לבוב שזוכרת: אדריכלים יהודים, בתים ברחוב בנדרה ועקבות המזוזה ששרדו את המאה ה-20

בלבוב עדיין עומדים בתים שתיירים מצלמים כ’גלויה של העיר’, לא תמיד יודעים מי תכנן אותם ולמי הם נבנו.

במעבר מהמאה ה-19 למאה ה-20 עבדו בעיר אדריכלים ולקוחות יהודים. תרומתם נראית לא באגדה אחת, אלא בכתובות, תאריכים וסגנונות ספציפיים – ממודרניזם רציונלי ועד סצסיה.

ואז הגיע 1941, והשיחה על חזיתות בלתי נמנעת מתמקדת במשהו אחר: קהילה שכמעט נעלמה וסימנים קטנים על משקופי הדלתות, שלפעמים מדברים בקול רם יותר מכל ויכוח.

לבוב בתחילת המאה ה-20: כאשר שמות משפחה נקראים על המפה

לבוב מעולם לא הייתה ‘בצבע אחד’. היא השתנתה יחד עם המדינות והמנהלות, אבל המרקם העירוני – שכונות, בתים להשכרה, מבנים צדקה – צמח לפי לוגיקה מעשית של הזמן.

ובלוגיקה זו ניכרים שמות משפחה יהודיים: אדריכלים, בעלי בתים, נדבנים, מקצוענים שעבדו בקצב העירוני הכללי.

אנגלוביץ’, 28: שנת 1909 ובית האקדמיה היהודי

הבניין בכתובת אנגלוביץ’, 28 נבנה בשנת 1909. בחומרים עליו מוזכרים האדריכל היהודי יוזף אבין ואלפרד זכרביץ’.

כאן היה ממוקם בית האקדמיה היהודי. זהו פרט חשוב: לא מדובר ב’נוכחות ליד’, אלא במוסדות – מקום שבו למדו, התווכחו, קראו, בנו את הקריירה העירונית שלהם.

שנת 1913: מקלט לאלמנות סוחרים יהודים ופרויקט של פרדיננד (פייבל) קסלר

בשנת 1913 נבנה לידו מקלט לאלמנות סוחרים יהודים של קרן יעקב שטרוג – לפי פרויקט של פרדיננד (פייבל) קסלר.

מבנים כאלה לעיתים רחוקות מופיעים על גלויות, אבל הם מראים את מבנה העיר מבפנים: צדקה, קרנות קהילתיות, תשתית חברתית יומיומית שמחזיקה אנשים על פני המים.

רחוב בנדרה: בתים להשכרה, מודרניזם רציונלי וסצסיה

את הבית להשכרה בבנדרה, 69 תכנן האדריכל היהודי לאופולד רייס.

את הבית בצד הזוגי, בנדרה, 24 תכנן פרדיננד (פייבל) קסלר. הוא נבנה בשנת 1913 בהזמנת היהודי ברל פינקלר ומוכר כדוגמה למודרניזם רציונלי – ארקר כפול, פרשנות גרוטסקית של סדר קלאסי, תבליטים מקוריים. מפרטים כאלה מורכב ‘לבוב היפה’ שמדריכים מוכרים היום.

עוד שלושה בתים בסגנון סצסיה – בנדרה, 35, 37 ו-39 – נבנו לפי פרויקט של האדריכל היהודי יעקב שלמה קרוך. בהיסטוריה של המתחם הזה יש פרט מעניין: האדריכל היה אדם לא עני ובעלים של כל המתחם.

לכן חדשות ישראל – Nikk.Agency בסיפורים כאלה מתמקדים בעובדות ניתנות לבדיקה: לא בוויכוח ‘של מי העיר’, אלא בשרשרת עובדות – כתובת, שנה, שם, הקשר.

שמות נוספים: רימר, קלמוס, זילברשטיין

בהיסטוריה של האדריכלות הלבובית מוזכרים גם אדריכלים אחרים – שלמה רימר, דניאל קלמוס, מאוריצי זילברשטיין ואחרים.

הם עבדו במודרניזם, רנסנס, היסטוריזם – ואלה הסגנונות שנקראים היום ‘יופי לבובי’. העיר זוכרת אותם לא בסיסמאות, אלא בחזיתות.

הקהילה היהודית של לבוב: עד שליש מהתושבים – וכמעט השמדה מוחלטת

בתקופה שבין המלחמות היו היהודים חלק משמעותי מאוכלוסיית לבוב – בהערכות מופיעה חלק של עד שליש מהתושבים.

אלה היו רופאים, עורכי דין, פרופסורים, תעשיינים, אדריכלים. המילים ‘בנו’, ‘ריפאו’, ‘לימדו’, ‘כתבו’ בהקשר כזה מפסיקות להיות פאתוס – זהו תיאור של מקצועות וחיים עירוניים אמיתיים.

בהמשך הכרונולוגיה עומדת שנת 1941.

פוגרומים.

גטו.

מחנה ינובסקה.

בסיפור על לבוב אי אפשר לעבור על הערכה שחוזרת לעיתים קרובות בזיכרון המשפחתי והקהילתי: כ-99% מהיהודים הלבוביים נרצחו. גם אם הקורא מתייחס למספרים בזהירות, המשמעות נשארת זהה – הקהילה כמעט הושמדה לחלוטין, והעיר נשארה עם ריקנות שלא נראית בתמונות התיירותיות.

סימני המזוזה והפסוק שמחזיר את הזיכרון לקול

יש סימן שלא מבחינים בו מיד: על משקופי דלתות ישנים בכמה בתים נשארים סימנים מהמזוזה.

סימן קטן, לפעמים רק גוון אחר של עץ או אבן. אבל הוא פועל כמו מסמך ללא חותם – כאן חיו. כאן הייתה אמונה וחיים. כאן פעם נגעו במשקוף בכף יד ‘למזל’, בלי לחשוב שזה יהפוך לראיה של הזמן.

בסיום סיפור כזה לא נדרשת נקודה רועשת.

מספיק להבין: השאלה ‘והאם אתם בניתם את לבוב?’ נשמעת אחרת אם זוכרים לא רק את החזיתות, אלא גם את אלה שנמחקו בכוח מהעיר הזו.