העסקה האיראנית נגד סין: למה ארה”ב משנה את כללי המשחק במפרץ

העסקה עם איראן עשויה להיות לא רק על איראן

סביב העסקה האפשרית בין ארה”ב לאיראן יש כעת הרבה רעש, הדלפות, הצהרות סותרות ועשן פוליטי. על פני השטח הכל נראה מוכר: תוכנית הגרעין של טהראן, מצר הורמוז, סנקציות, נפט, טילים, חיזבאללה, חמאס, ביטחון ישראל.

אבל אם נסתכל רחב יותר, עולה שאלה אחרת: האם העסקה הזו היא חלק מאסטרטגיה אמריקאית רחבה יותר נגד סין?

איראן עבור בייג’ינג מזמן לא הייתה רק “עוד מדינה תחת סנקציות”.

זה היה עורף אנרגטי, מקור לנפט זול, צומת יבשתי וימי במזרח התיכון, וגם מרכיב חשוב בקשר האנטי-אמריקאי הגדול סין – רוסיה – איראן. לכן, הפנייה האפשרית של איראן ממשטר סנקציות סגור לשדה בינלאומי שקוף יותר עשויה לפגוע לא רק בטהראן, אלא גם במודל ההשפעה הסיני.

חשוב להבהיר מיד: לא מדובר בכך שאיראן כבר “נקנתה”, סין כבר “הפסידה”, וארה”ב שינתה את המזרח התיכון עם מזכר אחד. לא. העסקה עדיין לא הפכה למציאות סופית. רויטרס דיווח ב-12 ביוני 2026 שטראמפ דחה בחריפות את הגרסה האיראנית לתנאי ההסכם האפשרי, וכינה את הדיווחים על תנאים רווחיים מדי לטהראן כלא אמינים. לפי רויטרס, הצדדים דנים במזכר, סנקציות, כספים מוקפאים, מצר הורמוז והגבלות גרעיניות, אך התמונה הסופית עדיין נותרת שנויה במחלוקת.

לכן נכון יותר לדבר לא על עסקה שהושלמה, אלא על כוונה אסטרטגית אפשרית.

הנפט הסיני מאיראן: היכן מתחיל העצב הראשי

סין היא הקונה הראשי של הנפט האיראני. לפי ועדת הביקורת הכלכלית והביטחונית של ארה”ב-סין, הרכישות הסיניות מהוות כ-90% מהנפט האיראני המיוצא, ומכירות אלו מעניקות לטהראן עשרות מיליארדי דולרים בשנה. שם גם מצוין כי סין ואיראן חתמו בשנת 2021 על הסכם שותפות אסטרטגית כולל ל-25 שנה, הכולל שיתוף פעולה כלכלי, טכנולוגי והגנתי.

עבור בייג’ינג זו הייתה תוכנית נוחה.

איראן הייתה תחת סנקציות, כלומר מכרה נפט בזול יותר. סין יכלה לקנות אותו דרך מנגנונים אפורים, מתווכים, מכליות צללים ותוכניות שהקשו על הפיקוח המערבי. טהראן קיבלה כסף, בייג’ינג קיבלה משאב אנרגיה בהנחה, וארה”ב ראתה שהמשטר הסנקציות לא פועל במלואו.

אם העסקה האפשרית בין ארה”ב לאיראן אכן מחזירה את הנפט האיראני לשדה בינלאומי חוקי יותר, משתנה הלוגיקה של המסחר עצמו. הנפט הופך לגלוי יותר לבנקים, מבטחים, רואי חשבון, סוחרים ורגולטורים מערביים. סין אולי תוכל להמשיך לקנות נפט איראני, אבל כבר לא כקונה כמעט בלעדי מאזור אפור.

זה לא אומר שוושינגטון “לוקחת את הנפט מסין”. אבל זה עשוי לומר דבר אחר: ארה”ב מנסה להפוך את הגישה הסינית לנפט האיראני לפחות זולה, פחות סגורה ופחות נוחה פוליטית.

לישראל זו לא פרט כלכלי מופשט. הכסף מהנפט האיראני הוא לא רק תקציב טהראן. זה טילים, רחפנים, פרוקסי, חיזבאללה, חמאס, חות’ים, תשתית צבאית בסוריה, לבנון, תימן ועיראק. אם זרמי הכספים של איראן הופכים לשקופים יותר, זה משנה פוטנציאלית גם את שדה הביטחון סביב ישראל.

הורמוז כהודעה לבייג’ינג

מצר הורמוז הוא אחד ממעברי האנרגיה המרכזיים בעולם. כאשר איראן מאיימת על הורמוז או מגבילה בפועל את התנועה דרכו, זה לא רק מכה למערב. זה גם איתות לסין: בעל בריתכם יכול להשפיע על הנפט הגלובלי.

אבל כעת ארה”ב מנסה להראות את ההפך.

רויטרס דיווח ב-12 ביוני 2026 מפי שר האנרגיה האמריקאי כריס רייט, כי הצבא האמריקאי מסייע להוציא כ-7 מיליון חביות נפט ביום מהמפרץ הפרסי על רקע שיבושים הקשורים לסכסוך סביב איראן. רייט גם הצהיר כי הנפט האיראני כעת לא יוצא דרך הורמוז, אך וושינגטון מקווה לחידוש הזרם במקרה של הסכם דיפלומטי.

זהו רגע חשוב. ארה”ב מדגימה שהיא יכולה לא רק להפציץ, לאיים או להטיל סנקציות, אלא גם לנהל את המציאות האנרגטית של האזור. ואם הורמוז נפתח לא כניצחון של איראן, אלא כחלק מהסכם בתנאים המקובלים על וושינגטון, זה כבר איתות לא רק לטהראן.

זה איתות לבייג’ינג.

המשמעות של האיתות הזה פשוטה: נתיבי הים המרכזיים לא צריכים להפוך לכלי של פרוקסי או שותפים סיניים. במקרה של סכסוך גדול סביב טייוואן או בנקודה אחרת באסיה, סין מבינה היטב את תלותה בנתיבי הים. מצר מלאקה, הורמוז, הים האדום, האוקיינוס ההודי – זו לא גיאוגרפיה מספר לימוד, אלא עורקי הכלכלה הסינית.

לכן המשחק האמריקאי סביב איראן יכול להיקרא כך: וושינגטון מראה שהכללים בנקודות חנק אנרגטיות ייקבעו לא רק על ידי השוק, אלא גם על ידי הכוח הצבאי והדיפלומטי האמריקאי.

IMEC נגד “החגורה והדרך” הסינית

יש עוד שכבה – נתיבים.

סין קידמה במשך שנים רבות את “חגורה אחת, דרך אחת”, ובנתה רשת תשתיות השפעה מאסיה לאירופה, כולל המזרח התיכון. איראן הייתה צומת חשוב בתוכנית זו: מדינה בין מרכז אסיה, המפרץ הפרסי, הקווקז, טורקיה ואירופה.

אבל ארה”ב יחד עם הודו, שותפים ערביים, ישראל ואירופה מקדמים לוגיקה חלופית – מסדרון הודו – המזרח התיכון – אירופה, הידוע כ-IMEC. התיאור הרשמי של הפרויקט מדבר על מסדרון שאמור לקשר בין סחר ותשתיות של שלושה אזורים – הודו, המזרח התיכון ואירופה.

לישראל הנושא הזה חשוב במיוחד. בארכיטקטורה זו ישראל יכולה להיות לא פריפריה, אלא אחד הצמתים של מערכת סחר חדשה: הודו – המפרץ – ישראל – אירופה. זה לא רק כלכלה. זו דיפלומטיה, ביטחון, נמלים, רכבות, אנרגיה, שרשראות טכנולוגיות.

אבל יש בעיה: איראן, חיזבאללה, החות’ים והציר הרוסי-איראני הופכים את המסלול הזה לפגיע. אם האזור חי כל הזמן במצב של טילים, מצורים, התקפות ימיות ואיומים על מצרים, שום מסדרון לא עובד כפרויקט עסקי נורמלי.

לכן הניסיון האמריקאי האפשרי להוציא את איראן ממצב של “מבצר נצור” עשוי להיות לא רק בעל משמעות גרעינית. זה עשוי להיות חלק מהפינוי של המרחב לנתיבים שמתחרים ב”חגורה והדרך” הסינית.

חדשות ישראל Nikk.Agency בוחנת את הנושא הזה בהקשר הישראלי: אם המזרח התיכון הופך לא רק לשדה מלחמה, אלא גם לשדה לוגיסטי חדש, אז ישראל מקבלת הזדמנות לחזק את משמעותה. אבל אם איראן שומרת על טילים, פרוקסי ויכולת גרעינית, כל מסדרון יישאר מפה יפה על הנייר.

למה ארה”ב עשויה לרצות לפצל את הציר סין – רוסיה – איראן

עבור וושינגטון, האיום האסטרטגי הוא לא רק סין בנפרד, רוסיה בנפרד ואיראן בנפרד. הקשר ביניהם מסוכן יותר.

רוסיה מספקת תמיכה צבאית ופוליטית למחנה האנטי-מערבי. איראן מספקת פרוקסי, טילים, רחפנים ולחץ על ישראל. סין מספקת כלכלה, מסחר, רכישות נפט, טכנולוגיות ומשקל דיפלומטי.

אם איראן נשארת לחלוטין בתוך הציר הזה, הבעיה של ארה”ב וישראל הופכת לארוכת טווח. טהראן מקבלת כסף מסין, תמיכה צבאית ופוליטית מרוסיה, והיא עצמה ממשיכה ללחוץ על האזור דרך חיזבאללה, חמאס, החות’ים וקבוצות שיעיות.

אבל אם ארה”ב מציעה לאיראן יציאה כלכלית מהבידוד, היא יכולה לשחק על הסתירה הפנימית של המערכת האיראנית עצמה. לא כולם באיראן רוצים להיות שותף זוטר של סין ורוסיה. חלקים מהאליטה זקוקים לכלכלה, להשקעות, לגישה לשווקים, לעדכון טכנולוגי, לאפשרות למכור נפט ללא סיכון מתמיד.

כאן מופיעה הלוגיקה של “גזר ומקל”.

קודם כל לחץ צבאי, מכות, מצור, הדגמת שליטה על הים. לאחר מכן – עסקה, כסף, הקלות בסנקציות, לגליזציה בינלאומית. זה מאוד דומה לסגנון של טראמפ: לא לבנות דוקטרינה אידיאולוגית ארוכה, אלא ללחוץ עד שהצד השני מתחיל לראות בעסקה את הרע במיעוטו.

עם זאת, זה לא אומר שהסכמה בהכרח תעבוד.

היכן בגרסה זו האשליה המסוכנת

החלק החלש ביותר בתרחיש האופטימי הוא האמונה שניתן פשוט “לקנות” את איראן.

המערכת האיראנית היא לא חברה שהציעו לה השקעות והיא שינתה אסטרטגיה. יש שם את משמרות המהפכה, אידיאולוגיית המהפכה האסלאמית, תוכנית גרעין, תעשיית טילים, רשתות פרוקסי, זיכרון על יציאת ארה”ב מהעסקה הגרעינית הקודמת ופחד מכך שהוויתורים יתפסו כחולשה.

בנוסף, סין לא תיעלם מאיראן גם לאחר עסקה אפשרית. היא תישאר קונה, משקיעה ושותפה פוליטית גדולה. רוסיה גם תעשה הכל כדי לשמור על טהראן במסלול האנטי-מערבי.

יש גם סיכון ישראלי.

אם העסקה פשוט תפשיר כספים, תסיר חלקית סנקציות ותיתן לאיראן הפוגה, אך לא תשמיד את הפוטנציאל הגרעיני, לא תגביל טילים ולא תחסום מימון לפרוקסי, אז זה לא יהיה מכה לציר, אלא הפסקה לפני המלחמה הבאה. ישראל כבר עברה מצבים דומים, כאשר בירות מערביות שמחו על דיפלומטיה, וטהראן ניצלה את הזמן לחיזוק יכולותיה.

רויטרס דיווח ב-11 ביוני כי השיחות בין ארה”ב לאיראן כללו דיון במיליארדי דולרים של כספים איראניים מוקפאים, והצדדים המשיכו להחליף הודעות על פרטי המזכר על רקע העימות המתמשך.

לכן עבור ישראל השאלה נשמעת קשה: מה בדיוק מקבלת איראן ומה בדיוק היא חייבת לתת?

לא להבטיח. לא להקפיא לזמן מה. לא להסתיר. אלא באמת לתת.

ישראל בין סיכוי לאיום

עבור ישראל, העסקה האפשרית בין ארה”ב לאיראן יש לה שני צדדים.

בתסריט המסוכן איראן מקבלת כסף, הנפט חוזר לשווקים, הסנקציות נחלשות, והתשתית הגרעינית והטילית נשמרת תחת ניסוחים דיפלומטיים. אז חיזבאללה, חמאס, החות’ים ופרוקסי איראניים אחרים מקבלים חמצן, וישראל עומדת בפני איום ישן באריזה חדשה.

בתסריט המועיל קורה משהו אחר. הזרמים האיראניים הופכים לשקופים יותר. סין מאבדת חלק מהגישה הבלעדית לנפט האיראני. רוסיה מקבלת שותף פחות אמין. הורמוז חוזר לשליטה בינלאומית קשוחה יותר. בתוך איראן מתגבר הקונפליקט בין פרגמטיסטים כלכליים לאידיאולוגים צבאיים. והפרוקסי האזוריים מקבלים פחות חופש למלחמה.

ההבדל בין שני התסריטים הללו עצום.

במקרה הראשון העסקה מסוכנת לישראל. בשני – היא עשויה להיות תחילת הפיצול של הציר שנבנה במשך שנים נגד ארה”ב, ישראל והמערב.

חדשות ישראל Nikk.Agency סבורה שהקהל הישראלי צריך להסתכל על הנושא הזה לא רק דרך השאלה “האם איראן תהיה קרובה יותר לפצצה”. זו השאלה המרכזית, אבל לא היחידה. צריך להסתכל רחב יותר: מי שולט בנפט, בכסף, במצרים, בנתיבים, בנמלים, בפרוקסי ובמסדרונות הסחר העתידיים.

כי שם היום נקבעת הארכיטקטורה החדשה של המזרח התיכון.

הנמען הראשי עשוי לא להיות טהראן

אם האסטרטגיה האמריקאית אכן קיימת בצורה כזו, אז העסקה האיראנית מכוונת לא רק לטהראן. הנמען הראשי שלה עשוי להיות בייג’ינג.

סין השתמשה במשך שנים רבות באיראן כקב אנרגטי, שותף סנקציות וצומת השפעה במזרח התיכון. אם ארה”ב משנה את הכללים ומעבירה את איראן מאזור אפור סגור לשדה בינלאומי מבוקר, בייג’ינג מאבדת חלק מהצל הנוח שלה.

אבל זו עדיין היפותזה, ולא סיום מוכח.

ארה”ב עשויה לתכנן משחק גדול, אבל איראן עשויה לשבש אותו. סין עשויה להסתגל. רוסיה עשויה להצית חזיתות שכנות. ישראל עשויה לא לקבל את העסקה אם היא תשאיר לטהראן יותר מדי אפשרויות למלחמה חדשה.

לכן המסקנה הנכונה נשמעת זהירה, אבל קשה: העסקה האפשרית של ארה”ב עם איראן עשויה לא להיות מתנה לטהראן, אלא ניסיון לשנות את כללי המשחק עבור סין. אבל עבור ישראל לעסקה כזו יש משמעות רק במקרה אחד – אם היא באמת מחלישה את המכונה הצבאית האיראנית, ולא רק קונה הפסקה יפה לפני הפיצוץ הבא.

השאלה היא לא אם איראן תחייך בשולחן המשא ומתן.

השאלה היא מי אחרי העסקה ישלוט בכסף, בנפט, בטילים ובנתיבים.