- February 11, 2026
- 6:43 pm
- ישראל
לשלוח אותם לפוטין – הפתרון, כמובן, הכי פשוט, אבל…
ב-10 בפברואר 2026, בירושלים, בישיבת ועדת הכנסת לעלייה, קליטה ותפוצות דנו לא ב”מדיניות הגיאופוליטית הכללית”, אלא בצרה ספציפית: הפנסיות מרוסיה הפסיקו להגיע לאלפי עולים-פנסיונרים בישראל.
בנאום הרשמי זה נשמע לעיתים קרובות כ”שרשרת העברות”, “נהלי בנק”, “ציות”.
אבל הסיבה האמיתית לא מוסתרת בחשבונאות. היא במלחמה שהחלה רוסיה הפוטינית נגד אוקראינה, ובשרשרת הסנקציות שהמלחמה הזו בהכרח מפעילה.
מה שנשמע ב-10 בפברואר: מספרים, שמות, ניסוחים ישירים
את הוועדה בישיבה ניהל ממלא מקום יושב הראש חבר הכנסת יבגני סובה. עמדתו לא הייתה “נרחם על האנשים”, אלא זו אחריות המדינה: מדובר בעולים ש”עבדו כל חייהם”, וכאשר זכויות הפנסיה שלהם מתמוטטות — זו כבר לא סיפור פרטי של משפחה אחת.
המספר המרכזי בישיבה: כ-17,000 איש מקבלים פנסיות דרך קווי העברות, כאשר המתווך הישראלי הוא ביטוח לאומי. לאחר פברואר 2022 התעוררו קשיים חמורים, חלק מהמסלולים הצליחו להישמר, אבל משנת 2025 הבעיות חזרו אפילו במסלולים אלו.
היועצת המשפטית של ביטוח לאומי לבנה עזרא ציינה במיוחד שמדובר בחוב בסדר גודל של 32 מיליון דולר, והדגישה את הנכונות לשנות את הפרמטרים הטכניים של הסכמה (כולל דיון על מעבר ליורו במקום דולר), רק כדי להביא את הכסף למקבלים. בדבריה נשמעה האמת הכבדה ביותר: אנשים עוזבים את החיים, וכל חודש של עיכוב — זה לא “אי נוחות”, אלא סיכוי לא לקבל את מה שהרוויחו בכלל.
ממשרד החוץ דיבר אלכס גולדמן-שיימן. הוא דיבר על משא ומתן וניסיונות להזיז את התהליך מנקודת המוות: נדון על אפשרות של העברת פנסיות המונית לאלפי מקבלים, הייתה פגישה של ההנהגה הישראלית עם השגריר הרוסי, נשמעו הבטחות על “כל ההסכמות”, אבל העובדה נשארה בעינה — הכסף לא הגיע, והצד הישראלי ניסה להבין היכן בדיוק ה”פקק” ולמה השרשרת לא מעבירה את הכספים.
מצד בנק ישראל נשמעה הנקודה המרכזית, שחשוב לתרגם משפת הרגולציה לשפת האדם: הבעיה נמצאת מחוץ למערכת הבנקאית הישראלית. כלומר, המקום הצר — בשרשרת הבינלאומית ובמשתתפים החיצוניים של ההעברות. נציגי הרגולטור הסבירו את המצב בסיכוני סנקציות, בדיקות, איסורים ובכך שכל מקרה נבחן בנפרד, ללא “מסדרונות ירוקים”.
איך מסודרות הפנסיות מרוסיה ולמה דווקא הן “נעצרו”
חשוב להבהיר: זו לא פנסיה ישראלית ולא קצבה בתוך המדינה.
זו פנסיה מרוסיה, כלומר כסף שהצד הרוסי צריך להעביר עבור ותק שנצבר בשטחה. כך פועלת הלוגיקה הבין-מדינתית לפי ההסכם בין רוסיה לישראל: המדינה משלמת עבור הוותק שלה.
כדי שהפנסיונרים לא יצטרכו לאשר כל הזמן את הסטטוס דרך הקונסוליות וכדי שלא יהיו חיובים כפולים, בישראל המתווך הטכני הוא ביטוח לאומי. הוא מאשר את הסטטוס של המקבל ומעביר את הכספים לאדם.
הסכמה הזו עבדה במשך שנים.
אבל המלחמה שינתה הכל.
במערכות העיתונים, שמתעדות מדי יום את הקשר בין המלחמה למציאות החברתית הישראלית, הנושא הזה מועלה לא “למען הפוליטיקה”, אלא כי מדובר בהישרדות של אנשים ספציפיים — ולכן נאנוווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency מחזיקים את השאלה על סדר היום: התוקפנות הרוסית הורסת ערים אוקראיניות, וההשלכות הפיננסיות שלה פוגעות בעולים מבוגרים כאן, בישראל.
למה זה לא “תקלה”, אלא תוצאה של התוקפנות הפוטינית
אם לומר את האמת, בלי כיסויים:
הפנסיות מרוסיה לא מגיעות כי רוסיה הפוטינית החלה במלחמה נגד אוקראינה — ובתגובה העולם הפעיל סנקציות ומשטרי פיקוח פיננסי מוגברים.
זו שרשרת שאין בה מיסטיקה:
מלחמה → גינוי בינלאומי → סנקציות ורעילות של תשלומים רוסיים → חסימות/סירובים של מתווכים → הפנסיות לא מגיעות לישראל.
וכאשר אומרים לאנשים מבוגרים “לא יכולים, הבנקים לא מעבירים”, זה נשמע כהתחמקות מהעיקר: מי יצר את המצב שבו הבנקים בכלל התחילו לחסום את הכסף הזה.
יצר אותה פוטין ואלו שקיבלו ותמכו בהחלטה על המלחמה — ההנהגה הפוליטית של רוסיה, הגוש הביטחוני, המכונה הממשלתית שהעבירה את המדינה למצב של תוקפנות ובידוד.
ערים אוקראיניות נהרסו וממשיכות להיהרס.
אנשים נהרגים ונפצעים.
מיליונים הפכו לעקורים בכפייה.
על רקע זה, זרמי הכספים מרוסיה נתפסים כאזור סיכון — והפנסיות נפגעות כתוצאה לוואי של מדיניות המלחמה.
מי אשם — ולמה צריך להסביר זאת לאותם פנסיונרים
לא אשמה “מערכת ההעברות” עצמה.
אשמה רוסיה הפוטינית, שהחלה במלחמה ועשתה את התשתית הפיננסית שלה רעילה לחצי מהעולם.
אם בין מקבלי הפנסיות יש כאלה שתמכו פעם בפוטין — זה לא סיבה למוסרנות, אבל זה סיבה לומר בכנות:
מדיניות המלחמה חוזרת בחשבון.
לפעמים באופן מילולי — בחשבון בנק, שבו ריק.
מה ישראל צריכה לעשות: שתי קווים במקביל
כאן מתחילה השאלה העקרונית ביותר, שמרגיזה אנשים יותר מכל: למה המדינה מדברת כאילו היא “לא קשורה”, אם אזרחיה סובלים.
ההיגיון שלכם מובן: ישראל לא אשמה במלחמה, אבל ישראל אחראית על אזרחיה.
משמעות הדבר היא שיש צורך בשתי קווים מקבילים.
1) קודם כל — פיצוי לאזרחיה
לא “חכו עוד”.
לא “אלו נהלים בינלאומיים”.
אלא תכנית מדינה זמנית, שסוגרת את הפער בהכנסה למי שמאשר תיעודית את הזכות לפנסיה מרוסיה ואת העובדה שלא קיבל אותה.
זה יכול להיות תשלום “גשר” — לא כמתנה, אלא כהתחייבות המדינה כלפי אזרחים פגיעים, שאין לה זכות לנטוש בין מלחמה לסנקציות.
2) אחר כך — לדרוש את החוב מרוסיה בכל האמצעים המשפטיים
לאחר שהאנשים בישראל מוגנים, המדינה חייבת לפעול בנוקשות כלפי מקור הבעיה.
לדרוש את קיום ההתחייבויות.
להפעיל לחץ דיפלומטי.
ללכת לבתי משפט היכן שזה אפשרי.
לחפש מנגנונים משפטיים לגבייה, כולל לחץ דרך נכסים ורכוש מסחרי, אם זה מותר בחוק.
העיקר — לא להעמיד פנים שזה “פשוט הכסף לא הגיע”.
זה כסף שלא הגיע בגלל המלחמה שהחלה המשטר הפוטיני.
ואם מדינת ישראל בוחרת “לשבת על הגדר”, האזרחים משלמים על ה”גדר” הזה בפנסיה שלהם.
סיכום ללא אאופמיזמים
הפנסיות מרוסיה לא נעלמו באוויר.
הן נעצרו על ידי המציאות שיצרה המלחמה הפוטינית נגד אוקראינה: בידוד בינלאומי, סנקציות, פחד של בנקים, חסימות מסלולים.
ואם ישראל מכירה באנשים האלה כאזרחיה, היא חייבת:
קודם כל לסגור את החור שלהם עכשיו,
ואחר כך — לדרוש את החוב מרוסיה עד הסוף, בלי תירוצים ובלי חיקוי של חוסר אונים.
