יהודים מאוקראינה: משה סגל מפולטבה, האיש שנעצר על תקיעת שופר בירושלים ביום כיפור

היסטוריה משה (משה-צבי) סגל — זהו מסלול פולטבה → ירושלים. נעורים בסביבה יהודית אוקראינית, שגרה לימודית קפדנית והחוגים הציוניים הראשונים הופכים למחווה פומבית של חירות ליד הכותל המערבי ביום כיפור 1930. הוא נתן את קול השופר האחרון — תקיעה גדולה — ונעצר על ידי המשטרה הבריטית; באותו ערב הרב אברהם-יצחק קוק השיג את שחרורו. מהתמונה הזו מתחיל מסלול ארוך של אדם שלא רק מחה, אלא גם בנה מוסדות לחיים יהודיים.

קראו במדור -«יהודים מאוקראינה».

לידה וילדות בפולטבה (1904–1924)

משה סגל נולד בפולטבה ב-23 בפברואר 1904 (ו’ בשבט 5664) למשפחת אברהם-מרדכי הלוי סגל וחנה-לאה מינקין. ביתו היה יהודי מסורתי, עם מסורות דתיות וציוניות עמוקות.

מגיל צעיר הוא התבלט בתשוקה לספרים. “בית הספר השני” של סגל — זו לא גימנסיה, אלא הספרייה הקהילתית היהודית של פולטבה, שם קרא שעות על גבי שעות כתבים פילוסופיים, כרוניקות ופובליציסטיקה. שם הוא הכיר לראשונה את עבודותיהם של הוגים מימי הביניים, ובמקביל השתלב בארגוני הנוער היהודיים של פולטבה: כבר ב1916 הצטרף ל”טיקוות ישראל”, ומאז 1920 השתתף באופן פעיל ב”צעירי ציון” ו”החלוץ”. איגודים אלו שילבו לימוד עם מעשה וטיפחו בנערים שאיפה לעלייה — מעבר לארץ ישראל.

במהלך מלחמת העולם הראשונה פונתה לפולטבה ישיבת מיר למשך מספר שנים (1914–1921), ומשה למד בישיבת מיר בפולטבה מגיל עשר עד חמש עשרה בערך. זה הרגיל אותו למשמעת בית המדרש ול”שלישייה” של שלוש מילים: תורה, ארץ ישראל, מעשה.

בתחילת שנות ה-20 משה סגל חדל להיות רק נער סקרן. הוא הפך לאחד מאלה שקישרו את הנוער ה”קורא” עם ה”מעשים”: השתתף בארגון הכשרות — הכשרות חקלאיות כהכנה למעבר לארץ ישראל. מחנות אלו עזרו לנערים ולצעירים לא רק להתכונן פיזית לחיים העתידיים, אלא גם לחוש את אחדות המעשה. משה פיקח על שליחת הנערים לחוות בדרום אוקראינה, דאג שהקהילה בפולטבה תהיה לא רק מרכז ללימוד ספרים, אלא גם קרש קפיצה לפעולה.

עשרים השנים בפולטבה עיצבו אותו כ”איש מעשה”. שם התחברו לימוד הספרים, העבודה הציבורית והתכונות המנהיגותיות הראשונות, אותן נשא לאורך כל חייו — מהמעצר ליד הכותל המערבי ועד להשתתפות בארגונים מחתרתיים ובבניית מדינת ישראל.

מידע: מהי “ישיבת מיר” ומה הקשר לפולטבה

ישיבת “מיר” — אחת האקדמיות התורניות הליטאיות (אשכנזיות) המשפיעות ביותר. נוסדה בעיר מיר (כיום בלארוס) בשנים 1815–1817 על ידי משפחת טיקטין (הרבנים שמואל, אברהם וחיים-לייב טיקטין), והפכה לדגל של בית הספר “וולוז’ין” עם דגש על לימוד מעמיק של התלמוד ומשמעת לימודית קפדנית. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 חיזקו אותה הרב אליהו-ברוך קמאי וחתנו, ראש הישיבה לעתיד הרב אליעזר-יהודה פינקל; המנוע הרוחני של התקופה שבין המלחמות היה המשגיח הרב ירוחם ליוואוויץ’ — תחתיו כונתה מיר “הישיבה שמגדלת ראשי ישיבות לעתיד”.

המפתח לנושא שלנו — התקופה הפולטבית. עם תחילת מלחמת העולם הראשונה, ב-1914, פונתה הישיבה ממיר לפולטבה, שם פעלה עד 1921. בשנים אלו משה סגל למד ב”מיר” בפולטבה: בית המדרש, קצב הלימוד, האחריות השותפת וה”שלישייה” של שלוש מילים — תורה, ארץ ישראל ומעשה — התגבשו אצלו לא בסביבה “ליטאית” מופשטת, אלא בפולטבה האוקראינית הקונקרטית.

לאחר התקופה הפולטבית הייתה לישיבת מיר היסטוריה די דרמטית:

• 1921 — לאחר מלחמת האזרחים והשלטון הסובייטי באוקראינה היה בלתי אפשרי להחזיק מוסד לימודי דתי. הישיבה עזבה את פולטבה וחזרה לעיר מיר (אז — פולין).
• 1939 — לאחר הסכם מולוטוב-ריבנטרופ וחלוקת פולין, חלק מבלארוס עבר לידי ברית המועצות. הישיבה נמצאה תחת שלטון סובייטי, מה שהפך את קיומה לבלתי אפשרי.
• 1940–1941 — מנהיגי ותלמידי הישיבה עברו לליטא. משם, בעזרת הקונסול היפני צ’יונה סוגיהארה והדיפלומט ההולנדי יאן זווארטנדייק, קיבלו כמה מאות תלמידים ויזות מעבר.
• 1941–1947 — פליטים מהישיבה הגיעו לשנגחאי (סין), שהייתה אז תחת כיבוש יפני. שם המשיכה הישיבה לפעול, מה שנחשב למקרה ייחודי של שמירת בית ספר תלמודי מסורתי בשנות השואה.

במלחמת העולם השנייה “מיר” חוותה בריחה ייחודית “במסלול המזרחי”: מיר → וילנה/קיידנאי (ליטא) → ויזות מעבר → קובה (יפן, 1941) → שנגחאי (1941–1947).

לאחר המלחמה צמחו משושלת זו שני מרכזים עיקריים: בירושלים (הוקם רשמית בשנים 1944–1945, שכונת בית ישראל) ובברוקלין (ישיבת מיר, הוקמה בשנות ה-50 תחת הנהגת הרב אברהם קלמנוביץ’). את הסניף הירושלמי הנהיגו ברצף הרב חיים-שמולביץ, הרב נחום פרצוביץ, הרב בנימין בייניש פינקל, הרב נתן-צבי פינקל; כיום מנהיג אותו הרב אליעזר-יהודה פינקל יחד עם ראשי ישיבות נוספים (כולל הרב יצחק עזרצ’י).

היכן וכמה תלמידים כיום. “מיר” הירושלמית — הישיבה הגדולה בעולם: לפי נתונים פתוחים, לומדים בה כתשעת אלפים תלמידים (≈9–9.6 אלף). ישיבת מיר בברוקלין — זהו כמה מאות תלמידים (סניף בית ספרי ותוכנית לאחר בית ספר), כלומר פחות בהרבה, אך היסטורית מפתח לשמירת המסורת בארה”ב.

המסקנה לחומר שלנו פשוטה: “מיר” — זהו “אוקספורד” של עולם התורה; פולטבה — ביתו הזמני בשנים 1914–1921; סגל — אחד מאלה שדווקא “מיר הפולטבי” עיצב. לכן בביוגרפיה שלו אנו מדגישים בפירוט כזה גם את הישיבה עצמה וגם את הקשר שלה לפולטבה.

פולטבה: היסטוריה אוקראינית ויהודית עד ימינו

ימי הביניים. האזכור הראשון של פולטבה מתייחס ל1174. אז זה היה יישוב מבוצר על נהר וורסקלה, שהיה חלק מנסיכות פריאסלב.

הפלישה הטטרו-מונגולית. במאה ה-13 פולטבה, כמו ערים אחרות של רוס של קייב, סבלה מפלישות באטו (1237–1240). העיר נהרסה, האוכלוסייה חלקה הושמדה או נלקחה בשבי. במשך כמה מאות שנים הייתה השטח תחת שליטת אורדת הזהב.

התקופה הפולנית-ליטאית. מהמאה ה-14 פולטבה הייתה תחת שליטת הדוכסות הגדולה של ליטא, ולאחר מכן של האיחוד הפולני-ליטאי. בתקופה זו מופיעות המשפחות היהודיות הראשונות והסוחרים.

תקופת הקוזקים. במאה ה-17 פולטבה הופכת למרכז של גדוד קוזקים. בשנות המרד של בוגדן חמלניצקי (1648–1657) העיר שיחקה תפקיד בולט במאבק על אוטונומיה.

קרב פולטבה. ב1709 התקיים כאן הקרב המכריע של המלחמה הצפונית: הברית של קרל ה-12 ואיוון מזפה הובסה על ידי פטר הראשון. לאחר מכן פולטבה נותרה תחת שליטת המדינה המוסקובית.

המחצית השנייה של המאה ה-18. בתקופה זו כבר הייתה בפולטבה קהילה יהודית, אף על פי שליהודים היה מוגבל רשמית הזכות להתגורר באזורים המרכזיים של אוקראינה. למרות זאת, כאן נבנו בתי כנסת ראשונים, קופות צדקה ובתי ספר.

המאה ה-19. ב1802 פולטבה מקבלת מעמד של מרכז מחוזי. העיר הופכת לבירה התרבותית של אוקראינה השמאלית: כאן עובד איוואן קוטלרבסקי, מתחיל ללמוד ניקולאי גוגול, נפתחים תיאטראות. הקהילה היהודית באותה תקופה מגיעה להשפעה משמעותית: לפי מפקד 1897 בפולטבה חיו 11,046 יהודים (20.5% מהאוכלוסייה). פעלו 10 בתי כנסת, תלמוד תורה עם 300 תלמידים, בית ספר לנשים, ספרייה (8,000 ספרים) ובית חולים יהודי.

מלחמת העולם הראשונה והתקופה שבין המלחמות. ב1914–1921 בפולטבה הייתה מפונה מבלארוס ישיבת מיר המפורסמת — אחד המרכזים הגדולים ללימוד תורה. בתקופה זו למד כאן הפעיל לעתיד משה סגל. ב1926 במחוז חיו כ93,000 יהודים, בעיר עצמה — 18,476 (20.1% מהאוכלוסייה). אך עד 1939 החלק ירד ל9.9%.

מלחמת העולם השנייה. הגרמנים נכנסו לפולטבה ב18 בספטמבר 1941. כבר ב-25 בספטמבר ירו בכ-5,000 יהודים, וב-23 בנובמבר — עוד 3,000. בסך הכל בשנות הכיבוש במחוז נהרגו יותר מ-22,000 יהודים.

התקופה הסובייטית. לאחר המלחמה הקהילה שוקמה חלקית, אך בתנאי מדיניות אתאיסטית. ב1959 השלטונות סגרו את בית הכנסת האחרון שפעל, והחיים היהודיים עברו למחתרת. העיר התפתחה כמרכז תעשייתי וחינוכי של אוקראינה הסובייטית.

אוקראינה העצמאית. מסוף שנות ה-80 החל תחיית הקהילה. בשנות ה-90 הופיעו בפולטבה מרכז חב”ד, בית ספר “אור אבנר”, תוכנית “חסד נפש”. לפי מפקד 2001 בעיר חיו כ1,800 יהודים (0.3% מהאוכלוסייה).

התוקפנות הרוסית (2022–2025). פולטבה שוב הייתה תחת מתקפות.

• 2 באפריל 2022 — התקפות טילים ראשונות על תשתיות.
• 3 בספטמבר 2024 — טילים פגעו במכון הצבאי לתקשורת ובבית חולים: עשרות הרוגים, מאות פצועים.
• 2 בפברואר 2025 — טיל הרס בניין מגורים בן חמש קומות, נהרגו 14 אנשים, כולל ילדים.
• 28 במרץ 2025 — מתקפת “שהידים” על אזורי תעשייה.
• 3 ביולי 2025 — רחפנים פגעו בלשכת הגיוס ובבתים סמוכים.

היום. למרות האיומים, פולטבה נשארת חלק מאוקראינה העצמאית — מרכז מנהלי של מחוז פולטבה וצומת תעשייתי ותרבותי חשוב של אוקראינה המרכזית. לפי נתונים שונים, בעיר מתגוררים כ-280–320 אלף איש, ויחד עם הכפרים הסמוכים בקהילה העירונית — עד 600–650 אלף. הקהילה היהודית, אף על פי שהיא קטנה, פועלת באופן פעיל: בית כנסת, מרכז חב”ד, בית ספר “אור אבנר”, פרויקטים חברתיים ויוזמות זיכרון מזכירים את העבר ועוזרים לעצב את העתיד.

יהודי פולטבה: אישים ידועים

ההיסטוריה של הקהילה היהודית בפולטבה משתקפת גם בביוגרפיות של בניה ובנותיה הבולטים. שמות אלו ידועים הרחק מעבר לגבולות אוקראינה, ותרומתם הפכה לחלק מההיסטוריה היהודית העולמית.

• יצחק יצחק קרסילשיקוב — רב, שקיבל את הכינוי “הגאון מפולטבה”. הוא היה מחבר של פירוש יסודי לתלמוד הירושלמי ונחשב לאחת הדמויות המרכזיות בלימודו במאה ה-20.
• אליאס צ’ריקובר — נולד וגדל בפולטבה. היסטוריון, אחד ממייסדי המכון לחקר יהדות YIVO בווילנה. עבודותיו מוקדשות להיסטוריה של החיים היהודיים והפוגרומים במזרח אירופה.
• יצחק בן-צבי — יליד פולטבה, הנשיא השני של מדינת ישראל. בפולטבה קיבל חינוך יהודי, השתתף בתנועה הציונית, ובישראל הפך לאחת הדמויות המרכזיות במדינה.
• אלינה טרייגר — נולדה בפולטבה, הפכה לאישה הראשונה שהוסמכה לרבנות בגרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה. פעילותה הפכה לסמל של שלב חדש בהתפתחות היהדות באירופה.
• יעקב (יאשה) גגנה — מוזיקאי כליזמר מפולטבה, כנר ומורה ידוע. שמו קשור לפיתוח המסורת המוזיקלית היהודית בתחילת המאה ה-20.
• פאבל גרציק — קולונל פולטבי מתקופת איוון מזפה. מוצאו ממשפחה יהודית שעברה לפולטבה. משפחתו תפסה מקום בולט באליטה הקוזאקית והאוקראינית של המאה ה-18.

מעבר משה סגל לפלשתינה והדרך לכותל

ב1924 משה עולה לפלשתינה יחד עם הוריו.

בפלשתינה סגל עובד כסיתת, לומד ב“מרכז הרב”, משתלב ב“בית”ר”.

קיץ-סתיו 1929 — הגנה על תל אביב במהלך פרעות הערבים; ליד הכותל הוא משתתף בהפגנות ובעבודה ארגונית. בסתיו 1930 הוא נעצר למספר ימים על השתתפות במחאה נגד ביקורו בפלשתינה של סגן שר המושבות הבריטי ד”ר דרמונד שילס (Drummond Shiels); לאחר מספר ימים כל העצורים משוחררים בהוראת הנציב העליון.

האירוע בכותל (1930): איך זה היה

לאחר המהומות של 1929 פעלו בכותל המערבי הגבלות משטרתיות של המנדט: נאסר להביא “חפצי פולחן בולטים” ולתקוע בשופר; המשטרה אכפה זאת כבר ב1930 (החוק יגיע מאוחר יותר).

יום כיפור 5691 חל על ערב 1 באוקטובר → ערב 2 באוקטובר 1930 (ולא על “21 בספטמבר” — תאריך זה מוזכר בטעות בכמה חומרים).

סגל לקח מראש שופר מהרב יצחק אביגדור אורנשטיין (הרב הרשמי הראשון של הכותל) והחביא אותו תחת הטלית. בסוף נעילה הוא נתן קול תקיעה גדולה, כמקובל לסיים את הצום; השוטרים עצרו אותו במקום והובילו אותו לתחנת קישלה.

הרב הראשי של ארץ ישראל הרב אברהם-יצחק קוק התקשר למנהל המנדט והצהיר כי לא יסיים את הצום עד שישחררו את סגל; לקראת חצות משה היה חופשי.

סגל עשה זאת כמחווה דתית-פוליטית: לסיים את יום כיפור בתקיעה גדולה במקום הקדוש ולהזכיר שזהו מקום קדוש לעם היהודי.

הוא סיים במודע את יום כיפור בתקיעה גדולה בכותל, תוך שהוא מערער בגלוי על האיסורים הבריטיים ומצהיר על זכות היהודים להתפלל לפי מנהגם. המחווה פעלה כמוביליזציה: לאחר מעצרו והתערבות הרב קוק, השופר נשמע שם מדי שנה עד 1948, והפך לטקס של אי-ציות לא אלים.

בשנים שלאחר מכן עד 1948 ביוזמת סגל, הנוער מדי שנה הבריח לכותל שופר ונתן תקיעה גדולה — למרות מעצרים וקנסות.

מה היה החוק הזה והיכן “ההיגיון” של התאריכים

הוועדה הבינלאומית לכותל המערבי (יו”ר — אליאל לופגרן, חברים — שארל בארד, יוהאן ואן קמפן) סיימה את עבודתה בדצמבר 1930. הוועדה הכירה בבעלות הווקף המוסלמי על הכותל והרחבה, וליהודים — זכות “גישה חופשית לתפילה” עם הסתייגויות: איסור על שופר ורשימה של מה מותר/אסור להביא לכותל.

מסקנות אלו הפכו לחוק בPalestine (Western or Wailing Wall) Order in Council, 1931, שנכנס לתוקף ב8 ביוני 1931; על הפרה — קנס 50 לירות או מאסר עד 6 חודשים. לפיכך, ב1930 סגל נעצר לפי הוראות משטרתיות שהיו בתוקף, וב1931 אותו משטר קודיפיקציה.

לאחר “הקול”: לא רק מחאה, אלא גם בנייה

סגל נשאר אדם של מרחקים ארוכים.

בשנות ה-30 וה-40 הוא עובר דרך תנועות לאומיות ימניות (אצ”ל מ1931, קשרים עם “לח”י” מ1943; במקביל — ברית הבריונים 1931–1932, ברית החשמונאים מ-1937) — זה ניכר ב”עקבות” הארגוניות שלו. לאחר הכרזת המדינה הוא עובר לשגרה קהילתית: בשנות ה-50 משתתף בהקמת כפר חב”ד (היישוב נוסד ב1949), עובד בחקלאות ובמזכירות.

לאחר יוני 1967 (מלחמת ששת הימים) סגל חוזר לעיר העתיקה ומסייע בהחייאת בית הכנסת “צמח צדק” ומניין קבוע; בשנות ה-70 משתתף ביוזמות דתיות-חברתיות לחיזוק הנוכחות במקומות הקדושים (כולל תנועות כמו “אל הר השם”/“אל הר הבית”).

הכרה וזיכרון

ב1974 הוא זכה בתואר “יקיר ירושלים”. זהו אחד הפרסים העירוניים הגבוהים ביותר, שמוענק לאנשים שתרמו תרומה משמעותית לפיתוח העיר.

לזכרו נקראה בירושלים כיכר סמוך להר ציון. עובדה זו מדגישה ששמו ומעשיו — תקיעה בשופר ליד הכותל המערבי — נחרטו לא רק בזיכרון ההיסטורי, אלא גם בטופונימיה העירונית של בירת ישראל.

הוא נפטר ביום כיפור 25 בספטמבר 1985 (י’ בתשרי תשמ”ו), נקבר בהר הזיתים.

הערה סופית

למדור שלנו “יהודים מאוקראינה” זהו כמעט דוגמה לימודית.

פולטבה — לא שורה בטופס, אלא בית ספר לאופי: ספרייה וחוגים, לימוד בישיבת מיר דווקא בפולטבה, ניסיון של ארגון עצמי והכשרה. ירושלים — המשך של אותה קו: שם, היכן שכללים פורמליים משפילים את משמעות התפילה, הוא תוקע; שם, היכן שהרעש שוכך, הוא בונה — יישוב, בית כנסת, מוסדות קהילתיים.

וכן, אם מישהו יבדוק בויקי עם “21 בספטמבר 1930” — נצביע על 1–2 באוקטובר 1930 כתאריכים האמיתיים של יום כיפור 5691 ועל כך שהאיסור היה תחילה משטרתי, וב8 ביוני 1931 הפך לחוק. כך מוסרות כל ה”דרישות” ההגיוניות.