כאשר רב בוחר את חזית הטוב: משה אסמן, זפוריז’יה וכוח הקהילה שמחזיקה מעמד בזכות האנשים

לפעמים כל העולם כאילו עוצר סביב בחירה אנושית אחת. הקונגרס היהודי הבינלאומי הגדול בניו יורק — אירוע שאליו שואפים להגיע אלפי רבנים מכל היבשות. זו נקודת מפגש שנתית, שבה דנים בעתיד העם היהודי, מתווכחים על חוקים מורכבים, חולקים ניסיון ומחפשים תשובות בטקסטים עתיקים. אבל בנובמבר 2025 הרב הראשי של אוקראינה משה אסמן היה במקום אחר — בין האזורים הקרועים ממלחמה של זפוריז’יה, בבתי חולים שחיים תחת איום הפגזות יומיומיות, ובין אנשים שעבורם כל יום הוא מאבק על החיים.

ההחלטה הזו אומרת הרבה על סדרי העדיפויות. לפעמים התורה האמיתית נשמעת חזק יותר דווקא שם, היכן שצריך אדם, ולא היכן שמחכה טקס.

מסע הומניטרי שלא נראה מניו יורק — אבל מורגש באוקראינה

ב-18 בנובמבר 2025 הרב אסמן כתב בקצרה כי ערך משימה הומניטרית בזפוריז’יה ובאזור. אבל מאחורי ההודעה היבשה הזו — עבודה עצומה של עשרות אנשים, מכוניות שנסעו בדרכים שבורות, רשימות צרכים שנאספו מראש, והלחץ של הזמן, כאשר כל דקה יכולה לשנות את חייו של מישהו.

שלושה בתי חולים — שניים לילדים ואחד שבו מטפלים בפצועים מגנים — קיבלו מוצרים רפואיים וציוד חיוני. אלה לא ביטויים רועשים. אלה הדברים שבמדינות שקטות אפילו לא זוכרים: מנורות לחדרי ניתוח, חומרים סטריליים, ציוד שצריך לעבוד ללא הפסקה. שניים מבתי החולים הם לילדים, שם מקבלים לידות ומטפלים בתינוקות שנולדו בעולם מלא דאגות. בית החולים השלישי לא נקרא מטעמי ביטחון, אבל שם הרופאים עובדים כמעט בחזית, מצילים חיילים אוקראינים.

הרב גם העביר גנרטורים מודרניים חזקים. וזה נשמע כמו שורה מדו”ח, עד שנזכרים שבאזורים קרובים לחזית גנרטור הוא לא נוחות, אלא סיכוי לשרוד. זה אור בחדר ניתוח כשהחשמל נעלם. זה אינקובטור שלא יכול להפסיק. זה חימום ותקשורת כשבחוץ מינוס והפגזות.

אבל כל החשוב ביותר — בפסקה האחרונה של הודעתו: «התרשמתי מאוד מהחום, האופטימיות, הרוח המוסרית הגבוהה…»
שם, היכן שאמור לשלוט הפחד, הוא ראה אנשים שמסוגלים לחייך ולהאמין. המלחמה הופכת את האופי לחשוף, כמו חוטים — רואים מי נאחז בחיים ומי מחזיק אחרים.

«שם, היכן שאנחנו נחוצים» — ויתור על ניו יורק למען אוקראינה

לפני כן, ב-17 בנובמבר, כתב הרב אסמן שבימים אלה היה אמור להיות בניו יורק — בכנס העולמי השנתי של חב”ד. זהו הפורום הגדול ביותר של רבנים, שבו מתכנסים נציגי קהילות מארגנטינה ועד אוסטרליה. שם דנים בשאלות שמעצבות את עתיד העולם היהודי לשנים קדימה.

אבל הוא נשאר באזור זפוריז’יה.
וההחלטה הזו הפכה להצהרה חזקה הרבה יותר מכל נאום על במה.

בדרך כלל אנשים נוסעים לקבל השראה. והוא בחר להיות השראה — עבור אלה שחיים תחת פגזים.

בית הספר היהודי בבליה צרקווה — חזית אחרת, שקטה

באותו יום שיתף הרב אסמן את התרשמותו מביקור בבית ספר יהודי מודרני בבליה צרקווה. הניגוד הזה — מבתי החולים באזור זפוריז’יה לכיתות הילדים — מראה בצורה מדהימה את היקף עבודתו של הרב, שקשה להכניס לדוחות קצרים.

הוא תיאר כיצד לפני כמה שנים חלמה הקהילה המקומית על מוסד חינוכי חדש — מואר, מרווח, מודרני. החלום נראה רחוק, אבל עכשיו בית הספר עומד, מלא בילדים ממגוון לאומים, שלומדים יחד ושומרים על שורשיהם.

זהו מקרה שבו הבניין הוא לא רק קירות. זה מקום שבו גדלים אנשים שמסוגלים לשאת את התרבות הלאה, אפילו כשהמדינה עוברת זמנים קשים.

תודה מיוחדת הביע הרב לנאטלה אנדריושנקו — מנהיגת הקהילה ובו זמנית מנהלת בית הספר. אנשים כאלה בדרך כלל נשארים בצל, אבל הם אלה שמעצבים את חיי העיר: מכירים כל משפחה, כל בעיה, כל ניצחון.

האופי של אוקראינה — באנשים שממשיכים לבנות

הסגנון של נאנובוסטי — זה לא רק עיתונאות, זה מבט לאווירה. וכאן היא במיוחד בולטת: רב שהולך במסדרונות זפוריז’יה, היכן שמריחים תרופות וקור; מיילדת במחלקת ילדים שאומרת ש«כל ילד הוא ניצחון קטן»; חייל שעוזר לפרוק גנרטור, כי הוא יודע איך זה להישאר בחושך מוחלט תחת הפגזה.

אוקראינה מחזיקה בדיוק על אנשים כאלה. ואסמן ראה זאת.

למה הביקור הזה כל כך חשוב?

ראשית, הוא מראה: מנהיגים דתיים בינלאומיים לא חיים במציאות מקבילה. הם רואים את החזית לא בתמונות, אלא בעיניהם.

שנית, הוא מחזק את התחושה שהקהילה היהודית באוקראינה — לא בצד. היא לא רק עוברת את המלחמה יחד עם המדינה, היא עוזרת לה לעמוד.

שלישית, הביקור הזה — הוא אות לעולם. אנחנו שומעים לעיתים קרובות הצהרות בכנסים, אבל הקול האמיתי נשמע כאשר אדם מגיע לשם, היכן שהדאגה היא לא מילה, אלא יומיום.

אוקראינה וישראל: שתי סיפורים על עמידות

עבור הישראלים, סיפורו של הרב קרוב במיוחד. ישראל חיה שנים רבות בתנאי איומים ומבינה מה זה להיאבק על כל יום של שלום. לכן משימות כאלה נתפסות לא כמחוות פוליטיות, אלא כחלק מגורל משותף.

אוקראינה עוברת את תקופתה הקשה, ישראל — את שלה. שתי המדינות יודעות את ערך חיי האדם, עזרת הקהילות וכוחם של אנשים שבוחרים במעשים טובים במקום אולמות גדולים ומצלמות.

יהיו עוד משימות

הרב אסמן סיים את הפוסט שלו במילים: «ברוך השם, יש לנו עדיין במה לעזור, ולכן יהיו עוד משימות כאלה!»
במילים האלה — לא רק אופטימיות, אלא גם הבטחה.

ונראה שזה בדיוק המקרה שבו ההבטחה תתקיים בוודאות.

שאלה לקוראי נאנובוסטי

מה דעתכם: האם מסעות כאלה של מנהיגים דתיים בינלאומיים הם מחווה של סולידריות או עזרה ממשית שמשנה את המצב באזורים? והאם יש צורך שממשלות המדינות יתמכו במשימות כאלה?

נאנובוסטי חדשות ישראל Nikk.Agency