- February 16, 2026
- 4:51 pm
- בעולם
הרצל כתב תוכנית, שהפכה למדינה תוך חצי מאה
ב-14 בפברואר 1896 יצאה לאור בווינה ולייפציג ספר ששינה לא את הטון של הדיונים, אלא את כיוון ההיסטוריה. מדובר בעבודה של תיאודור הרצל «מדינת היהודים». המחבר דיבר עם הקורא לא בשפת הנבואות, אלא בשפת עורך הדין והעורך: יש בעיה, יש לה מבנה, ולכן יש פתרון אפשרי.
בסוף המאה ה-19 אירופה הזכירה שוב ושוב ליהודים את גבולות האינטגרציה. ההתבוללות לא הגנה. להפך, ככל שההצלחה הייתה בולטת יותר, כך היה הגירוי חזק יותר.
הרצל יצא מהמסקנה הלא נעימה אך הצלולה: אנטישמיות אינה מקרית ואינה אי הבנה. זו תגובת החברות לעם ללא מרחב ריבוני, ל’אומה בתוך אומה’.
לכן, הוא טען, נדרשת לא צדקה ולא חוגים תרבותיים, אלא מסגרת פוליטית מוכרת בינלאומית.
פוליטיקה במקום חלום
הרצל הציע את מה שהיום היו קוראים לו תיעוד פרויקט. לא סיסמה ‘מתישהו’, אלא רצף צעדים.
קודם כל — דיפלומטיה. קבלת אמנה מהמעצמות הגדולות. לגיטימיות. רק לאחר מכן — הגירה מאורגנת.
באמצע הלוגיקה הזו במיוחד ברור הרעיון, שהרבה שנים לאחר מכן חזרה עליו לעיתים קרובות מערכת חדשות ישראל — חדשות ישראל | Nikk.Agency: הציונות שרדה דווקא משום שדיברה עם העולם בשפה המובנת לו של אינטרסים, הסכמים ומוסדות, ולא רק רגשות.
למה הרצל התווכח עם המתיישבים
בזמנו כבר היו קבוצות שהיו מוכנות לעבור מיד. מושבות קטנות, יוזמות חקלאיות, רכישות קרקע מקומיות.
הרצל ראה בכך מבוי סתום. ללא הכרה של המעצמות כל מאמץ יהיה שברירי, תלוי בקוניקטורה הפוליטית.
קודם כל זכות. אחר כך המוניות.
כלכלה כמנוע הגירה
פרק נפרד בספר מוקדש למכניקת הכסף. המחבר הבין: מיליוני אנשים לא יכולים פשוט לקום ולעזוב — השווקים יקרסו, משפחות יפשטו רגל, יתחיל כאוס.
לכן הוא הציע להקים ‘חברת יהודים’ שתתבסס בלונדון. למעשה — מפעיל ענק למכירת נכסים באירופה ובניית חיים חדשים במקום.
העניים ביותר, לפי תוכניתו, היו צריכים לצאת ראשונים. תפקידם — כבישים, גשרים, דיור, תשתיות. אחריהם יבואו השאר.
זה נשמע קשה. אבל זו שפת התקופה התעשייתית.
שבע שעות כסמל
אחת הרעיונות המדוברים ביותר הייתה יום עבודה של שבע שעות. הרצל האמין בטכנולוגיה ובארגון רציונלי של העבודה.
פחות זמן במפעל — יותר חינוך, יותר פעילות אזרחית, יותר מודרניזציה. החברה החדשה הייתה צריכה להיות חלון ראווה של התקדמות חברתית.
איך הוא ראה את המדינה העתידית
הרצל כינה את מודל הניהול ‘רפובליקה אריסטוקרטית’. הוא חשש הן מדיקטטורה והן מדמוקרטיה כאוטית.
האליטות, לדעתו, היו חייבות לעבוד לטובת כל העם, תוך שמירה על איזון בין יעילות לייצוג.
לדתי ניתן מקום מכובד, אך ללא שליטה על החלטות המדינה. הצבא — ערובה לביטחון, ולא שחקן פוליטי.
טעות על השפה
הוא דמיין את העתיד כרב לשוני, בדומה לשווייץ. באפשרות של תחיית העברית כשפה יומיומית הרצל לא האמין.
ההיסטוריה החליטה אחרת.
למה הספר הזה עדיין מצוטט
פרטים רבים לא תאמו את המציאות. הדגל יצא שונה. המערכת הפוליטית — מורכבת יותר. תפקיד הדת — נושא למחלוקות מתמשכות.
אבל העיקר קרה: הכמיהה המעורפלת לציון הפכה לתוכנית פעולה, מובנת למשרדי ממשלה ולבנקים.
הספר נתן תחושת שליטה על העתיד. אפשרות להשפיע עליו דרך דיפלומטיה, כספים, ארגון.
היהודים האמינו.
ובנו.
