יהודים וריבונות אוקראינית: תגובת הקהילות היהודיות וישראל להכרזת ריבונות המדינה של אוקראינה ב-16 ביולי 1990 – כפי שקרה

16 ביולי 1990 קיבל הסובייט העליון של ה-SSR האוקראיני (המושב ה‑XII) את ההצהרה על ריבונות מדינת אוקראינה – מסמך מכריע שהכריז על עליונות וריבונות הרפובליקה האוקראינית בתחומי המדינה.

ההצהרה לא הכריזה על פרישה מיידית מהברית המועצות, אך קבעה את עדיפות החוקים האוקראיניים, את הזכות לכוחות מזוינים עצמאיים, לבנק לאומי, למטבע עצמאי ולסטטוס נייטרלי וללא נשק גרעיני. זה היה הצעד הראשון לקראת עצמאותה של אוקראינה, שזכה להדים נרחבים הן בתוך המדינה והן בחו”ל.

מחקר זה מוקדש לתגובות להצהרה זו מצד הקהילה היהודית באוקראינה, תתי־העדות היהודיות מחוץ לברית המועצות (ארה”ב, קנדה ועוד), וכן מצד מדינת ישראל.

נבחן האם היו תגובות רשמיות או בלתי־רשמיות של ארגונים יהודיים, נתייחס להשתתפות יהודים־חברי פרלמנט בהכנת המסמך, נבחן את תחושות האוכלוסייה היהודית באוקראינה (תקוות וחששות), ונברר האם נושא יהודי עלה בדיונים ובטקסט ההצהרה.

תגובת הקהילה היהודית באוקראינה

בתוך אוקראינה, אימוץ ההצהרה על ריבונות זכה לעניין ולתמיכה מצד ארגונים יהודיים ופעילים בתחילת דרכם. סוף שנות ה‑80 – תחילת שנות ה‑90 התאפיינו בתחייה לאומית־תרבותית של החיים היהודיים באוקראינה על רקע ההקלות בצנזורה הסובייטית. כבר עד סוף 1990 התפרסמו ברפובליקה 13 עיתונים ומגזינים יהודיים ב‑8 ערים, פעלו אגודות לתרבות יהודית וחוגי יידיש ועברית.

מנהיגים יהודים בציבור ראו בדמוקרטיזציה ובריבונות אוקראינה הזדמנות לפיתוח התרבות היהודית ולהגנה על זכויות. למשל, אגודת התרבות היהודית בקייב וארגונים דומים בערים אחרות נטלו חלק פעיל בחיים הציבוריים ושיתפו פעולה עם התנועות הדמוקרטיות באוקראינה.

תפקיד מרכזי מילא הקמת מועצת הלאומיות של רוּך ב»רוּך לעם« – התנועה הדמוקרטית ההמונית למען רפורמות וריבונות אוקראינה. אחד היזמים והמנהיגים של היוזמה הזו היה פעיל יהודי קייבי, אלכסנדר בוראקובסקי, שנבחר ליו”ר (משותף) של מועצת הלאומיות. בהנהלת המועצה נכח גם הדיסידנט ופעיל זכויות האדם יוסף זיסלס, שבהמשך סיפר:

«ברוּך הייתי פעיל מאוד, וייסדתי את מועצת הלאומיות ברוּך».

מועצת הלאומיות שימשה ערוץ תקשורת בין תנועת רוּך הדמוקרטית־לאומית לבין המיעוטים הלאומיים, כולל יהודים. רוּך הכריזה כבר מההתחלה על עקרון האחדות הרב־לאומית ואי־קבלת אנטישמיות. בכנס ההקמה של רוּך (ספטמבר 1989) התקבלה החלטה שקראה לאזרחי אוקראינה לגנות בתוקף כל גילוי שנאה לאומית ואנטישמיות:

«עלינו לעמוד להגנת כבוד העם היהודי, תרבותו, השכלתו ודתו»

כאשר הסובייט העליון של ה-SSR דן בפרויקטים של ההצהרה על ריבונות (קיץ 1990), נציגים יהודים לא נשארו אדישים. אף על פי שלא הוגשו “תיקונים יהודיים” ספציפיים, עקרונות השוויון והגנת המיעוטים הלאומיים, אשר נאבקו גם על ידי פעילים יהודים, נכללו במסמך.

לאחר אימוץ ההצהרה, רבים ממנהיגי הקהילה היהודית באוקראינה בירכו על הצעד בפומבי. למשל, עורך העיתון היהודי הלקובוני “שofar” אלכסנדר ליזן הצהיר כי עבורו, כיהודי, השתתפות בתחייה הלאומית של אוקראינה היא:

«הזדמנות זהב… לסייע לרוּך להביא להתעוררות העם – לא רק ליהודים, אלא גם לרוסים, אוקראינים, פולנים, הונגרים, לכולם».

הוא וכמה פעילים נוספים (כגון בוריס דובריבקר באודסה) החליטו במודע להישאר באוקראינה ולא להגר, בדיוק כי האמינו בכיוון הדמוקרטי והריבונותי ובהשיפור במצבם של יהודי המדינה.

ארגונים יהודיים החלו לשתף פעולה עם ארגונים אוקראיניים

החברה התרבותית היהודית של קייב, למשל, תמכה ביוזמות תנועת רוח: בשנת 1990 היא קראה ליהודים להצטרף לרוח או לפחות להשתתף בפעילויות שלה. באותה שנה תרמה החברה כסף להקמת אנדרטה לזכר קורבנות הרעב ההמוני של 1932–33 בקייב — אות לסולידריות עם כאבם של האוקראינים.

בלבוב הוקם הארגון המשותף הראשון “אוקראינה-ישראל”, אשר יזם הצבת אנדרטה לזכר 136 אלף היהודים — קורבנות גטו לבוב.

דוגמאות אלו מראות כי תגובת הקהילה היהודית באוקראינה להכרזת הריבונות הייתה ברובה חיובית ופעילה. היהודים האוקראינים ראו בקו הפוליטי החדש הזדמנות לתחייה קהילתית ולשיפור היחסים עם הלאום הדומיננטי — על בסיס כבוד הדדי.

כפי שציין אז אלכסנדר בורקובסקי, “אוקראינה כיום היא הרפובליקה היחידה שבה יהודים יכולים לחיות בשלווה”.

באופן כללי, הקהילה היהודית באוקראינה קיבלה את הכרזת הריבונות בהתלהבות ובהקלה יחסית.

לכך תרמו מחוות פומביות מצד מנהיגים אוקראינים. כבר בסתיו 1991, שנה לאחר ההכרזה, יו”ר הפרלמנט לאוניד קרבצ’וק ביקש סליחה בשמה של אוקראינה מהעם היהודי על מקרי שיתוף הפעולה של אוקראינים עם הנאצים.

צעדים כאלה, שהיו בלתי נתפסים בעידן הסובייטי, היו מכריעים בבניית אמון. אישים בולטים מקרב מתנגדי המשטר לשעבר — ויאצ’סלב צ’ורנוביל, יבגן סברסטיוק, איוואן דזיובה ואחרים — דיברו בגלוי על הצורך בנורמליזציה של יחסי אוקראינה–יהודים, וקראו לכל הכוחות הפוליטיים להבין: “אוקראינה צריכה להיות ביחסים תקינים עם ישראל ועם העם היהודי העולמי”.

הצהרות אלו פורסמו בהרחבה בתקשורת האוקראינית, והתקבלו על ידי הקהילה היהודית כאות ביטחון בתקופה החדשה של אוקראינה.

תגובת התפוצה היהודית ומדינת ישראל

בתפוצה היהודית מחוץ לברית המועצות עקבו בדריכות אחר האירועים באוקראינה, אף כי לא התקבלה עמדה ברורה מיד.

בשנת 1990 התמקדה פעילות הארגונים היהודיים מעבר לים במצב הכללי בברית המועצות – הגירה של יהודים סובייטיים, מאבק באנטישמיות וחידוש הקשרים עם קהילות יהודיות באזורים שונים של ברה”מ.

עם זאת, הכרזת הריבונות של אוקראינה זכתה לתשומת לב ולהערכה. השלטונות הצהירו על מחויבותם לזכויות המיעוטים – והדבר התקבל באופן חיובי בזירה הבינלאומית.

כך, ועדת הקונגרס האמריקאי לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (CSCE) קבעה בתחילת 1992:

“יחסה של אוקראינה למיעוטים מעורר אופטימיות; אוקראינה, בניגוד לרפובליקות סובייטיות אחרות, נמנעה ברובה מעימותים אתניים. נשמר שלום בין-עדתי”.

בדו”ח זה צויין גם שיפור מהותי של אוקראינה בעמידה בהתחייבויות כלפי זכויות אדם במסגרת הארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE).

יש לציין כי בין משקיפי זכויות האדם העצמאיים באוקראינה בתחילת שנות ה־90 פעלו גם נציגים של התפוצה היהודית: איגוד המועצות של יהודי ברה”מ (UCSJ) הקים לשכה אוקראינית-אמריקאית למעקב אחר זכויות אדם, שדיווחה על מגמות חיוביות במדינה החדשה. לפי פרסומיהם, מדיניות המדינה כלפי יהודים השתפרה באופן משמעותי: אנטישמיות ממסדית נעלמה, החלה תחייה תרבותית יהודית, והממשל הביע תמיכה בזכויות תרבותיות של מיעוטים.

העיתונות המערבית סיקרה את מצב היהודים באוקראינה בזמן תהליך העצמאות

כך למשל, העיתון Los Angeles Times פרסם באביב 1991 כתבה נרחבת תחת הכותרת “Changing Lifestyles: Some Jews Forgo Israel’s Promise and Elect to Stay in Ukraine”.

בכתבה צויין כי התנועה הדמוקרטית רוך הצליחה לרכוש את אמונם של חלק מהיהודים, עד כדי כך שרבים מהם בחרו “להישאר ולהוביל את תחיית התרבות היהודית באוקראינה – לראשונה מזה עשרות שנים”, במקום להגר. הובאו גם נתונים: בשנת 1990 עלו 58,528 יהודים מאוקראינה לישראל, אך אלפים נותרו.

הכתבה הדגישה שרוך גינתה אנטישמיות, וארגונים יהודיים עודדו הצטרפות של יהודים לתנועה, מתוך תקווה להבטיח זכויותיהם במדינה חדשה. הדיווחים הללו עיצבו בקרב יהדות ארה”ב גישה זהירה-אופטימית כלפי אוקראינה.

בישראל, בשלב זה, לא נמסרה הצהרה פומבית על הכרזת הריבונות – טרם כינון קשרים רשמיים עם רפובליקות סובייטיות. ובכל זאת, הקשרים הלא-רשמיים התקיימו.

בשנים 1990–1991 הגיעו מאות אלפי עולים מברה”מ, חלק ניכר מהם – ילידי אוקראינה.

לישראל היה אינטרס מובהק בהבטחת שלומם של יהודים במדינות ברה”מ לשעבר. אוקראינה נראתה מבטיחה: לא נרשמו עימותים אתניים חמורים, והאנטישמיות נותרה בשוליים.

העיתונות בישראל הדגישה שאוקראינה פועלת במתינות ובדגש אזרחי, ומצהירה על הגנה לכלל האוכלוסייה. כבר אז נרשמו מגעים דיפלומטיים בלתי-רשמיים עם בכירים אוקראינים.

על פי עדויות, כבר ב־1991 ביקרו דיפלומטים מישראל בקייב ונפגשו עם נבחרי ציבור ועיתונאים. הם דיווחו כי האנטישמיות אינה זוכה לתמיכה רשמית, והמיעוטים חשים ביטחון יחסי.

עם זאת, ישראל נקטה קו זהיר ולא מיהרה להכיר בעצמאות הרפובליקות הסובייטיות, עד לקבלת עמדת ארה”ב.

לאחר משאל העם בדצמבר 1991, ישראל מיהרה להכיר באוקראינה (26 בדצמבר) – והיחסים הדו-צדדיים התפתחו במהירות.

מדינת ישראל ראתה באוקראינה בית ליוצאי העלייה, ושותפה אזורית חשובה. כבר בראשית שנות העצמאות, אוקראינה תמכה בהחזרת היחסים בין ברה”מ לישראל, וקידמה יחסים דו-צדדיים (כגון הקמת אגודת הידידות אוקראינה–ישראל בלבוב ב-1990).

התמונה הכללית ברורה: ישראל והתפוצה קיבלו את הכרזת הריבונות באוקראינה בזהירות אך בתקווה.

יהודים ברחבי העולם תמכו, בגלוי או בשתיקה, בשאיפתה של אוקראינה לעצמאות ודמוקרטיה שתכבד את זכויות היהודים.

לקריאה מלאה:

https://nikk.agency/he/jews-and-ukrainian/

השתתפות חברי פרלמנט יהודים במועצת העל העליונה של אוקראינה הסובייטית (ברית המועצות)

במועצת העל העליונה של אוקראינה הסובייטית בכינוס השנים עשר (שנבחרה באביב 1990) היו נציגים רבים של מיעוטים לאומיים – רוסים, פולנים, יהודים, טטרים, ארמנים ואחרים. קשה לקבוע את מספרם המדויק של חברי פרלמנט ממוצא יהודי, שכן לעיתים לא צוינה הלאומיות בביו של הנבחרים.

ובכל זאת, מקורות מאפשרים לקבוע ש-יהודים היו בפרלמנט ושיחקו תפקיד פעיל.

כך, בקייב ב-1990 נעשה ניסיון להקים “מועצה יהודית של אוקראינה” בלתי פורמלית – איגוד של חברי פרלמנט ואנשי ציבור יהודים. על פי נתונים ארכיוניים, תוכנן לכלול בה כ-20 חברי פרלמנט.

משמעות הדבר היא שלפחות כ-20 חברי מועצה עליונה היו ממוצא יהודי. רובם נבחרו מהערים הגדולות והתעשייתיות או מרכזים מדעיים (כמו קייב, חרקוב, אודסה, דנייפרופטרובסק ועוד) – אזורים עם אוכלוסייה יהודית משמעותית.

חלק מהיהודים היו באופוזיציה הדמוקרטית, אחרים ברוב הקומוניסטי – אך בנושא הריבונות, הם הצביעו פה אחד בעד. הצהרת הריבונות ב-16 ביולי 1990 התקבלה ברוב של 355 נגד 4, וכל היהודים ככל הנראה היו בצד התומך.

לגבי השתתפות בכתיבת ההצהרה – בצד האופוזיציוני עמד המשפטן סרגיי חולובאטי (אוקראיני), ובצד הנהגת המועצה פעלה קבוצת עבודה. לא היו נציגים יהודים מובהקים בקבוצה זו. אך רעיונות החשובים לאוכלוסייה היהודית באו לידי ביטוי בטקסט, תודות לרוח שיתוף פעולה שהביאה גם פעילותם של יהודים בתנועת רוה.

במהלך הדיונים דרשה “המועצה העממית” לכלול בהצהרה עקרונות של זכויות אדם ושוויון לאומי. לדברי עדים, המושב התקיים בלחץ מהרחוב – מול הפרלמנט התקיימו הפגנות בדרישה לריבונות. באווירה כזו התקבלו ניסוחים שוויוניים כמעט פה אחד.

ב-מבוא להצהרה נאמר שכל הכוח במדינה שייך לעם אוקראינה, ובסעיף האזרחות: ״כל האזרחים שווים בפני החוק, ללא קשר למוצא, מעמד חברתי או כלכלי, שייכות גזעית ולאומית, מין, חינוך, השקפות פוליטיות, אמונה דתית…״. בהמשך הודגש שכל האזרחים מכל הלאומים הם חלק מעם אוקראינה. סעיפים אלו ישירים ורלוונטיים עבור היהודים: שוויון ללא קשר ללאום או דת – אוקראינה החדשה שוללת אפליה נגד יהודים. לכן אין פלא שיהודים בפרלמנט הצביעו בעד.

לסיכום: יהודים לא היו מודרים מהתהליך ההיסטורי. הם תמכו, הצביעו, ותרמו להיווצרותה של אוקראינה ריבונית. חלקם היו קומוניסטים-רפורמטורים, אחרים באופוזיציה הדמוקרטית. אך העיקרון המאחד היה: אוקראינה ריבונית תהיה מדינה של הזדמנויות שוות לכל הלאומים – רעיון שיהודים שותפים לו ודחפו אותו קדימה.

תקוות ודאגות של יהודי אוקראינה עם הכרזת הריבונות

הכרזת הריבונות של אוקראינה עוררה בקרב האוכלוסייה היהודית רגשות מעורבים – תקווה לשינוי חיובי, לצד חשש מהעתיד הבלתי נודע.

מצד אחד, ההצהרה הבטיחה בסיס משפטי איתן להגנה על זכויות היהודים כמיעוט לאומי. לראשונה מזה שנים רבות הובטחו שוויון וחופש דת ברמה כה גבוהה. יהודי אוקראינה, שזה עתה יצאו מתקופת אנטישמיות ממוסדת (כגון “משפט הרופאים” ו”תעמולה אנטי-ציונית” בשנות ה־70–80), חוו זאת כמשב רוח רענן של חירות.

התקוות נסבו בראש ובראשונה על כך ש-“אוקראינה לא תקיים עוד מדיניות מפלה”. ואכן, זמן קצר לאחר העצמאות התקבלו צעדים מעשיים: בנובמבר 1991 – הצהרת זכויות הלאומים, ביוני 1992 – חוק המיעוטים, שהבטיח זכויות שפה, תרבות ודת. צעדים אלו חיזקו את האמון בכנות הכוונות הממשלתיות.

מנהיגים יהודים ציינו כי האנטישמיות הממלכתית נעלמה, והנהגת המדינה הפגינה כבוד לתרבות היהודית ולזיכרון הקולקטיבי (כגון השתתפות בטקסי זיכרון בבאבי יאר, תחילת דיאלוג עם ישראל וכו’). צעירים רבים ראו בכך פתח לעתיד יהודי באוקראינה.

כפי שצוין, חלק מהאינטליגנציה היהודית בחרו להישאר באוקראינה ולבנות את עתידם בה. רבים האמינו ש-אוקראינה העצמאית יכולה להיות בית דמוקרטי לבני כל הלאומים. ואכן, בשנים הראשונות לעצמאות ניכרה פריחה של חיים יהודיים: נפתחו בתי ספר, ספריות, תיאטראות יהודיים, הופקו סרטים וספרים יהודיים, ונוצרו קשרים עם תפוצות העולם.

מאידך, לרבים בקהילה היהודית היו חששות על רקע ניסיון העבר וחוסר הוודאות של 1990. ראשית, המצב הכלכלי והפוליטי היה מעורער, התפרקות השוק הסובייטי איימה במשבר כללי.

רבים חששו מהתעוררות רגשות לאומניים או חיפוש “שעיר לעזאזל”. כפי שטען הפעיל מקייב בורקובסקי, הגירה רחבה התרחשה לא רק בגלל הזדמנויות חדשות, אלא גם בגלל “אי הוודאות הפוליטית, קשיים כלכליים ובעיות סביבתיות (צ’רנוביל)”.

שנית, שררה חוסר אמון כלפי “האדם ברחוב” – ההמון.

לדבריהם של יהודים שנותרו: “אנחנו סומכים על רוה, אבל לא בטוחים באזרחים הפשוטים”. פחד זה נשען על זיכרונות הפוגרומים ההיסטוריים, שהתרחשו לרוב עם גיבוי בשתיקה מצד השלטון.

למרות הצהרות המדינה בעד זכויות יהודים, השאלה נותרה – מה חושב הציבור? בהובלת ממשלה דמוקרטית ננקטו צעדים: נעצרו ניסיונות ארגון הימין הקיצוני הרוסי “פאמיאט” לפתוח סניפים באוקראינה; המשטרה אבטחה בתי כנסת במקרה של איומים אנונימיים וכו’.

למזלנו, לא התרחשו מקרי אלימות אנטישמיים חמורים ב־1990–1991. ובכל זאת, תחושת דאגה נותרה, כפי שמעידה היקף ההגירה.

בסוף 1991 – לאחר משאל העם – הפחדים של הקהילה היהודית החלו להתפוגג.

אוקראינה התגלתה כמדינה שקטה וסובלנית יחסית. לפי דוחות מומחים בינלאומיים מ־1992, אוקראינה הוזכרה כ-“מודל לדו-קיום אתני” בזכות היעדר עימותים אתניים.

גם היהודים הבינו שחששותיהם הקשים לא התממשו. להפך – באמצע שנות ה־90 התברר כי רמת האנטישמיות ירדה הן במישור הרשמי והן בחיי היומיום.

לפי נתוני הקונגרס היהודי האירו-אסייתי, מאז ראשית שנות ה־90 חדלו מקרים של אפליה ממוסדת; האנטישמיות עברה לשוליים – עיתונות קיצונית קטנה או בודדים רדיקליים. וכל זה היה תוצאה של הבסיס שנקבע עוד ב־1990–91. לפיכך, התקוות של הקהילה היהודית בעקבות הכרזת הריבונות התממשו ברובן, והדאגות שככו.

סיכום

הכרזת הריבונות של אוקראינה ב-16 ביולי 1990 הייתה רגע מכונן לא רק עבור העם האוקראיני, אלא גם עבור כל הקהילות הלאומיות ברפובליקה, ובפרט הקהילה היהודית. מניתוח הנתונים עולה מספר מסקנות:

• תגובתם של הארגונים היהודיים, הן ברמה הפורמלית והן הבלתי רשמית, הייתה ברובה חיובית. פעילים יהודים לקחו חלק פעיל בתהליכי הפרסטרויקה והמעבר לריבונות, מתוך ראייתם כהזדמנות להבטיח זכויות מיעוטים. כבר בשנת 1990 שיתפו ארגונים יהודיים בקייב, לבוב, אודסה ועוד פעולה עם תנועת “רוה” במאבק נגד אנטישמיות ובתמיכה בעקרונות הדמוקרטיה. אף אחד מהארגונים היהודיים המרכזיים באוקראינה לא התנגד להצהרה – רבים אף הביעו תמיכה פומבית בה. במסמך עצמו זיהו היהודים התחייבות לשוויון. מחוץ לאוקראינה, גופים יהודיים בינלאומיים (כגון הקונגרס היהודי העולמי והוועד היהודי האמריקאי) לא פרסמו הצהרות ממוקדות על אוקראינה ב-1990, שכן עסקו בכלל המרחב הסובייטי. עם זאת, ההתייחסות שלהם הייתה עקיפה וחיובית – פעילים יהודיים לציון זכויות האדם הדגישו כי אין סימנים לפוגרומים או רדיפות על רקע עליית הלאומיות האוקראינית. מדינת ישראל שמרה על נייטרליות רשמית ב-1990, אך מיד לאחר משאל העם ב-1 בדצמבר 1991 הייתה בין הראשונות שהכירו באוקראינה החדשה – מה שמעיד על אמון והכרה בה כמדינה ידידותית שבה ליהודים אין רדיפה.

• חברי פרלמנט יהודים נטלו חלק בתהליך ניסוח וקבלת ההצהרה, אף כי לא היו “מחברים יהודים” מובהקים. הייתה נוכחות משמעותית של יהודים בפרלמנט של ה-URSS (הכנסת ה-12): לפי הערכות – כמה עשרות חברים ממוצא יהודי. הם פעלו בסיעות פוליטיות שונות, אך תמכו פה אחד בריבונות. ניתן לומר כי תרומתם של היהודים לעקרונות ההצהרה באה לידי ביטוי בנוסח המדגיש את אופייה הרב-לאומי והדמוקרטי של אוקראינה. היהודים, יחד עם בני מיעוטים אחרים, שימשו כ”מצפון הפרלמנט”, שהזכיר לרוב את חשיבות הסובלנות והפלורליזם.

• הקהילה היהודית באוקראינה קיבלה את ההצהרה ברגשות מעורבים, אך עם רוב של תקווה. רבים מהיהודים ראו בה צעד מבורך לעבר חופש, תחייה תרבותית ודתית. מנהיגים יהודים דיברו על עידן חדש של שיתוף פעולה בין יהודים לאוקראינים. עם זאת, התלוו לכך גם חששות – זיכרונות מהעבר, מצב כלכלי רעוע וגילויי קיצוניות מסוימים עוררו דאגה. החששות התחזקו בשל המשך גל ההגירה: בשנת 1990 בלבד, יותר מ-58 אלף יהודים היגרו לישראל. ובכל זאת, כ-400 אלף יהודים נשארו באוקראינה, ובסוף 1991 כבר היה ברור כי מצבם משתפר – המדינה הבטיחה הגנה על מיעוטים, לא היו עימותים אתניים ואנטישמיות גונתה באופן פומבי על ידי כל הכוחות המרכזיים. הצהרות של פעילים יהודים מאותה תקופה שיקפו מצב רוח של אופטימיות זהירה. הנוסח המקובל היה: “נכון, יש סיכונים – אך לא ניתן לפספס את ההזדמנות לחיים ראויים במולדתנו”. ההיסטוריה הוכיחה שתחושת תקווה זו התממשה – היהודים באוקראינה העצמאית זכו להזדמנויות שלא היו קיימות בברית המועצות.

• “הנושא היהודי” נכלל בהצהרה ובדיונים סביבה בעקיפין – דרך עקרונות כלליים של שוויון וחירות. לא נזכרים שם במפורש היהודים או האנטישמיות – וזה טבעי, שכן ההצהרה הייתה כללית ואוניברסלית. עם זאת, הרוח הכללית של המסמך – הקמת מדינה ללא אפליה, עם התחייבות לכל התרבויות – העידה כי גם האינטרסים של הקהילה היהודית נלקחו בחשבון. ההצהרה הכינה את הקרקע לחקיקה נוספת בנושא זכויות מיעוטים וחופש דת. בדיונים סביב ההצהרה, נציגי המחנה הדמוקרטי הדגישו לא אחת כי אוקראינה העצמאית צריכה לשמש מודל לדו-קיום אתני – במיוחד על רקע הסכסוכים ברפובליקות אחרות. קונצנזוס זה סייע להימנע מהצהרות על “לאום בכיר” – אוקראינה הוצגה כבית משותף לכל אזרחיה, דבר שהיה בעל משמעות מיוחדת ליהודים.

לסיכום, ניתן לקבוע כי הקהילה היהודית באוקראינה קיבלה את הכרזת הריבונות בתמיכה ובמעורבות פעילה, כמי שרואה בה ערובה לשינויים דמוקרטיים וביטחונה של המיעוט היהודי.

הקהילות היהודיות בעולם וישראל – גם ללא תגובות רשמיות מיידיות – קיבלו בחיוב את לידתה של אוקראינה הריבונית, במיוחד לאור המחויבות של מנהיגיה לערכי סובלנות ודו-קיום.

אירוע ה-16 ביולי 1990 היה גם נקודת מפנה בהיסטוריה היהודית באוקראינה: הוא סימן את תחילתו של שלב חדש ביחסים האוקראינים-יהודיים, המבוסס על שותפות, הבנה הדדית וכבוד, כפי שמעידים המסמכים וההתפתחויות שבאו לאחר מכן.