פרס הספרות “מפגש” מתכונן בפעם החמישית לציין ספרים התורמים לדיאלוג האוקראיני-יהודי

באוקטובר 2025 יוכרז שמו של זוכה פרס הספרות “זוסטריץ'” — פרויקט ייחודי שכבר חמש שנים ברציפות מציין ספרים המחזקים את הדיאלוג האוקראיני-יהודי. בעוד חבר השופטים מתכונן להחלטה הסופית, UJE — Ukrainian Jewish Encounter מכיר את הפיינליסטים — יצירות שבהן נשמעות קולות העבר וההווה, שבהן אוקראינה והעולם היהודי מדברים שוב בשפה אחת.

פרס “זוסטריץ'”: כשהספרות הופכת לגשר

הפרס הזה — הוא לא רק תחרות. זו פלטפורמה שבה נפגשות שתי תרבויות שחיו זו לצד זו במשך מאות שנים, התווכחו, אהבו ואיבדו זו את זו. המארגן — ארגון קנדי UJE (המפגש האוקראיני-יהודי) בתמיכת פורום המו”לים. מאז היווסדו ב-2008, UJE פועל להזכיר: ללא הקול היהודי, אוקראינה לא יכולה להבין את עצמה.

השנה, הרשימה הקצרה מאחדת חמישה ספרים — מאת מחברים חדשים וקלאסיקנים שנשכחו. מה שמאחד אותם הוא: הם מחזירים את הרב-קוליות שנגנבה על ידי מלחמות ושתיקה. ומראים כמה חשוב לשמוע שוב את הדיבור היהודי, הנשמע לצד האוקראיני.

יצחק לייבוש פרץ — “חסידי”

תרגום מיידיש של אלכסנדר אוראלוב וסופיה קורן. הוצאת “רוח וספרות”, קייב, 2025. — 320 עמודים.

שמו של שלום עליכם הפך מזמן לסמל של אודסה היהודית, אך לצידו חיו וכתבו גאונים אחרים — מנדלה מוכר ספרים ויצחק פרץ. התרגום החדש מחזיר לנו את פרץ — אמן הסיפורים הקצרים, שבהם חיי השטעטל הופכים למשל פילוסופי.

ברדיצ’ב, טלנה, וסילקוב — ערים שבהן נשמע נשימת החצרות היהודיות, תפילות ובדיחות. הסיפורים הללו מלאים בחוכמה, פולקלור ואירוניה שקטה. גיבורי פרץ שואלים שאלות לא נוחות על אמונה, על גורל, על אלוהים — והופכים לזרים בין קרוביהם. אך דווקא בטירוף הזה נולדת השירה.

בהערות המתרגמים ניתן למצוא הדהודים של רעיונות קבליים, ובטקסטים עצמם — את אותה תערובת של כאב וצחוק שממנה ארוגה החיים. פעם תרגם את הסיפורים הללו ניקולאי זירוב; כעת הם נשמעים מחדש — חיים ומודרניים.

סוניה קופינוס — “ארנבים לבנים”

הוצאת VD “אורלנדו”, 2025. — 242 עמודים.

הבכורה הזו — כמו תמונה ישנה, מעט דהויה, אך עדיין מריחה מהים וממלח. לפנינו אודסה שלפני המהפכה — עיר שבה האהבה שוכנת לצד הדאגה, והאוויר רווי בתחושת אסון.

הרומן נכתב בצורת מכתבים. הגיבורה הראשית, סוניה, חיה באתונה, מצפה לילד וכותבת לחברה — על העבר, על הנעורים, על אהבתה לרופא, מבוגר ממנה בשבע עשרה שנה. דרך מכתביה מתגלה חיי אודסה היהודית הישנה — לפני הפוגרומים, לפני חורבן העולם.

כאשר שולחים את סוניה ללמוד ציור ברומא, היא עדיין לא מבינה שכל מה שאהבה יישאר שם, בבית שבו הריחו תפוזים ושבו אביה האמין בעתיד. הרומן הזה — כמו מסר מעידן שאבד, שבו נשמע קול נשי, המנסה בעקשנות לשמור על זיכרון הבית שנעלם.

כריסטינה סמרין — “מאה שנות נוכחות: העולם היהודי בפרוזה האוקראינית 1880-1930”

הוצאת “רוח וספרות”, 2024. — 680 עמודים.

האנתולוגיה הזו — כמו ארכיון שבו בין הדפים נשמרים ריח הנרות, צעקות בשוק וצחוקי ילדים. כאן נאספו טקסטים של איוואן פרנקו, מיכאיל קוציובינסקי, מודסט לויצקי וסופרים אחרים, שעבורם העולם היהודי היה קרוב — מאחורי הקיר, ברחוב הסמוך, בבית המרקחת, בפונדק.

זו לא קטלוג אתנוגרפי. זו ניסיון להקשיב. בסיפורים הללו אין מרחק קולוניאלי — יש סקרנות וכבוד. פרנקו וקוציובינסקי מראים את היהודים לא כ”אחרים”, אלא כחלק מהחיים היומיומיים. לויצקי, רופא במקצועו, מתאר את מה שבדרך כלל נסתר מעיניים זרות — חיי השטעטל הסגורים.

האנתולוגיה מחזירה לאוקראינה שכבה חשובה של זיכרון. בלעדיה לא נוכל להבין את ההיסטוריה שלנו, שכן אחד מחוטיה תמיד נשמע ביידיש.

אלי שכטמן — “גורל. טבעות על הנשמה”

תרגום של אלמה שין. הוצאת “אפריורי”, 2023. — 448 עמודים.

שכטמן — סופר שעבר את כל מה שאדם במאה ה-20 יכול לעבור: מהפכות, שואה, טיהורים סטליניסטיים. במקור מז’יטומיר, הוא עבר מהשטעטל האוקראיני להגירה לישראל. הרומן שלו — הוא לא רק אוטוביוגרפיה, אלא כרוניקה של עם ששרד.

הסיפור מסופר על ידי זקן, שנזכר בעצמו כילד — ובעולם שנעלם. כאן גם שמחה על נפילת הצאר, וגם תקווה שבאוקראינה החדשה יימצא מקום ליהודים, וגם כאב מהחזרת האנטישמיות.

היום, כאשר אוקראינה מחשבת מחדש את עברה, הספר הזה נשמע במיוחד בחדות. ללא קולות כמו של שכטמן, התמונה של המאה ה-20 נותרת לא שלמה.

מיה מרצ’נקו וקטיה פקור — “ילדי הזמן הבוער”

הוצאת Readberry, 2024. — 640 עמודים.

הספר המפתיע ביותר בגמר — פנטזיה מודרנית על קייב, שבה מלחמה ומיתוס משתלבים. הרומן מתחיל בשנת 2022: תחנת רכבת, המוני אנשים, פאניקה. ומעבר לכך — זבוזליה, עיר חלופית שבה חיים רוחות קייב הישנה, גולמים ושמות שנשכחו.

כאן מופיעים דמויות יהודיות, האמן אביחי, היוצר גולם, וילדה שזיכרונה הופך לחלק מהעולם הקסום. בעלילה זו — מטאפורה: כל עוד אנו זוכרים את סיפורינו, עירנו חיה. כל עוד אנו יודעים היכן היה יבז, היכן התפללו וסחרו אבותינו, — עולמם קיים.

זהו קייב של הזיכרון, עיר שבה המציאות נשענת על זיכרונות. ולכן הפנטזיה הופכת לדרך לא לשכוח.

על הפרס ומשימתו

“זוסטריץ'” — זה לא רק פרס ספרותי. זו דרך לומר: ההיסטוריות האוקראינית והיהודית — אינן קווים מקבילים, אלא שני מיתרים של כלי אחד. כשהם נשמעים יחד, נולדת האמת. ואולי, התקווה.

הפרויקט מתבצע בתמיכת UJE — Ukrainian Jewish Encounter, הקיימת מאז 2008, ונועד להזכיר: ללא הקשבה הדדית, התרבות מאבדת מעומקה.

באוקטובר יוכרז שמו של הזוכה. אך הזוכים האמיתיים כבר נקבעו — אלו שמחזירים לנו את קולות העבר.

לפי החומר של טטיאנה פטרנקו (Chytomo), מותאם במיוחד ל-NAnews, אוקטובר 2025.