אנטישמיות בספורט: מה הראתה הוועידה בברטיסלבה ולמה אירופה כבר לא יכולה להעמיד פנים ששום דבר לא קורה

בסלובקיה התקיימה ועידה שאף אחד לא ניסה לארגן בפורמט כזה בעבר. ב-25–26 בנובמבר 2025, במסגרת פסטיבל התרבות היהודית MAZEL TOV, נפגשו בברטיסלבה נציגים של ארגוני ספורט וארגונים יהודיים משמונה מדינות. היוזמה של Maccabi Ukraine, Jewrope, Maccabi הסלובקי ו-B’nai B’rith Tolerancia הייתה הניסיון הראשון לפתוח נושא שבדרך כלל מדברים עליו בלחישה, למרות שהוא מזמן חרג מאירועים מקומיים.

שם האירוע — «הצד השני של המדליה: אנטישמיות בספורט». קשה היה לחשוב על שם מדויק יותר.

המנחה תומאש שטרן מיד קבע את הטון. ספורט, הוא אמר, בולט מדי מכדי להישאר מחוץ לפוליטיקה. דבריו נשמעו לא כתזה לפאנל, אלא כהצהרת בעיה: «אנשים לא מבינים עד כמה הספורט חזק».

העלייה באירועים לאחר תחילת המלחמה של ישראל עם חמאס רק חיזקה את התחושה שזה לא אירועים פרטיים. זו מערכת. ביציעים נשמעות קריאות לשנאה, קבוצות מסוימות מסרבות לשחק מול יריבים ישראלים, ומה שמתרחש ברשת הופך ללחץ מאורגן — הטרדה שאי אפשר להתעלם ממנה.

נשיאת Maccabi Europe דאגמר גבורניקובה תיארה את המצב בצורה קשה יותר. היא דיברה על «התגברות האנטישמיות ביבשת» ועל כך שהספורט הפך לכלי בידי כוחות אנטי-ישראליים. לאחר מכן הבהירה: אם הספורט משמש בצורה כה יעילה נגד יהודים, יש להשתמש בו גם להגנה. דבריה על כך ש«אלימות ושנאה המופנות נגד ישראל ויהודים הן אחדות» נשמעו כמעט כאזהרה של פוליטיקאי ולא של פקיד ספורט.

בנפרד הזכירה גבורניקובה אירועים סמליים בהשתתפות מועדונים ישראליים באירופה. למעשה — משחק רגיל יכול בתוך דקות להפוך לזירה של קונפליקט פוליטי. ולא פעם זה קורה. «פעילים אנטי-ישראליים לא תמיד יכולים להצביע על ישראל במפה, — היא אמרה. — אבל זה לא עוצר אותם».

נוכחותם של דיפלומטים, כולל נציגים של מבנים אירופיים, העניקה לאירוע משקל ניכר. התמיכה של Maccabi USA והרשת האירופית של מתרגלים נגד אנטישמיות הראתה שהנושא הזה חורג מגבולות הקהילות היהודיות. היקף הבעיה הוא בינלאומי, וגם הגישה צריכה להיות בינלאומית.

בניגוד לנאומים הפוליטיים יותר, ליאור אייזנברג (Chess4All ו-Chess4Solidarity) דיבר על ניסיון קונקרטי. הוא הזכיר שביוזמות ספורט ישראליות משתתפות לעיתים קרובות קבוצות ממגוון לאומים — מהמזרח התיכון ועד אירופה. יותר מ-25,000 משתתפים כבר עוברים דרך הפרויקטים שלו. המספרים האלה מראים כמה ספורט בכלל לא נכנס למרחב התקשורתי. וכמה פעמים הוא פועל ככלי לדיאלוג — פשוט בלי כותרות.

אריק רובין, שגריר עולמי של Maccabi World Union, בחר קו אחר. הוא הציג פרויקטים בהשתתפות ספורטאי NBA ואולימפיים — קמפיינים שמסבירים אנטישמיות דרך סיפורים אמיתיים וניסיון של ספורטאים, ולא דרך תיאוריה יבשה. הוא הדגיש שרבים מהם משנים את השקפתם על ישראל רק כשהם רואים את המדינה בעיניהם. «כאשר ספורטאים מכירים את ישראל בפועל, הם מבינים עד כמה העובדות רחוקות מהנרטיב של BDS», — אמר רובין.

לספורטאים יש השפעה. ולהשפעה — קהל שמקשיב לה.

בחלק הסופי של הוועידה דיברו המשתתפים על הברור מאליו: ללא שיתוף פעולה בינלאומי, ניטור נורמלי ותוכניות חינוכיות, המאבק יהיה נקודתי ומאוחר. פדרציות הספורט צריכות לקבל כלים, האוהדים — כללים ברורים, והקהילות היהודיות — ביטחון שהביטחון שלהן לא תלוי במשחק מסוים.

המארגנים הצהירו במפורש: המטרה היא לא רק להפחית את רמת השנאה באצטדיונים. במובן רחב יותר — לחזק את החיים היהודיים באירופה. במדינה שבה התקיימה הוועידה, זה נשמע במיוחד סמלי.

ניתוחים מפורטים של יוזמות, תגובות של פדרציות וחומרים על איך המוסדות האירופיים מסתגלים לסיכונים חדשים, אנו מפרסמים ב-חדשות ישראל | Nikk.Agency, כי ללא הנתונים האלה קשה לראות מה בדיוק משתנה ביבשת ואיפה הספורט מפסיק להיות מרחב נייטרלי.