שהיא האויב האסטרטגי הראשי של ישראל. אחרי 2022, שיתוף הפעולה הצבאי בין רוסיה לאיראן הפך בולט במיוחד על רקע הרחפנים האיראניים שהשתמשה בהם רוסיה נגד ערים אוקראיניות ותשתיות אנרגיה.

רוסיה שמרה על השפעה בסוריה, שם משטר בשאר אסד היה חלק מהארכיטקטורה האזורית העוינת לישראל במשך עשורים. הנוכחות הרוסית בסוריה אינה גיאופוליטיקה מופשטת, אלא גורם שנגע ישירות בגבול הצפוני של ישראל, בנוכחות האיראנית, בחיזבאללה, בלוגיסטיקה הצבאית ובמאזן הכוחות במזרח התיכון.

חיזבאללה לא קיימת בוואקום. חמאס לא קיימת בוואקום. החות’ים לא קיימים בוואקום. כולם חלק מסביבה אנטי-ישראלית ואנטי-מערבית רחבה יותר, שבה איראן משחקת תפקיד מרכזי, ורוסיה לעיתים קרובות פועלת כמגבר פוליטי, דיפלומטי או מידע של המחנה העוין לישראל.

אחרי 7 באוקטובר 2023 זה הפך לעוד יותר ברור. הקו הרוסי כלפי חמאס והמלחמה נגד ישראל הראה שמוסקבה אינה ‘מתווך נייטרלי’ אמין עבור ישראל. אחרי הטבח ב-7 באוקטובר רוסיה סירבה לגנות באופן חד משמעי את המתקפה הטרוריסטית של חמאס ותפסה עמדה שמערערת את זכותה של ישראל להגנה עצמית.

עבור ישראל זה צריך להישמע ברור לחלוטין: רוסיה אינה רק מדינה שנלחמת נגד אוקראינה. זו מדינה שבאינטרסים שלה באיראן, בסוריה, סביב אסד, בזירות בינלאומיות ובמלחמת מידע עוזרת באופן אובייקטיבי לאויבי ישראל.

לפעמים בנשק. לפעמים בדיפלומטיה. לפעמים בתעמולה. לפעמים בחסימת לחץ. לפעמים ביצירת כאוס שבו לטרוריסטים ולדיקטטורות קל יותר לנשום.

אבל התוצאה אחת: לאויבי ישראל נהיה קל יותר.

אוקראינה וישראל נמצאות בחזיתות שונות של איום גדול אחד

אוקראינה וישראל — מדינות שונות. יש להן מלחמות שונות, היסטוריה שונה, גבולות שונים, אויבים שונים. אבל הלוגיקה של הלחץ עליהן דומה להפליא.

קודם התוקפן או הטרוריסט תוקף.
אחר כך מכחיש אחריות.
אחר כך דורש ‘הבנת הקשר’.
אחר כך מאשים את הקורבן בכך שהוא מתנגד.
אחר כך הזירות הבינלאומיות מתחילות לדבר לא על סיבת המלחמה, אלא על איך שהקורבן צריך להיות ‘מאופק יותר’.

לאוקראינה אומרים: ‘צריך להתפשר’, לעיתים קרובות שוכחים שמציעים להתפשר עם מדינה שכבשה שטחים, הרסה ערים וממשיכה להכחיש את זכותה של אוקראינה לקיום עצמאי.

לישראל אומרים: ‘צריך להפסיק’, לעיתים קרובות שוכחים שב-7 באוקטובר חמאס ביצע טבח המוני, לקח בני ערובה וממשיך להיות חלק ממערכת טרוריסטית הנתמכת על ידי המחנה האנטי-ישראלי.

אלו מצבים שונים, אבל המלכודת המוסרית אחת: העולם מתחיל לדרוש ויתורים ממי שמגן על עצמו, כי עם התוקפן או הטרוריסט קל לו יותר לא להתווכח.

לכן, NAnovosti — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה בתאריך 10 ביוני 2026 לא כסטטיסטיקה אוקראינית יבשה, אלא כאזהרה לישראל, לאירופה ולעולם החופשי כולו. תוקפנות שלא נעצרה במקום אחד, כמעט תמיד חוזרת במקום אחר. דיקטטורה שניתנה לה לנצח זמן, משתמשת בזמן הזה לא לשלום, אלא למכה הבאה.

מלחמת העולם הראשונה כאזהרה קצרה

על מלחמת העולם הראשונה אין צורך לכתוב סקירה היסטורית ארוכה כאן. מספיק להבין את העיקר.

היא התחילה ב-28 ביולי 1914 והסתיימה בהפסקת אש ב-11 בנובמבר 1918. במשך 1568 ימים אירופה עברה דרך חפירות, מיליוני הרוגים, אימפריות הרוסות, זעזועים פוליטיים ומפה חדשה של היבשת.

היום השלב המלא של התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה הגיע לאותו משך קלנדרי.

זה לא אומר ששתי המלחמות זהות. הן שונות בעידן, בטכנולוגיות, במשתתפים ובקנה מידה. אבל המספר עצמו מראה שמלחמה גדולה באירופה שוב הפכה לא לעבר, אלא להווה. לא לזיכרון מוזיאוני, אלא למציאות יומיומית.

והלקח העיקרי כאן פשוט: אי אפשר להרגיע תוקפן עם זמן. זמן ללא התנגדות עובד לא על שלום, אלא על התוקפן.

העולם צריך להתנגד לרוסיה, ולא להתרגל אליה

היום המסקנה העיקרית צריכה להישמע ישירות: כל העולם צריך לעמוד נגד התוקפנות הרוסית.

לא בהצהרות. לא ברטוריקה דיפלומטית עייפה. לא בניסיון נוסף ‘להבין את שני הצדדים’, כאשר צד אחד פלש והצד השני מגן על ביתו.

ההתנגדות לרוסיה צריכה להיות אמיתית: סנקציות, בידוד דיפלומטי, תמיכה באוקראינה בנשק, לחץ על ערוצי הכספים הרוסיים, חשיפת תעמולה, עבודה נגד בעלי ברית של רוסיה והבנה שמוסקבה אינה משתתפת נורמלית במערכת הבינלאומית כל עוד היא מנהלת מלחמה כובשת.

אי אפשר לדבר על חוק בינלאומי ולהתרגל לכיבוש בו זמנית. אי אפשר לדבר על ביטחון ישראל ולעצום עיניים על הקשר הרוסי-איראני. אי אפשר לראות בחמאס, חיזבאללה והחות’ים איום, ולא לראות שהסביבה הפוליטית שלהם מתחזקת באותו מחנה אנטי-מערבי שבו רוסיה משחקת אחד התפקידים המרכזיים.

לישראל זה חשוב במיוחד. כי האינטרסים הישראליים לא מסתיימים בגבול עזה או לבנון. הם עוברים דרך טהראן, דמשק, ביירות, הים האדום, ארגונים בינלאומיים, מועצת הביטחון של האו”ם, מלחמת מידע גלובלית ויחסים בין דיקטטורות שלמדו מזמן לעזור זו לזו.

אם רוסיה מחזקת את איראן — זה נוגע לישראל.
אם רוסיה מכסה את אסד — זה נוגע לישראל.
אם רוסיה בזירות עולמיות מטשטשת את האחריות של כוחות טרוריסטיים — זה נוגע לישראל.
אם רוסיה מחלישה את אוקראינה והמערב — זה גם נוגע לישראל, כי אויבי ישראל עוקבים בקפידה איך העולם החופשי מגיב לתוקפנות.

1568 ימים — זה לא הגבול, אם העולם שוב יטעה

התוקפנות המלאה של רוסיה נגד אוקראינה נמשכת כבר כמו מלחמת העולם הראשונה. אבל תאריך זה לא צריך להיות רק סיבה להערה היסטורית. הוא צריך להיות סיבה למסקנה פוליטית.

רוסיה לא עצרה אחרי צ’צ’ניה.
לא עצרה אחרי גאורגיה.
לא עצרה אחרי סוריה.
לא עצרה אחרי קרים.
לא עצרה אחרי דונבאס.
לא עצרה אחרי 24 בפברואר 2022.

למה מישהו עדיין חושב שהיא תעצור בעצמה?

NAnovosti — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה חשיבות לדבר על כך במיוחד עבור הקהל הישראלי: המלחמה האוקראינית אינה זרה. זהו חזית של מאבק גדול אחד נגד תוקפנות, דיקטטורה, טרור ושקר בינלאומי. אוקראינה מחזיקה את החזית האירופית של מאבק זה. ישראל מחזיקה את החזית המזרח תיכונית.

ואם העולם יאפשר לרוסיה לנצח דרך עייפות, זה יישמע לא רק במוסקבה. זה יישמע בטהראן, בדמשק, בביירות, בעזה, בתימן ובכל המקומות שבהם אויבי ישראל מהמרים על כך שהדמוקרטיות מתעייפות מהר יותר מאשר הטרוריסטים והדיקטטורים.

1568 ימים של מלחמה מלאה — זו לא רק כאב אוקראיני. זהו אבחון לעולם שניסה יותר מדי זמן לחיות לצד התוקפנות הרוסית כאילו היא לא תהפוך לאיום משותף.

היום המסקנה צריכה להיות ישירה: יש לרסן, להחליש ולעצור את רוסיה. לא כי זה ‘שאלה אוקראינית’. אלא כי זו שאלה של ביטחון כל העולם החופשי, כולל ישראל.

אוקראינה לא בחרה במלחמה הזו. ישראל לא בחרה ב-7 באוקטובר. אבל גם אוקראינה וגם ישראל יודעות דבר אחד: כאשר תוקפן, טרוריסט או אימפריה יוצאים נגדך, כניעה לא מביאה שלום. היא רק מקרבת את המלחמה הבאה.